סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה , ז' כסלו התשפ"ב, הרב ישי ויצמן

בס”ד, ט אלול ה’תשפא

שיעור כללי בנושא

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה

 

“מנא הני מילי”

בגמרא דנים במקור ההלכה הפותחת את המסכת – “סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה”, ושואלים: “מנא הני מילי?”.

בהמשך הסוגיות, בדף ד ע”ב, מבררים בגמרא את המקור להלכה הבאה במשנה – “ושאינה גבוהה עשרה טפחים.. פסולה”, ושואלים: “מנלן?”.

יש לשאול: מדוע לגבי סוכה הגבוהה לשון הגמרא הוא “מנא הני מילי“, ואילו לגבי סוכה הנמוכה, הלשון היא “מנלן“. יש להבין: מה ההבדל בין שני המונחים הללו?

יש הבדל בין שתי ההלכות הללו. הגבלת הגובה המינימלי של סוכה היא הלכה מוכרחת. ברור מאליו שסוכה בגובה משהו אינה סוכה. חייבים להגדיר מינימום לגובה, שבו יש כאן שם סוכה. בגמרא שואלים מה המקור לשיעור התורני המדוייק של עשרה טפחים. אבל לגבי הגבלת גובה מקסימלי בסוכה, זו הלכה מחודשת. בסברא פשוטה לא היינו חושבים לתת בזה שיעור, ולכן כאן עצם ההלכה היא מחודשת. לכן בסוגייתנו שואלים “מנא הני מילי”, כלומר מניין עצם ההלכה הזאת, שבהשקפה רגילה נראית חידוש תורני.

הסבר זו מונח בדברי רבנו חננאל, שמפרש כך: “ובאו לבאר מנין כי הגובה פוסל בסוכה“. הוא לא מפרש שהשאלה היא מה מקור השיעור עשרים אמה, אלא השאלה היא על שלב קודם לכך, מה המקור לעצם הפסול של סוכה הגבוהה.

נסכם את הכלל העולה מהדברים: שאלת “מנא הני מילי” מלמדת על הלכה תורנית מחודשת. לעומת זאת, שאלת “מנלן” מלמדת על הלכה צפויה, ששואלים על המקור לשיעורה או הלכותיה המדוייקים.[1]

 

“עד עשרים אמה – אדם”

על שאלת הגמרא “מנא הני מילי” עונים שלוש תשובות: רבה אמר: “עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה”; רבי זירא אמר: “עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה”; רבא אמר: “עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי”. הצד השווה בכולם הוא המילים “עד עשרים אמה אדם”. המשמעות היא שעד גובה עשרים אמה יש קשר בין האדם אל מה שמעליו, ולמעלה מכך, יש נתק.

הקשר הזה בא לידי ביטוי בשלושת ההיבטים שמביאים בגמרא, שהם בבחינת עולם שנה נפש. רבה מבטא את הקשר הזה בידיעת האדם, שרואה את מה שמעליו. רבי זירא – השפעת הסכך ניכרת במקום הסוכה. רבא – שיעור זה מתאים לדירה שהיא בשביל זמן קצר, שהיא דירת עראי.

 

דין מבוי כדין סוכה?

בתחילת הסוגיא מביאים בגמרא את המשנה הפותחת את מסכת עירובין, שהיא דומה מאוד למשנתנו. גם שם נחלקו חכמים ורבי יהודה אם יש הגבלה של גובה עשרים אמה, או לא. בגמרא שואלים: “מאי שנא“. זאת אומרת, מה ההבדל בין שתי הנושאים, שמפני כך יש הבדל קל בסגנון המשנה. ומסבירים, שההבדל נובע מכך שסוכה היא דין דאורייתא, לעומת מבוי שהוא מדרבנן.

ובאמת כאשר דנים בגמרא במקור להלכות הללו, הדיון לגבי סוכה הוא בפני עצמו – היכן רמזה התורה לדין עשרים אמה בסוכה, והדיון לגבי מבוי הוא בפני עצמו – מה המקור ממנו למדו חכמים להגביל את גובה פתח המבוי בעשרים אמה.

אבל בתלמוד הירושלמי, הסוגיא בתחילת סוכה היא אותה סוגיא של תחילת עירובין. את שתי ההלכות הללו לומדים מאותו מקור, אף שסוכה היא מהתורה ומבוי הוא מדרבנן.

ההבדל הזה בין התלמודים נובע מההבדל הכללי בין התלמודים ביחס לדרשות חז”ל. כפי שביארנו בספר “לחזות בנועם”, בפרק “דרשות חז”ל”, שהירושלמי הוא כשיטת הרמב”ם, שדרשות חז”ל הן הלכות שחז”ל חידשו והסמיכו אותן על דברי הכתוב. ולעומת זאת שיטת הבבלי היא כשיטת הרמב”ן, שדרשות חז”ל מלמדות אותנו מה התכוונה התורה בדבריה. עיין שם מה שביארנו בעומק הדברים.

לכן בבבלי בסוכה דנים איפה בדברי הכתוב בא הרמז על ההלכה הזאת. ולעומת זאת בעירובין דנים מניין למדו חז”ל את ההלכה במבוי. אבל בירושלמי, בשני העניינים דנים יחד, מניין למדו חז”ל את ההלכה של עשרים אמה.

 

פתחו של היכל ופתחו של אולם

בשני התלמודים – בבבלי בעניין עירובין ובירושלמי גם בעניין סוכה – מביאים את דברי רב, שחכמים הסוברים שאין להגביה יותר מעשרים אמה, למדו את זה מגובה פתחו של היכל, שהוא בגובה עשרים אמה, ואילו רבי יהודה, הסובר שאין הגבלה בגובה, למד את זה מגובה פתחו של אולם.

ובשני התלמודים מקשים על רב את אותה הקושיא: אם רבי יהודה לומד מפתח האולם, הרי המשנה אומרת שגובהו היה ארבעים אמה, ומדוע רבי יהודה אומר שניתן להגביה אף יותר מכך?

ומה עונים?

בבבלי בעירובין אומר רב חסדא, שבאמת רבי יהודה לא למד מפתחו של אולם, אלא מפתח של מלכים, שמגביהים פתחיהם ללא שיעור.

בירושלמי אומרים שרבי יהודה סובר – הן בסוכה והן במבוי – שאומרים “פי תקרה יורד וסותם”, ולכן גם אם הגובה הוא רב מאוד, אנו רואים כאילו פי התקרה יורד ויש כאן מחיצה. ולעומת זאת חכמים החולקים עליו אינם סוברים כך, ולכן לדעתם יש להגדיר מהו שיעור הגובה המקסימלי, שבו יש קשר והשפעה בין עליונים לתחתונים. את השיעור הזה לומדים מפתחו של היכל, שגובהו הוא עשרים אמה.

מתוך לשון המשנה במסכת מידות, בעניין גובה פתח ההיכל, יש להוסיף הבנה בהבדל בין גובה שני הפתחים הנ”ל. המשנה אומרת (ב, ג): “כל הפתחים שהיו שם – גובהן עשרים אמה, ורוחבן עשר אמות, חוץ משל אולם. כל הפתחים שהיו שם, היו להם דלתות – חוץ משל אולם.” מהמשנה נראה שפתח ההיכל, וכן שער הפתחים היו שם, יש בהם שיעור פתח, חוץ משל היכל, שביח אליהם לא נאמר בו שיעור. אמנם גם פתח ההיכל היה לו גובה מסויים – ארבעים אמה, אבל מבחינה מהותית הפתח של ההיכל מבטא שאין שיעור. ונוסיף ביאור: בספרים פנימיים מובא שהאולם וההיכל הם בחינת חכמה ובינה.[2] זאת אומרת, שבהיכל, שבו עבודת בית במקדש, יש קשר בין עליונים לתחתונים. עם ישראל עובד, והשפע מושפע לעולם. בדומה לבחי’ בינה שהיא אם הבנים. אבל האולם הוא בחינה עליונה יותר. ונראה שהמשמעות של הכניסה להיכל דרך האולם, היא שעל אף שיש מערכת של קשר בין עליונים לתחתונים, צריך לדעת שהקב”ה למעלה ואנחנו למטה. הדברים יתבארו על ידי דברי ריה”ל בספר הכוזרי (ג, יז):

ואחרי ברכות אבות וגבורות, בהן יתאר הא-לוה כמתחבר עם העולם הגשמי הזה, בא החסיד לרומם את הא-לוה ולקדשהו, בהכריזו כי נשא הוא הא-לוה משידבק ויתקשר בו תאר מן התארים הגשמיים. ואת זה מביע החסיד בברכת קדשת השם, היא ברכת אתה קדוש, בה הוא מכון לכל תארי הרוממות והקדשה בהם תארו הפילוסופים את הא-לוה, לאחר שעל גדלת הא-לוה ועל רבונותו כבר הכריז בברכות אבות וגבורות, בהן התברר לנו כי יש לנו מלך ומצוה, בלעדי זאת היינו מתבלבלים מדברי הפילוסופים ומאמיני הקדמות, ולכן חובה עלינו להקדים ברכות אבות וגבורות לברכת קדשת השם.

מציאות האולם בפתח ההיכל, מחזקת בנו את ההכרה בכך שהמציאות הא-לוקית עליונה יותר מהמדרגה שבה היא מתגלית ומתקשרת עם התחתונים. לכן פתח ההיכל הוא בשיעור עשרים אמה, הוא השיעור של הקשר בין עליונים לתחתונים. לעומת זאת פתח האולם הוא גבוה הרבה יותר, והוא מבטא שיש פער בין עליונים לתחתונים.

 

שיטת רבי יהודה

שיטת רבי יהודה היא שאין שיעור לגובה הסוכה ופתח המבוי. לעיל הסברנו כיצד אעפ”כ אומר רב שרבי יהודה למד מפתחו של אולם, שבפועל היה שיעור לגובהו. עתה נבאר את שיטת רבי יהודה בסוכה ובמבוי.

הרבי מלובביץ’ ביאר באופן כללי את שיטתם של רבי מאיר ורבי יהודה (ביאורים לפירוש רש”י על התורה, פרשת משפטים). הוא מגדיר שמבטו של רבי מאיר הוא מבחינת ההוה, ואילו רבי יהודה מביט בבחינת העתיד. יש לחבר את ההגדרה הזאת, אל דברי הרב קוק זצ”ל, באגרות הראיה ח”ג, אגרת תתח, שם הוא מבאר את עניינו של רבי מאיר, שהוא “הארת נשמה וכו’

זאת אומרת, שרבי מאיר מביט על המציאות השלימה, בה יש סדר והגדרה לקשר בין עליונים לתחתונים. לעומת זאת, רבי יהודה פניו אל העתיד. הוא מכיר את חסרונה של המציאות והשלמתה העתידית. דברים אלו מתחברים עם מה שביארנו בשיטת רבי יהודה בפרק “כיצד מברכין”[3], שהוא מפתח יותר מחכמים את כשרון ההודאה, כתכונת שמו “עתה הפעם אודה את ה’ “. ההודאה, גם היא תנועה של מלמטה למעלה. בדומה לתנועה של הכיוון אל העתיד. ולפי זה יש לבאר, שלדעת רבי יהודה התנועה הטבעית של האדם היא כלפי מעלה, ולכן גם מעל גובה עשרים אמה, הוא יראה את הסכך. כמו שבשיטת רבה, שאומר שצריך שיהיה “שלטא ביה עינא”, אומרים בגמרא שכאשר הדפנות מגיעות לסכך, האדם ישא פניו למעלה ויראה את הסכך גם אם גובהו למעלה מעשרים אמה. ודוק’.

 

רב ורבי יוחנן

עד כאן עסקנו בשיטת רב, שמסביר את גובה עשרים אמה על ידי פתחי המקדש. כאמור, סוגיא זו מובאת בפתיחת ירושלמי עירובין וכן בפתיחת ירושלמי סוכה. במסכת סוכה יש המשך לסוגיא. לאחר הדיון בשיטת רב, ממשיכה הגמרא ודנה בגובה עשרים אמה בסוכה, ומביאה את הסברו של רבי יוחנן. לשון הירושלמי:

אילו בית שהוא גבוה מכמה, שמא אינו חייב במעקה, אינו חייב במזוזה?…

מאי כדון?

רבי אבהו בשם רבי יוחנן: התורה אמרה “בסכת תשבו” – עד עשרים אמה את יושב בצילה של סוכה, מעשרים אמה ולמעלן את יושב בצילן של דפנות.

לעומת רב, שדן בשבת ובסוכה כאחד, רבי יוחנן אומר שהטעם של סוכה הוא טעם בפני עצמו, ללא קשר לשבת.

טעמו של רבי יוחנן, דומה לדברי רבי זירא בבבלי:

רבי זירא אמר מהכא: (ישעיהו ד, ו) “וסוכה תהיה לצל יומם מחורב” – עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות.

דברי רבי יוחנן בירושלמי דומים מאוד לדברי רבי זירא בבבלי, אלא שהם לומדים את זה מפסוקים שונים.

בהמשך הגמרא מסבירים מדוע חכמים אחרים מיאנו בדברי רבי זירא:

כרבי זירא נמי לא אמרי – ההוא לימות המשיח הוא דכתיב. ור’ זירא – א”כ לימא קרא “וחופה תהיה לצל יומם”, ומאי “וסוכה תהיה לצל יומם”? – שמעת מינה תרתי.

ומסביר רש”י:

לימות המשיח – אותם סוכות יהיו לצל לעונג ולמסתור, אבל סוכת מצוה אינה לצל.

תרתי – דאין שם סוכה אלא העשויה לצל, דההיא דימות המשיח משום דעשויה לצל קרויה סוכה.

רש”י מסביר, שיש הבדל בין הסוכות של ימות המשיח, לסוכת מצוה. סוכות של העתיד יהיו לעונג, לעומת סוכת מצוה שאינה לעונג. הסבר זה של רש”י נוגע להבנת המצוות באופן כללי. בבבלי אומרים “מצוות לאו להנות ניתנו” (ראש השנה כה ע”א). ומסביר רש”י: “לא ליהנות ניתנו – לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו.”

הכלל “מצוות לאו להנות ניתנו” לא מופיע בירושלמי, ואדרבא, מהירושלמי משמע לא כך (עיין בריטב”א שם). בירושלמי המצוות הן חלק מהחיים, שמחים בהם וקיומן נחשב הנאה. גם בעניין סוכה, בתלמוד הירושלמי מבינים שהסוכה עצמה, סוכת מצוה, היא לצל. הצל אינו רק סימן שהסוכה כשרה, כדברי רש”י “אין שם סוכה אלא העשוי לצל”, אלא הסוכה עצמה היא עשויה לצל, והעונג של הישיבה בצל הוא חלק מקיום המצוה. לכן לומדים מהפסוק של מצות סוכה, שצריך לשבת בצלה של סוכה.

 

[1] דוגמא מקניין אגב.

[2] עיין בספר קהלת יעקב, ערך אולם: “אולם שבעזרה הוא בחינת חכמה, הרמ”ז שמות דף ד, כאולם ודביר הן אבא ואמא.”

[3]

שיעורים אחרונים מאת הרב