פולמוס הפרדת הקהילות – שיעור 15 ואחרון

שולחן ערוך חושן משפט, הלכות נזקי שכנים, סימן קנו סעיף ז.

“אם רוצים לדור במקום ההוא וליתן מס ולהיות כאחד מבני העיר, י”א דהרשות בידם, דיוכל אדם לדור בכל מקום שירצה ואין הראשונים קנו העיר בחזקה (טור בשם הרא”ש ומרדכי פרק הנ”ל ועיין בב”י). ויש חולקין ואומרים דיכולין למחות בידם, בפרט בזמן הזה שדרים תחת האומות ויש לחוש שאם יתוספו הדיורין שיבא לידי קלקול מן הגויים, ולכן הבא לדור הוי כרודף. ולכולי עלמא אם בני העיר יכולים לסגור הדלת ולגרום עם המושלים שימחו בבאים לגור, או ע”י מונע אחר, הרשות בידם (מהרי”ק שורש קצ”ה /קצ”א/). ויש מקומות שנוהגין לעשות חרם חזקת ישוב (כ”כ המרדכי), ואז יכולין לכוף (על פי החרם) ולא מדינא. ויכולין לגזור שלא לישא וליתן עם הבאים לדור בלא רשותם. ואם יש רב בעיר יכול לגזור על הבא לדור, אם הוא תלמידו (מרדכי פ’ הנ”ל ותוס’). וי”א דאין חרם חזקת ישוב חל על תלמיד חכם, כי הוא יכול לדור בכל מקום שירצה (מהרי”ו סימן קנ”א והגהות המרדכי ישן). ואם התירו לאחד החרם על זמן ונתנו לו רשות לדור, לא אמרינן שהותר כולו, ויכולין לגרשו אחר כך (מרדכי פ’ חזקת). ראובן ובניו שהיו דרין בישוב אחד וטוענין חזקה שיש עמה טענה, חזקתם חזקה ויכולין למחות בשמעון הבא לגור שם. ואם שמעון טוען בעדים שהיה ירא למחות משום שראובן ובניו מוסרין, אין חזקתן חזקה. אבל אם ראובן מוסר ובניו אינן מוסרים, יש לבניו חזקה, דבן גזלן יש לו חזקה (מרדכי פרק חזקת). וכן דנין בחזקת ישוב כמו בחזקת קרקע לענין שאר דברים. נהגו הקדמונים שאם אחד נסע מן העיר י”ב חדש וגילה בדעתו שאין דעתו לחזור, אבד חזקתו. אבל אם לא גילה בדעתו בכך, לא אבד חזקתו עד שלש שנים. ואם גילה שדעתו לחזור, לא אבד חזקתו אפילו בשלש שנים (מהרי”ק שורש קצ”ב /קצ”א/). ויש אומרים דאפילו בסתם לא אבד חזקתו (וכן משמע מתשובת רשב”א סימן אלף קל”ג). בני העיר שהיה להם חזקת ישוב, אם נתייאשו פעם אחת מן העיר ואחר כך חזרו מקצתן והשתדלו הישוב, אין לאחרים עליהם כלום (מהרי”ק שורש הנ”ל). עיין סוף סימן קמ”ט מדין מי שהחזיק במצוה עם הקהל.”

אינצקלופדיה תלמודית, ערך “חזקת יישוב”.

אין מקור מצורף.


בספר ‘אוצרות הראי”ה’ כרך א’, חלק ג’ – “ניצוצות”, מפנה למקורות נוספים בנושא הסדרה: הרב ישראל סלנט, הרב מימון, מאמרי הראי”ה עמ’ 58-60, ועוד. הרצי”ה בספרו “במערכה הציבורית”. אגרות הראי”ה חלק ב’, אגרת תצז, עמ’ קלד.

“בית דוד”, דרוש ו’, לגאון רבי דוד טעביל זצ”ל:

“העם הקדוש הישראלי, בהיות נשמתם אצולה ממקור האחדות, כאשר כינוה החכמים האמיתיים ‘חלק אלוה ממעל’, מחוייבים להתאחד יחד צמודים וקשורים זה בזה, יותר מהתאחדות הגוף האחד המחובר מאברים רבים […]. כי אחדות העם הקדוש הישראלי מעיד על אחדותו יתברך שמו, ולזאת מבואר עוון המחלוקת כי הוא ממש כעבודה זרה, יען כי הפירוד ההווה מן המחלקת הוא היפוך האחדות וכאילו מעיד על עצמו שאין לו חלק באלוקי ישראל”


‘אגרות קודש’ לרבי מליובאוויטש כרך כ”ז עמ’ שצז-שצט, אגרת י’שצא – י”ג באייר ה’תשל”ב.

לחץ כאן לקריאה במאגר המקוון HebrewBooks.org

 

Scroll to Top