פקודי המשכן , כ"ח אדר א' התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

פרשיות ויקהל ופקודי קשורות זו לזו ומשלימות זו את זו: בפרשת ויקהל נתבשרנו על יצירת כל כלי המשכן, ובפרשת פקודי יצקו לתוכם את התוכן: את הלוחות נתנו אל ארון העדות, את הלחם ערכו על השולחן, את הנרות העלו במנורה, את הקטורת על מזבח הזהב וכן הלאה.

שתי הפרשיות הללו קשורות כמובן גם לתרומה ותצווה, כאשר כאן מופיע היישום של כל הציוויים שניתנו בהר סיני בפרשיות תרומה ותצווה. נראה שיש מקום לדרוש גם את שמות זוגות הפרשיות האלו, הקשורות זו לזו בעניינן.

תרומה ותצווה בולטות בכך ששמותיהן הם כמעט הפכים: תרומה היא הדבר שאדם נותן מרצונו ומיוזמתו האישית, ללא כל ציווי מלמעלה. לעומת זאת השם ‘תצווה’ מדגיש את הציווי האלוקי הפוקד ומצווה על האדם. במעשה המשכן התגלו שני ההפכים הללו: עיקר הדגש במעשה המשכן כתיקון לחטא העגל, הוא שהכל נעשה “כאשר ציווה ה’ את משה”, כפי שמודגש בפרשתנו אין ספור פעמים. כאשר אנו עובדים את הקב”ה דרך מעשה הקרבנות, דרך המשכן וכליו, זו דרך רצוייה לפניו אף על פי שמדובר בחפצים גשמיים, כיוון שהכל נעשה על פי הציווי. מאידך, כאשר חורגים מהציווי ויוצרים עגל זהב, או לחילופין מקטירים אש זרה, אף שהכוונה היא לשם שמיים הרי זו עבירה חמורה ביותר. יחד עם הדגש על מרכזיות הציווי האלוקי, בולטת חשיבות התרומה והאתערותא דלתתא – ההתעוררות האנושית לעשיית המשכן – “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, רק כאשר עם ישראל מתעורר ומבקש קרבת אלוקים, זוכים להשראת שכינה.

במבט נוסף נגלה שגם השמות ‘ויקהל’ ו’פקודי’ מבטאים שני צדדים שונים של  מטבע אחת: ‘ויקהל’ מבטא את האחדות של כלל ישראל, את הקהל הגדול שהיחיד נבלע בתוכו וכמעט שאין לו משמעות וקיום בפני עצמו. לעומת זאת המילה ‘פקודי’ טעונה ביאור:

“אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על פי משה”.מהי לשון הפקידה הנזכרת בפסוק פעמיים? רוב הפרשנים מבארים בפשטות שמשמעותה לשון מניין – משה רבינו מונה את כל החומרים שניתנו נדבה למלאכת המשכן ומונה בפרוטרוט מה נעשה בכל תרומה ותרומה. פירוש זה למילה ‘פקודי’ מסתייע גם מהמשך הפסוקים, העוסקים במניין התרומות ומה נעשה בהן, וכן משמע גם מהביטוי המופיע בהמשך (פס’ כה): “וכסף פקודי העדה מאת כיכר” וכו’, שמשמעותו וודאי לשון מניין, שכן הפסוק עוסק בכסף  מחציות השקל שנתנו העדה במהלך המניין שנזכר בפרשת כי תשא.

לפי פירוש זה, המילה פקודי מבטאת למעשה את כל הפרטים, היוצרים בסופו של דבר את הכלל השלם ואת הקהל הגדול. במיוחד בולט הדבר בביטוי “פקודי העדה” – כל אחד ואחד נפקד ונתן מחצית השקל, וביחד התהוותה העדה. אם כן ‘ויקהל’ הוא כנגד הציבור, שכל פרט אין לו משמעות ללא הכלל, והרי הוא בבחינת ‘פרט הצריך לכלל’. ‘פקודי’ הוא כנגד הפרטים, שהכלל איננו קיים בלעדיהם, והרי הוא בבחינת ‘כלל הצריך לפרט’.

במשכן באו שני צדדים אלו לידי ביטוי: מחד, המשכן הוא הופעת הקדושה הכללית לכלל עם ישראל, “ברוך כבוד ה’ ממקומו“. מאידך, כל יחיד ויחיד מצא עצמו מתברך גם בתרומה למשכן, וגם בהתפשטות הקדושה על כל העולם כולו – “ברוך כבוד ה’ ממקומו”, כבוד ה’ מתברך ונובע לכל העולם כולו ממקומו שבבית המקדש.

משמעות נוספת למילה ‘פקודי’ – לשון זכירה. “וה’ פקד את שרה”, משמעותו שה’ זכר את שרה ואת הבטחתו לה. “פקוד יפקוד אלקים אתכם” – יזכור אתכם ויגאל אתכם ממצרים.

יש קשר הדוק בין משמעות זו למשמעות של מניין. כאשר משה רבנו סופר את כל פקודי המשכן ומונה את כל התרומות של עם ישראל, הוא לא רק סופר ספירה טכנית. כל פריט ופריט שעובר תחת ידיו מקבל משמעות, נזכר ונשמר בקפידה לשימוש הראוי והמתאים לו ביותר. אוסף הפרטים המכונים כאן ‘פקודי המשכן’, נידונים כל פרט ופרט בפני עצמו בזכירה ובתשומת לב, ומתוך כך נאספים יחד לכלל שלם, שכל פרט ופרט מזהיר בתוכו.

כך עלינו להתייחס לכל אחד ואחד מעם ישראל – כל יהודי הוא עולם מלא, בזכירה ותשומת לב, באכפתיות ומתוך השגחה שכל אחד מקבל את מקומו הראוי לו, ומתוך כך כולנו הופכים לעם שלם, לכלל ישראל שמגלים את מלכות ה’ בהרמוניה שלמה.

כך עלינו להתייחס גם לכל פרט ופרט בתורה: לעיתים נדמה שפרט הלכתי כזה או אחר הוא קטן או קטנוני, אך זה נדמה כך רק בגלל שאיננו רואים את החשיבות ואת היופי שיש בכל פרט, ואיננו רואים את התמונה השלמה. דווקא מתוך ראיית התמונה השלמה אנחנו יכולים גם להבין כל פרט ופרט.

משל לציור מדהים שצויר על ידי צייר אומן – יכול אדם לבוא ולטעון: מדוע יש כאן כתם צהוב בציור? מדוע כאן יש נקודה חומה באמצע האדום?

אם אינך מבין מה מצוייר כאן, לא תבין גם את פרטי הפרטים. אך אם תסתכל על התמונה השלמה תוכל לראות שהכתם הצהוב הוא בעצם שדה חמניות, ושהנקודה החומה באמצע הכתם האדום הוא הזרעים שפרחי הפרג והכלנית…

כך במצוות התורה – אם תבין את הרעיון הכללי ואת המטרה שלשמה ציווה אותנו הקב”ה את המצוות, תוכל מתוך כך להעמיק ולהבין גם את המטרה של כל פרט ופרט מההלכות הקשורות למצווה.

כך הכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל. ללא הכלל לא ניתן להבין את הפרטים, וללא הפרטים לא ניתן לממש את הכלל. הפרט והכלל משלימים זה את זה ונותנים חיים ומשמעות זה לזה – במשכן, בחיים ובתורה.

 

שיעורים נוספים