סיכום שיעור כללי אין לו לדיין אלא מה  שעיניו רואות , י"ט טבת התשפ"ב, תלמידי ובוגרי הישיבה

מקורות לשיעור הכללי בנושא:

אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות

  1. עיין בטבלת השוואת התלמודים.
בבלי ירושלמי
ויהו עדים יודעים את מי הן מעידין ולפני מי הן מעידין

ומי עתיד ליפרע מהן

שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה’

ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין

ומי עתיד ליפרע מהן

שנאמר אלהים נצב בעדת אל

וכן ביהושפט הוא אומר ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי (אם) לה’

שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה תלמוד לומר “עמכם בדבר משפט” – אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב אמר כי היכי דלימטיי’ שיבא מכשורא רב אשי כי הוה אתי טריפתא לקמיה מכניף ומייתי להו לכולהו טבחי דמתא מחסיא אמר כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא

כי המשפט לא-להים הוא א”ר חמא ברבי חנינא אמר הקב”ה לא דיין לרשעים שנוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו

ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין

ויהו העדים יודעין את מי מעידין ולפני מי מעידין

לפני מי שאמר והיה העולם

שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה’ ואומר אלהים נצב בעדת אל.

 

וכן יהושפט אומר לשופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה’

וכי אפשר לבשר ודם לדון את בוראו אלא אמר הקב”ה אנא אמרית דיהא לראובן מאה דינר ולשמעון ולא כלום ואת נוטלן מזה ונותנן לזה עלי לשלם לו וליפרע מאותו האיש.

 

בירור שיטת הבבלי:

מבאר רש”י:

מה לי לצער הזה – שאם אטעה איענש:

תלמוד לומר – ביהושפט עמכם בדבר המשפט לפי מה שעם לבבכם שלבבכם נוטה בדבר כלומר בטענותיהם עמכם במשפט לפי אותן דברים תשפוטו ולא תיענשו:

דאין לו לדיין – לירא ולמנוע עצמו מן הדין:

אלא לפי מה שעיניו רואות – לידון ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו ושוב לא יענש:

רש”י מזכיר ג’ פעמים את העונש. בולטת בבבלי יראת העונש של הדיין. אך למרות זאת מרגיעה הגמרא שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ה’ אתו, ושלא יפחד מהטעות, אם יתאמץ לא יענש.

חלק מהאחרונים מעירים על המשך הגמרא רב הונא ורב חמא בר’ חנינא שרואים שהם כן חששו מהעונש.

 

מדברי רש”י במסכת חולין נראה שאפשר לראות כאן שיטה אחידה:

בתרי גפי אסור – אלא אם כן עמד והלך. כתוב בהלכות גדולות כל היכא דבעי בדיקה כגון נפולה ושבורה ודרוסה דמיתכשרי בבדיקה ה”מ בדורות קמאי דהוו בקיאי למיבדק אבל אנן לא בקיאינן ולא סמכינן אנפשין ולי נראה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכתיב (דברים יז) ואל השופט אשר יהיה בימים ההם אבל הוא יזהר יפה ולהביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאין בדבר כי היכי דנימטייה שיבא מכשורא:

על פי רש”י, נראה לחלק בין קודם הדין ובין בדין עצמו. קודם הדין – אין להימנע מהדין, אסור שהיראה תשבית את הדיין. כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. בדין עצמו – צריך יראת ההוראה ולשים מול עיניו את העונש ואף לשתף אחרים עימו כדי שיגיע לכובד ראש בדין ויתאמץ להוציא דין אמת.

יראה משביתה – פסולה. יראה שמביאה לכובד ראש – משובחת. וכך עשו רב הונא ורב חמא. שתי ההסתכלויות צריכות להיות אצל הדיין.

השוואה לירושלמי:

השוני הגדול בין התלמודים הוא בסוף התוספתא אחר הבאת הפסוק על יהושפט המלך. שם שני התלמודים אומרים דברים שונים לגמרי. והאמת שהם לא בהכרח סותרים. המאירי הביא את שניהם:

לעולם תהא יראת שמים על פני הדיינין והעדים שלא להטות את דבריהם חוץ מן הקו השוה כלל … שעדותם ודינם כביכול על הקב”ה הוא בתלמוד המערב אמרו וכי אפשר לו לאדם לדון את בוראו אלא אמר הקב”ה אני אמרתי דיהא לשמעון מנה ולראובן ולא כלום ואתם בוטלין מזה ונותנין לזה עלי לשלם לזה וליפרע ….שמא יאמר הדיין מה לי ולצרה שאם אטעה אענש תלמוד לומר ועמכם בדבר המשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומשיעשה כפי שכלו והוא ראוי לכך אינו נענש אע”פ שטעה…

אין הכרח לומר שהתלמודים סותרים זה את זה, מהמאירי רואים אולי אפילו בהדגשה שיש לשלב את שתי הגישות ושתי האמירות חשובות וטובות.

אולם עם זאת ננסה להשוות ולראות כיוונים שונים שאפשר ללמוד מההבדל בין התלמודים.

הזוהר על הפסוק “ואלה המשפטים” כותב: “דא רזא דגלגולא”. זה סוד הגלגול.

לביאור הדברים נביא סיפור:

הרב הקדוש ממעזריטש ביקש מרבו הבעל שם טוב הקדוש זלה”ה כי יאמר לו הפירוש בזוה”ק על “ואלה המשפטים”: “דא רזא דגלגולא” [הלשון בזוהר פ’ משפטים צד, א: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, תרגום ואלין דיניא דתסדר קדמיהון, אלין אינון סדורין דגלגולא, דינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה].

אמר לו הבעש”ט ליסע ביער אחד, ויראה שם אילן אחד ומעיין תחתיו, ויתעכב שמה עד שעה שש ויבוא לביתו. ונסע שמה, וראה איש אחד בא עם סוס מזויין, עייף ויגע, ואכל ושתה ונסע לדרכו. ושכח שמה הארנק שלו עם המעות.

אחר-כך בא שמה עוד איש אחד לנוח שם ומצא שמה הארנק עם המעות ולקחו. והלך משם. אחר-כך בא שמה עוד איש אחד עייף ויגע, עני ונכה רוח, אכל שמה פתו אשר היה לו ושתה מן המעיין, ונח וישן.

ובא בחזרה האיש הראשון ושאול שאל מהאיש העני: “היכן הוא הארנק עם המעות אשר שכחתי פה”?! והוא באמת לא ידע מאומה את אשר הוא דובר אליו. מייד האיש הראשון בעל הארנק הכה את העני מכות נמרצות ופצע אותו.

בהגיע השעה שש, נסע הרב המגיד ממעזריטש לביתו, וסיפר לרבו הבעש”ט הקדוש זלה”ה את אשר ראה ושאלו לפשר הענין וכיצד זה מסביר את דברי הזוהר. אמר לו הבעש”ט כך:

האיש הראשון, היה חייב לאיש השני בגלגול הקודם את הסך המסויים אשר היה בארנק ולא היה לו לשלם לו, ובא לדין לפני האיש השלישי, שהיה הרב והדיין, ופסק דינו ופטרו מהתשלום. על-כן, עתה, על-פי הגלגול, שילם הראשון לשני, והדיין שהוא האיש השלישי, קיבל עונשו ושכרו על שזלזל בדין והגיע לטעות. זה הקשר של סוד הגלגול במערכת המשפט.

המסר הזה העולה מן הזוהר ומהבעש”ט מתאים לשיטת הירושלמי שהדין הוא מול הקב”ה, שאחר כך צריך לתקן את הטעות ולהעניש את הטועים.

אולם אנו רואים בביאור שיטת הבבלי שהגישה אינה כזאת, ונראה שלשיטתו לא חוששים לטעות אם אכן הדיין עשה את המאמצים ולא מחשבים חשבונות שמים. נביא לכך שתי דוגמאות:

ר’ אריה לייב הלר כותב בהקדמה לספרו “קצות החושן”:

אך לא נתנה התורה למלאכי השרת ואל האדם נתנה אשר לו שכל האנושי ונתן לנו הקב”ה התורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת שכל האנושי גם כי אינו אמת בערך השכלים הנבדלים...

ובזה יובן הא דאיתא בזוהר מחידושי אורייתא דבורא ארץ חדשה ומי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו ולחדש דבר מעתה והכל ברא הקב”ה חוץ מן השקר שבני אדם בודין מלבן ומאן דמשקר ח”ו אין זה חידושי תורה והאמת כבר היה אבל הקב”ה בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת שכל האנושי אף על פי שאינו אמת ואם כן המחדשו הוא חידוש גמור רק שיהיה אמת בהכרעת שכל האנושי וזו שהראה הקב”ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כי נתחדשו הדברים על פי התלמיד המחדשו.

וכעין זה כתב ר’ משה פיינשטיין בהקדמה לשו”ת “אגרות משה”:

ומפורש כן בסנהדרין דף ו’ אחר שאמר ויהו הדיינים יודעים וכו’ ופירש”י עיי”ש, וכוונתו דזהו האמת להוראה שמחוייב להזדקק ולהורות ולדון אף שאינו האמת ממש.

שני הרבנים בבואם לכתוב ספר הלכתי חוששים מאוד מהטעויות שיצאו מתחת ידם. לאחר שמתבוננים בסוגיות אצלנו זה מרתיע ומפחיד לא לכוון לאמת. אלא שניהם מדגישים, שלמרות שיתכן שפוסק לא יכוון לאמת מהבחינה העליונה והאובייקטיבית, הקב”ה בחר בנו לומר את האמת בהתאם לשכל האנושי שלנו.

נראה שהירושלמי לא סובר כך. נקודת המוצא היא “המשפט לאלוהים הוא”[1].  ה’ קובע את הדין ותפקיד הדיין הוא לכוון לקביעה האלוקית. וכל סטיה מהמשפט האלוקי גוררת מחיר, אם לא בגלגול הזה בגלגול הבא…

למרות זאת זה לא מרתיע את הדיין מלדון. בירושלמי לא שואלים “שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה”. נראה שלשיטתו התפקיד לכוון לאמת העליונה הוא ברור ומתקבל על הדעת. שלא כבבלי שאמירה כזאת תמנע את הדיינים מלדון ומוכרחים להרגיע אותם ש”אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”.

 

רמב”ן דברים יז א:

“ימין ושמאל” – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין לשון רש”י וענינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו וזה כענין רבי יהושע עם ר”ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר”ה כה) והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס”א לנו) להם התורה אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם.

מוצג כאן פער עצום ביננו לבין בית הדין הגדול שהוא מבחינתנו האמת המוחלטת שאין לנו השגה בה. ונראה שאם כן כך הוא גם בין הדיין לאמת האלוקית. אלא שיש צורך לדון ולכן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ונראה שאף אין מטרה לכוון במדוייק לאמת האלוקית אלא להכריע ע”פ השכל שניתן לנו. “לא ניתנה תורה למלאכי השרת”.

מעניין שבירושלמי אומרים בדיוק הפוך (הוריות פ”א ה”ב):

דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם ת”ל ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל.

ימין של בית הדין צריך להיות אותו ימין שהעם רואה, יש חיבור בין ההבנה של העם לזו של הסנהדרין. ובאותו כיוון גם אצל הדיינים יש חיבור בין האמת האלוקית לדיין. ולכן בירושלמי סוברים שהוא יכול וצריך לגלות אותה במציאות.

נראה ששורש הדברים הוא בהבדלים בין מציאות הגלות לא”י. כך כותב מרן הרב קוק זצ”ל (אורות אץ ישראל ד’):

“אִי אֶפְשָׁר לָאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה מָסוּר וְנֶאֱמָן לְמַחְשְׁבוֹתָיו, הֶגְיוֹנוֹתָיו, רַעֲיוֹנוֹתָיו וְדִמְיוֹנוֹתָיו, בְּחוּץ לָאָרֶץ, כִּתְכוּנַת הַנֶּאֱמָנוּת הַזֹּאת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הוֹפָעוֹת הַקֹּדֶשׁ, בְּאֵיזוֹ מַדְרֵגָה שֶׁהֵן, נְקִיּוֹת הֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְפִי הָעֵרֶךְ, וּבְחוּץ לָאָרֶץ מְעֹרָבוֹת הֵן בְּסִיגִים וּקְלִפּוֹת מְרֻבִּים…

הדמיון בחו”ל, המחשבה והרעיונות הרוחניים, לא יכולים להיות נקיים ומזוככים כי הם מעורבים בקליפות וסיגים. עקב כך החיבור לאמת האלוקית – “הופעות הקודש”, בחו”ל הוא מוגבל.

אולם בא”י הדמיון והשכל נקיים וזכים “אוירא דא”י מחכים”, יש חיבור ל”הופעות הקודש” ולכן הם מסוגלים להופיע את האמת האלוקית במציאות.

הרב מבאר הבדל זה בפסקה נוספת (אורות התורה, א’, ג’):

“בַּגָּלוּת נִפְרְדוּ הַתְּאוֹמִים, נִתְעַלְּתָה תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לִמְרוֹמֵי קְדֻשָּׁה, וְיָרְדָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּעֹמֶק תַּחְתִּית, וּמִכָּל מָקוֹם הִיא מְקַבֶּלֶת יְנִיקָה חֲשָׁאִית מֵאוֹר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב מִסְּפִיחַ הֶעָבָר, הַמַּסְפִּיק לְהַעֲמִידָהּ בְּחַיִּים מְצֻמְצָמִים. וְהִיא יוֹרֶדֶת וְנוֹפֶלֶת בְּכָל יוֹם וָיוֹם עַד אֲשֶׁר יָפוּחַ הַיּוֹם וְאוֹר חַיִּים יָבוֹא מֵאוֹצַר גְּאֻלַּת עוֹלָמִים, וְיִשְׂרָאֵל יַעֲשֶׂה חַיִל, יִנָּטַע עַל אַרְצוֹ וִישַׂגְשֵׂג בְּכָל הֲדַר סְדָרָיו. אָז תָּחֵל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לִצְמֹחַ מֵעֹמֶק שָׁרְשָׁהּ, תַּעֲלֶה מַעְלָה מַעְלָה, וְאוֹר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב יַזְרִיחַ עָלֶיהָ קַרְנֵי אוֹרָה מֵחָדָשׁ, חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים…”

“התאומים” – “תאומי צביה”[1] אומר הזוהר זהו כינוי לתורה שבכתב ותורה שבע”פ. תורה שבעל פה מבטאת את מציאות החיים הארצית, ואילו תורה שבכתב את האמת האלוקית העליונה.

בחו”ל יש ניתוק ולכן אי אפשר שהמציאות הארצית תהיה מדוייקת לאמת האלוקית. ולא סומכים על הדיין שידייק כך.

בא”י התורות מחוברות ולכן זה אפשרי. כאשר זה אפשרי זה הופך להיות זכות לכוון לאמת האלוקית, להיות צינור להופעת רצון ה’. לכן בירושלמי לא חוששים שהדיין ימנע מהדין, להיפך, זו זכות.

מה אומרת לי הסוגיא? נראה שכאן תפקידנו “למזג התלמודים”:

עלינו לזכור שיש פער בין השכל האנושי לאמת האלוקית ולכן עלינו לחשוש מהטעות ולחקור היטב כל ענין, וכן לזכור שבסופו של דבר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

יחד עם זאת לשאוף לאמת העליונה ולחבר ולהופיע את האמת העליונה במציאות שלנו. בעז”ה.


[1] דברים א’, י”ז

[1] שיר השירים, ד’, ה’

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב