מהי מטרתו של מעמד הר סיני? לכאורה התשובה פשוטה – זהו מעמד של מתן תורה, הקב”ה מתגלה לישראל על הר סיני כדי לתת להם את התורה. אולם אם נבדוק רגע את הדברים הללו שנראים לנו כה פשוטים, נגלה שבמעמד הר סיני לא קיבלנו ממש את התורה: במעמד הר סיני רק שמענו את הקב”ה אומר בעל פה את עשר הדברות (וליתר דיוק על פי חז”ל שמענו את הקב”ה אומר את שתי הדברות הראשונות, ומשה אומר מפיו את שאר השמונה). את כל שאר התורה קיבלנו הרבה יותר מאוחר, ואפילו את לוחות הברית לא קיבלנו במעמד הר סיני – רק לאחר מעמד הר סיני עלה משה להר לעוד ארבעים יום, שהסתיימו בי”ז בתמוז, ואז כשבא לתת לעם ישראל את לוחות הברית נתקל במעשה העגל ושבר את הלוחות בתחתית ההר. שוב עלה משה להר לעוד ארבעים יום להתפלל בעד עם ישראל, ושוב ארבעים יום נוספים כדי לקבל את הלוחות השניים, וסוף סוף מקבלים ישראל את לוחות הברית, מאה ועשרים יום לאחר מעמד הר סיני, בתאריך י’ בתשרי – יום הכיפורים!
הלוחות, אם כן, ניתנו לנו ביום הכיפורים. שברי הלוחות – בי”ז בתמוז. שאר התורה ניתנה בעיקר יותר מאוחר, בכל פעם שקיבל משה ציווי מאת הקב”ה הלך וציווה לישראל עד שנשלמה התורה על ידו בסוף שנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים. ממילא, יש להבין כעת מחדש מהי משמעותו של מעמד הר סיני – אם עיקר נתינת התורה לא הייתה במעמד זה, מה כן היה בו ומדוע בכלל היה בו צורך?
כדי להבין את משמעותו של מעמד הר סיני נעיין בדברי הרמב”ם פרק ח’ מהלכות יסודי התורה:
“משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה: היה צריך להשקיע את המצריים – קרע את הים והצלילן בתוכו; צרכנו למזון – הוריד לנו את המן; צמאו – בקע להן את האבן; כפרו בו עדת קרח – בלעה אותן הארץ; וכן שאר כל האותות.
ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני – שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים – “משה משה, לך אמור להן כך וכך”.
וכן הוא אומר: “פנים בפנים דבר ה’ עמכם”, ונאמר: “לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת”. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: “הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם” – מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה”.
מעמד הר סיני, על פי הרמב”ם, הוא בראש ובראשונה בסיס לאמונת ישראל בנבואתו של משה רבינו. קודם מעמד הר סיני האמינו בני ישראל למשה, אך עדיין היו להם ספקות באמונתם. לאחר מעמד הר סיני התבססה אמונתם לעולם.
אלא שיש לשאול, וכי מה ההבדל העקרוני בין כל הנסים שקדמו למעמד הר סיני לבין מעמד הר סיני עצמו? הרי גם מעמד הר סיני עצמו הוא סוג של נס – הר שמתמלא עשן וערפל, קול גדול שיוצא מתוך הערפל, קולות של שופר הולכים ומתחזקים – האם זה נס גדול יותר מעשרת מכות מצרים או מקריעת ים סוף? מדוע כל הנסים לא סיפקו את עם ישראל ועדיין היה להם הרהור ומחשבה, ורק מעמד הר סיני מוטט את כל הספקות? וכי יותר קשה להפיק חזיון אור-קולי מאשר לקרוע את ים סוף?…
ברור שתוקפו של מעמד הר סיני איננו נובע מהמימד הניסי שבו. הרובד הניסי איננו גדול יותר מנסים אחרים, וכדברי הרמב”ם כל נס איננו הוכחה מוחלטת על הנבואה, “שאפשר שייעשה האות בלט וכשוף”. תוקפו של מעמד הר סיני הוא בוודאות המוחלטת של עם ישראל שאכן ה’ הוא שמדבר עמם. מנין ודאות מוחלטת זו? אמנם לא זכינו לחוות זאת בעצמנו, אבל יש להניח שכאשר הקב”ה בעצמו מדבר עם האדם, נעלמים כל הספקות. חז”ל מתארים שעל כל דבור ודבור של עשרת הדברות פרחה נשמתם של ישראל והקב”ה החייה אותם והחזיר את נשמתם לגופם. כך משמע גם מדברי עם ישראל לאחר מעמד הר סיני (שמות פרק כ פסוק טו) – “דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת”, משמע שכאשר הקב”ה דבר איתם הם מתו ונשמתם פרחה מגופם. בוודאי כאשר דבור שאדם שומע גורם לפריחת נשמתו מגופו – לא יישארו לו קושיות וספקות…
כך מתאר הרמב”ם את אופן קבלת הנבואה על ידי הנביאים [הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ב]:
“וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.
אם כך הדבר במראה נבואה רגיל, על אחת כמה וכמה כאשר הקב”ה מתגלה פנים בפנים אל עם ישראל כולו. במעמד כזה אין התלבטויות וספקות, הקב”ה נוגע ישירות בנשמתו של כל אחד ואחד ומחייה אותה.
תיאורו של מעמד הר סיני כמקור האמונה הבלתי מעורערת של עם ישראל ברבונו של עולם, מעלה שאלה נוספת: לכאורה, אם מעמד הר סיני הוא הבסיס לאמונה, מה נאמר אנו שלא זכינו להיות במעמד הר סיני? כיצד נזכה אנחנו לאמונה חזקה, יציבה ובלתי מעורערת? נראה שעל מנת לענות על שאלה זו הביא הרמב”ם את הפסוק: “לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת”. עיון במקורו של הפסוק יבהיר את משמעותו: הפסוק ופיע בספר דברים פרק ג’, כאשר משה נושא נאום לבני ישראל לפני מותו. בשלב זה משה מדבר לא אל האבות שיצאו ממצרים וחוו את מעמד הר סיני, אלא אל הבנים שעומדים להכנס לארץ! ובכל זאת משה אומר להם:
“ה’ אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה’ אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ”.
משה מדגיש שלמרות שהברית נכרתה עם אבותינו, הברית קיימת באותה מידה איתנו – גם אנו הינו על הר סיני וזכינו להתגלות האלוקית המרשימה והוודאית – ואם גופנו לא היה, הרי שנשמתנו הייתה שם ועמדה למרגלות הר סיני, והייתה שותפה לכלל עם ישראל גם באמירת נעשה ונשמע וגם בקבלת עשרת הדברות מפי הקב”ה. “וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה’ אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם”!
ניתן להבין את הדברים יותר לעומק על ידי עיון בדברים דומים שכותב הרמב”ם באגרת תימן. אגרת תימן נשלחה על ידי הרמב”ם לקהילת היהודים בתימן בתקופה של גזירות שמד קשות שבמהלכן היו יהודים שנשברו כתוצאה מהגזירות והמירו דתם בפועל או למראית עין. יהודי תימן בקשו מהרמב”ם עזרה, והרמב”ם שלח להם אגרת מלאה דברי חיזוק והדרכות לתקופה המיוחדת שהם שרויים בה ולנסיונות הקשים העוברים עליהם.
במהלך האגרת מזכיר הרמב”ם את חוזק ותוקף האמונה שעולה ממעמד הר סיני, ומזכיר את אותו פסוק שהוזכר גם בדברים שהבאנו מהלכות יסודי התורה פרק ח’ – “בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם”. וכך אומר הרמב”ם באגרת תימן:
וכבר הבטיחנו הבורא יתברך כאדם הנכנס ערב לחברו ודי לנו בערבותו, והודיענו שכל מי שעמד על הר סיני שהם מאמינים בנבואות משה רבינו בכל מה שבא על ידו, הם ובניהם ובני בניהם עד עולם, שכן אמר הקדוש ברוך הוא יתברך (שמות י”ט ט’): “הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם”.
בהלכות יסודי התורה הדגיש הרמב”ם את העובדה שעד מעמד הר סיני האמונה הייתה אמונה שיש אחריה הרהור ומחשבה ועל כן איננה נקראת אמונה שעומדת לעולם. “וגם בך יאמינו לעולם” פירושו שהאמונה תהיה חזקה ואיתנה אצלם לאורך כל חייהם. באגרת תימן מוסיף הרמב”ם את הרובד הנצחי לדורות – כל מי שעמד על הר סיני יש בהם אמונה לעולם – הם ובניהם ובני בניהם עד עולם! כאן אמונה לעולם מתפרשת לעד ולדורי דורות.
ובכך הדברים מתחברים למה שביארנו לעיל – מעמד הר סיני איננו מעמד חד פעמי שמחזק רק את האמונה של בני אותו דור. זהו מעמד נצחי שמשפיע לדורות. לא רק אבותינו היו במעמד הר סיני אלא נשמות כל עם ישראל היו נוכחות, ולכן מעמד הר סיני חי ופועם בלב כל אחד ואחד מאיתנו.