ביטוי זה מהוה מהפך בסיפורו של יהודה, ולכשתימצי לומר: בפרשתינו בכלל. עד כאן עוסקת הפרשה בירידתו של יוסף, ואח”כ בירידתו של יהודה שבאה בעקבות ירידת יוסף.[1] אחר שהודה יהודה בצדקותה של תמר, התגלה שירידתו היתה הכנה להקמת זרע המלוכה על ידי תמר כלתו. גם החלק השני של סיפור יוסף, בהמשך הפרשה, עוסק בהצלחתו של יוסף במצרים.
הרמב”ן (ומקורו בזוהר הק’ קפח ע”ב ) מפרש שתמר התכוונה בחיבורה אל יהודה לקיום מצות יבום. היא זקוקה לבית יהודה, ומוטל על בית זה להקים שם לאחים שמתו. נראה שלא בכדי דוקא תמר, האשה שבסיפור, היא זו שמובילה כאן. בנין מלכות ישראל קשור יותר לבחינת הנקבה. הוא עוסק בקבלת התוכן הא-לוקי בעולם, ויצירת חיי עולם מכוחו. זה תפקיד האשה, בהיותה מקבלת תוכן מבעלה ויוצרת ממנו מציאות חיים. גם בביתה, היא עקרת הבית, בנין החיים.
בזוהר הק’ משוים בין תמר לרות (קפ”ח ע”ב). שתיהן נישאו לבני זרע יהודה, ואחר שבעליהן מתו, פעלו רבות ונצורות להקים שם למת, ומהם נבנתה מלכות ישראל. שמא משמעות תהליך זה הוא בכך שתפקיד הבעלים הראשונים, בנישואיהן לנשים אלו, רות ותמר, היה כדי ליצור את זיקתן של תמר ורות אל בית יהודה. כדי שמתוך כך, אחר מיתת בעליהם, יהיו הן אלו שמקימות מלמטה את בנין המלכות.[2]
כפי שכתבנו בפרשת ויצא, ששמו של יהודה נקרא על שם מהות ההודאה המושרשת עמוק בענינו, גם כאן הוא מודה. ההודאה היא אור שעולה ממטה למעלה, כאופיה של גילוי האור במלכות.
[1]רש”י: “הורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך.” ועי’ בזוהר הק'(ח”א דף קפו ע”א): “וירד יהודה מאת אחיו, דהוה מלכאעלייהו, מאי טעמא, בגין דיוסף נחתו ליה למצרים כדקאמרן”.
[2]דברים אלו שופכים אור על כך שבספר מלכים, בכל ציון שם מלך חדש ממלכי יהודה שהתמנה, מציין הנביא את שם אמו.