משמעות האבל על החורבן – בימינו , ה' אב התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

במשך כל אלפיים שנות הגלות היו יהודים בוכים ומקוננים בדמעות שליש בתשעה באב, והצדיקים והחסידים היו בכל יום אומרים תיקון חצות בדמעות ובבכיות על הגלות והחורבן.

היום ברוך ה’ זכינו לשוב לארץ ישראל, לבנות כאן מדינה לתפארת, עם כלכלה יציבה, בטחון אישי ושפע מותרות. אמנם לא הכל מושלם, ואנחנו בדרך כלל אוהבים להתלונן על מה שאין, אבל אי אפשר להתעלם מחצי הכוס המלאה, או – אולי יותר נכון לומר – תשע עשיריות הכוס המלאות…

בוודאי בכל שנות הגלות היהודים בכו קודם כל על מצבם הקשה – על הפוגרומים והרדיפות, על ההרוגים ועל ההשפלות, על הקשיים ועל העוני, על ההגבלות ועל הגלות – על התחושה שאין לנו בית משלנו, שאין לנו מדינה משלנו, שהעם היהודי מפוזר ומפורד בגויים וכביכול ח”ו אין לנו מושיע.

מתוך התחושות הקשות האלו, בכו היהודים בכל הדורות גם על חורבן המקדש, שממנו נבעו כל הקשיים הנוראים הללו.

כל זה לא קיים היום. אנו אומרים זה לזה “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, אך ירושלים בנויה היום כפי שלא הייתה בנויה מעולם! מהי כיום המשמעות של האבל על החורבן?

התשובה נחלקת לכמה חלקים:

חלק ראשון – זכרון העבר.

אמנם היום מצבנו יחסית טוב [עדיין לא מושלם – ועל כך בחלק השני והשלישי של התשובה…], אך אנחנו לא שוכחים גם את העבר.

סיפור מפורסם מספר על נפוליאון שבמהלך כיבושיו הגיע לעיר מסויימת וסייר ברובע היהודים, והנה כל הרובע היהודי שומם וחשוך, רק בבית אחד גדול ומרכזי הוא שומע קול בכי גדול. נכנס נפוליאון לאותו בית [שהיה בית הכנסת הגדול של העיר], והנה לאור נרות מעטים, מאות רבות של יהודים יושבים על הקרקע וממררים בבכי. שאל נפוליאון – מה קרה? מדוע זה אתם בוכים? ענה לו רב העיר – על חורבן בית מקדשנו אנו בוכים, שביום זה – תשעה באב –החריבו האויבים את המקדש, רצחו בנו מאות אלפים, והגלו אותנו מארצנו. שאל נפוליאון ההמום: “האמנם? איך ייתכן שלא שמעתי על כך? מתי זה קרה?” הרב השיב לו במבוכה – זה קרה היום, בתשעה באב, לפני כ-1750 שנה… נפוליאון היה לרגע בהלם. ואז הסתכל סביבו, הביט על היהודים האבלים והבוכים כאילו היום חרב בית מקדשם, והכריז: עם כזה, שזוכר את העבר שלו בעוצמה כזו, עוד נכון לו גם עתיד גדול.

הבעל שם טוב אמר זאת במשפט קצר: “בזכירה סוד הגאולה”. רק אם נזכור מהיכן באנו נדע לאן אנו הולכים.

לכן גם היום, אף שכבר נבנתה ירושלים וארץ ישראל כולה, עלינו לזכור את החורבן ואת הגלות כדי שלא נגיע לשם שוב חלילה, וכדי שזכרון העבר ייתן לנו כוח ודחיפה במעלה ההר אל עבר הגאולה השלמה.

מהו העבר שאנחנו זוכרים אותו היום? ראשית, אנו זוכרים את כל הפורענויות הרבות שהיו לעם ישראל במהלך הדורות: החל מחטא המרגלים שבו נגזר על אבותינו שלא להכנס לארץ, דרך שני החורבנות בבית ראשון ובבית שני, ששניהם היו מלווים ברצח והרג של מאות אלפי יהודים ובגלות קשה  ואכזרית,  דרך   נפילת ביתר וכשלון מרד בר כוכבא – שם נשחטו ונטבחו מליוני יהודים, דרך גירוש ספרד, דרך מלחמת העולם הראשונה – שבה נהרגו חצי מליון יהודים, בצירוף עם כל הפורענויות הרבות של הגלות שלא אירעו בתשעה באב דווקא…

שנית, אנו זוכרים את המחיר היקר ששילמנו במשך המאה וחמישים השנים האחרונות, כחלק מתהליך הגאולה: אנו זוכרים את קרבנות הטרור הערבי ממאורעות תרפ”ט ועד ההרוגים האחרונים, אנו זוכרים את חללי צה”ל ולוחמי המחתרות, אנו זוכרים את כל ששת מליוני הנספים בשואה – שכולם חלק מהמחיר הכבד שעם ישראל שילם על מנת להגיע אל המנוחה ואל הנחלה [היחסיים] שבהם אנו נמצאים היום.

חלק שני – זכרון הסיבות לחורבן ותיקונן.

חז”ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו חרב בימיו [ירושלמי יומא פרק א הלכה א]. המשמעות היא, שאם היום לא נבנה עדיין בית המקדש, הרי שאילו היה בית המקדש קיים היה חלילה חרב בעוונותינו. ואם כן, עלינו להבין לעומק את כל הסיבות שבעטיין חרב המקדש – כל הסיבות האלו כנראה עדיין לא תוקנו, ולכן עלינו להתאבל גם על החורבן הרוחני שלנו שבגללו עדיין לא נבנה המקדש. מתוך הרובד הזה של האבל, נזכה לתקן את כל הקלקולים הרוחניים וגם לבנות במהרה את המקדש השלישי.

כידוע הגמרא ביומא מביאה את שנאת החינם בסיבה המרכזית שבעטיה חרב הבית השני. אך חז”ל מביאים גם סיבות רבות נוספות: בין השאר מציינים חז”ל ביטול תורה, ביטול תינוקות של בית רבן, זלזול בכבוד החכמים, חילול השבת, שקרים ועוד.

חלק שלישי – הדברים שעדיין חסרים.

אף שברוך ה’ זכינו להגאל, לבוא לארץ ישראל ולקבל את השפע האלוקי העצום בדורנו, הרי עדיין יש דברים חסרים. בטווח הפחות נראה לעין באופן מיידי, חסר לנו גם תחיית המתים ותשובה, בית המקדש ונבואה ועוד ועוד. כמובן, ככל שנבין יותר לעומק כל דבר ודבר ממדרגות הגאולה שעדיין חסרות לנו, נרגיש יותר את הצער על כך שאין לנו היום קרבנות ומקדש וכדומה.

אך גם בתחום שאנו יכולים לראות בעינינו יש דברים רבים שעדיין חסרים, והם מעיקים ומציקים. חסרה עוצמה לאומית נגד האויבים שלנו, חסרה הרתעה שתמנע פיגועים, חסרה בכמה מקומות ריבונות מלאה שלנו על ארץ ישראל. אפילו בירושלים עצמה ישנן שכונות שיהודים אינם יכולים להכנס אליהם ללא ליווי צבאי או רכב ממוגן; אפילו לבית הקברות בהר הזיתים לא ניתן להכנס ללא ליווי של משמר הגבול… אם יהודים צריכים ליווי צבאי כדי להכנס לבית קברות יהודי בעיר הבירה שלהם, יש עדיין דרך ארוכה שעלינו לעבור – ואלו כמובן רק דוגמאות.

וזה לפני שדיברנו על הבזיון הלאומי בהר הבית עצמו, שלא זו בלבד שלא נותנים ליהודים להתפלל שם, אפילו יהודי שאכל תפוח בהר הבית נעצר, בגלל הברכה שבירך לפני האכילה, וכן יהודים לא מורשים להכניס לשם דגל ישראל או שופר וכדומה.

כדאי לייחד את תשעה באב למחשבה על המשמעות של שלשה רבדים אלו של משמעות החורבן בימינו, ולהעמיק בהם.

ויהי רצון שבמהרה נזכה לגאולה שלמה שבה תשעה באב יהפוך ליום חג ושמחה כאמור בדברי הנביא.

שיעורים נוספים