צא מן התיבה , א' חשון התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

לאחר כמעט שנה בתוך התיבה, סוף סוף פסק המבול, אט אט נראו ראשי ההרים, בהדרגה חרבו המים מעל פני האדמה, ולבסוף יבשה הארץ לחלוטין.

במשך כל תקופה זו נח מצפה לכאורה לרגע שבו תיבש הקרקע והוא יוכל לצאת מן התיבה הכולאת אותו בתוכה בעל כורחו. מתוך ציפייה זו שולח נח את העורב ולאחר מכן הוא שולח שוב ושוב גם את היונה, לראות הקלו המים מעל פני  האדמה; לאחר מכן כאשר חרבו פני האדמה הוא מסיר את מכסה התיבה מעליו – אך דווקא לאור כל הציפייה הזו לא ברור מדוע כאשר לבסוף יבשה הארץ לגמרי, נח לא ממהר לצאת. נח ממתין עוד לציווי אלוקי, ורק כאשר מתגלה אליו הקב”ה ואומר לו “צא מן התיבה, אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך”, רק אז יוצא נח ומשחרר גם את כל החיות והעופות שנאספו עימו בתיבה.

בפשטות צריך לומר שלנח היה ברור שהכניסה לתיבה איננה רק אמצעי טכני להנצל מטביעה במי המבול, כי אם השמעות לציווי האלוקי. ממילא גם היציאה מן התיבה איננה נובעת רק מכך שיבשה הארץ, אלא יש צורך להמתין לציווי האלוקי שיגלה לו ולעולם כולו שאכן הגיע הזמן לצאת מן התיבה. כך מלמד אותנו המדרש (בראשית רבה לד, ו): “לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים: זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה; וזמן היה לו שיצא ממנה, שנאמר צא מן התיבה”. התיבה איננה רק גלגל ההצלה של נח: היא תקופת חיים. לכל זמן, ויש זמן גם להסתגרות. יש זמן שבו נכנסים לתיבה, ויש זמן שבו הנהגת ה’ בעולם דורשת מאיתנו לצאת ממנה.

אולם המשך המדרש מלמד אותנו רובד נוסף: “צא מן התיבה – ולא קיבל עליו לצאת. אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיה נד) כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על האדמה וכו'”. לאחר המבול וחורבן העולם כולו נח מרגיש ייאוש טוטאלי אוחז בו. איזה תוחלת יש לחיים, כאשר החיים בטבעם עלולים לחטא, והחטא גורר כזה חורבן? איזה טעם יש בחיים כאלו ואיזה טעם יש להביא לכזה עולם סיזיפי עוד יצורים אומללים נוספים? ולא אבה נח לצאת מן התיבה עד שנשבע לו הקב”ה שלא יביא עוד מבול לעולם, ובכך החזיר לנח את האמון בעולם, את האמונה שלמרות החורבן ולמרות הנטייה הטבעית של האדם לחטא, יש תקנה לעולם; למרות כל מה שנראה מעל לפני השטח, העולם כולו מתקדם לטובה, הולך ונעשה מתוקן יותר, מעודן יותר, קרוב יותר לגאולה.

בדברי אחרונים אנו מוצאים רובד שלישי: נח חושש לצאת מן התיבה כיוון שהוא חושש מן ההתמודדות עם העולם שבחוץ. התיבה היא למעשה מעין בועה מגינה ועוטפת, חממה מסוגרת שבה נח יכול להתבדל מן העולם ולהדבק ברצון ה’ מבלי להיחשף לשום השפעות חיצוניות. יחד עם זאת, ישנו גם זמן שבו צריך לצאת מן התיבה, כיוון שמטרת האדם בעולם איננה להתנתק מן העולם אלא לעבוד בו ולתקן אותו. כך, למשל, מנסח את הדברים ר’ נתן בליקוטי הלכות (הלכות שבת הלכה ז’): “שבוודאי, מי שרוצה לשוב בתשובה, היה מרוצה שיניחוהו לישב תמיד בבית המדרש במקום קדוש ולעסוק בתורה ותפילה. אבל השם יתברך רוצה בקיום העולם, ומסבב עם האדם שמוכרח כמה פעמים לצאת מבית המדרש לעסוק בצרכי הגוף ופרנסה וכו’… וזה קשה על האדם מאד, כי יודע שכשיוצא לחוץ הוא בסכנה גדולה, אבל לא סגי בלאו הכי. שזהו בחינת מה שבני התיבה לא רצו לצאת מהתיבה כי אם בגזירת השם יתברך שאמר להם לצאת, כי השם יתברך רוצה שהאדם יעבוד אותו בזה העולם דווקא”.

אנו חשים היום שהקב”ה קורא אלינו בתקופה זו ‘לצאת מן התיבה’, לצאת מד’ אמותינו ולהאבק על הנהגתו הרוחנית של כלל עם ישראל. כשם שישנן תקופות כאלו בחייו של אדם, כך בחייו של דור שלם ושל ציבור שלם ישנן תקופות שבהן דרושה יותר ההסתגרות, וישנו גם זמן הדורש לצאת מן התיבה ולהתמודד עם העולם שמחוצה לה.

הקריאה הפנימית הזו לצאת ולפעול, מלווה דווקא היום בחששות וקשיים המזכירים את חששותיו של נח: לעיתים אנו מתבוננים סביבנו, רואים את כל הקלקולים והשחיתויות, את העדר המוסר ואת הריחוק מתורה ואמונה, ואנחנו שואלים את עצמנו האמנם בכוחנו להשפיע על החברה ולהפיץ על כל סביבותינו אור של תורה, של ערכים, של מוסר? תחושות ייאוש כאלו חוזרות ומתעוררות היום ביתר שאת, לאחר חורבן יישובי גוש קטיף, שהבהיר לנו בצורה חדה וכואבת עד היכן מגיע רפיון הרוח, עד כמה התפשטו האדישות והאטימות בציבור כולו, מעבר להתנהלות השלטונית המושחתת, הבלתי מוסרית ובלתי דמוקרטית. מאידך, דווקא החורבן הנורא הזה, והמאבק שליווה אותו, הוכיחו לנו יותר מתמיד עד כמה הדרך היחידה שלנו למנוע חורבן נוסף היא לצאת מן התיבה ולפעול בנחישות ובעצמה בתוך העם. המאבק על ארץ ישראל, אסור לנו לתת לו להפוך למאבקה של הציונות הדתית בלבד. רק עם ישראל, כעם שלם, יכול לשמור על ארץ ישראל. והדבר הזה בידיים שלנו: כאשר אנחנו ‘נצא מן התיבה’, אנשים נוספים רבים יצאו מן האדישות ומהריקנות שמלווים אותם, ויתחברו לעצמה הפנימית הגדולה הזו, המתגלה בערכי התורה והאמונה. לעיתים נראה שזוהי דרך ארוכה, אך האמת היא שזו הדרך היחידה שעומדת בפנינו, וממילא היא גם הדרך הקצרה ביותר, שאם נפעל בה כראוי תתן פירות מבורכים כבר בזמן קצר, ותוביל אותנו עם כל ישראל לגאולה השלמה במהרה בע”ה.

שיעורים נוספים