מחוט ועד שרוך נעל , ז' חשון התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

כאשר אברהם (הנקרא עדיין אברם) שומע כי לוט בן אחיו נפל בשבי הוא נחלץ מיד להצלתו עם כל חניכיו ילידי ביתו: “ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם, וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב, וגם את הנשים ואת העם” (בראשית יד, טו-טז). בעקבות מעשה רב זה, שהפך למלחמת הצלה כללית ולא רק פעולת חילוץ להצלתו של לוט, מציע מלך סדום לאברהם “תן לי הנפש והרכוש קח לך”, אך אברהם מסרב מכל וכל: “ויאמר אברם אל מלך סדום: הרמותי ידי אל ה’ אל עליון קונה שמים וארץ; אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם. בלעדי, רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים אשר הלכו אתי – ענר, אשכל וממרא, הם יקחו חלקם”.

יש להבין מדוע אברהם מסרב בכזו תקיפות לקחת מן הרכוש. אין מדובר כאן רק בנדיבותו של אברהם שנחלץ לעזרה ואיננו מבקש כל תמורה, שכן אברהם מדגיש שהסיבה היא “ולא תאמר – אני העשרתי את אברם”. רש”י מבאר: “ולא תאמר אני העשרתי את אברם, שהקב”ה הבטיחני להעשירני”, אך גם דבריו אינם מבוארים דיים, משני טעמים: ראשית, מקשה על כך אור החיים הקדוש, איך יעלה על הדעת לומר שמלך סדום הוא העשיר את אברהם? הלא ברור לכל מי שעיניים בראשו שהקב”ה הוא מיגן צריו בידיו ונתן לו את כל הרכוש הזה! ועוד יש להקשות, שהלא מלך פרעה נתן לו “צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתונות וגמלים”, וגם לאחר הקרב עם ארבעת המלכים נתן לו אבימלך מלך פלישתים “צאן ובקר ועבדים ושפחות”, ומדוע שם אברהם לא מסתמך על ההבטחה האלוקית להעשיר אותו?

בפשטות דבריו של אברהם מכוונים כנגד דברי מלך סדום, שאמנם במבט ראשון נראים כהצעה נדיבה מאד, לתת לאברהם את כל הרכוש כולו, אך למעשה מגלים לנו שמלך סדום מרגיש שלא זו היא שורת הדין, אלא שמצד האמת הרכוש מגיע לו, ולפנים משורת הדין הוא נותן את הרכוש לאברהם. אור החיים הקדוש מדייק זאת מדברי מלך סדום “ואת הרכוש קח לך” – ומדוע צריך אברהם לקחת, הרי הרכוש כבר בידו! אלא שמלך סדום אינו סבור כך, וברור לו שאם איננו מוותר על הרכוש הרי הרכוש כולו שייך לו ואיננו אצל אברהם אלא באורח זמני. עוד אנו מגלים בדברי מלך סדום, שהוא מציע כמין פשרה: תן לי הנפש, והרכוש קח לך; כביכול בכוונתו של אברהם היה לקחת גם את כל הנפש בשבי כשלל. מלך סדום מתגלה בערוותו, ומתייחס לאברהם על פי אמות המידה שהוא מכיר – הלא הוא, אם היה במקומו של אברהם, היה מוכר את כל השבויים לעבדים, מלבד שהיה לוקח את כל הרכוש לעצמו. כנגד התפיסה המעוותת והגישה הבוטה של מלך סדום, נוקט אברהם בקיצוניות ההפוכה ומסרב לקחת מן השלל מכל וכל.

בעומק העניין יש להוסיף עוד, שהממון איננו רק אמצעי לסיפוק הצרכים וההנאות של האדם, אלא הוא בבחינת שליחות שנתן לנו הקב”ה: אם נתן הקב”ה בידינו רכוש, יש לו תפקיד בעולם ועלינו לגלות אותו. כאשר מתייחסים אל הרכוש כך, הוא הופך לדבר אידאלי ונעלה, ועל כן אומרים חז”ל (סוטה דף יב ע”א) “צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל”; הצדיקים אינם רודפי בצע ואוהבי ממון, אך ממונם – הממון שלהם, שהגיע אליהם מריבונו של עולם – חביב עליהם יותר מגופם, שכן כאשר הקב”ה מזמן להם ממון ורכוש הוא מפקיד בידיהם שליחות אלוקית להשתמש בממון זה כראוי ולמטרות הנכונות. וזוהי גם משמעות השבח שמשבחת אותם הגמרא, שאינם פושטים ידיהם בגזל – מתוך שאינם חפצים בממון שאיננו מגיע להם מהקב”ה, שהרי כאשר אדם נוטל ממון שאינו שלו אין בכך כל שליחות אלוקית ולהיפך, הגזל פועל נגד רצון ה’ לתת ממון זה דווקא לבעליו החוקיים.

כאשר אברהם מתבונן במלך סדום ורואה את אישיותו ואת מעשיו הוא מבין שאין לו תקנה, והוא כבר רואה בעיני רוחו שסדום ומלכה יחד עם כל רכושם עתידים להחרב מן העולם. ממילא ברור לאברהם שאין לו פה מה לחפש – הממון ששלח הקב”ה לידי אנשי סדום כבר הגיע לדרך אל-חזור, והקב”ה עתיד להשמידו. “ולא תאמר אני העשרתי את אברם” – שיהיה ברור לכל שאין ארור מתדבק בברוך; כספו של מלך סדום מארה טמונה בו וסופו לכלייה, ואילו ממונו של אברהם אין בו שמץ מן הפסול הזה, וזהו סוד ברכתו ועושרו. רק הרכוש המגיע לאדם מאת הקב”ה הוא השליחות האלוקית המוטלת עליו, ורק בו יראה ברכה.

שיעורים נוספים