“צוחק מי שצוחק אחרון” , י"ב אדר ב' התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

“אני פורים, אני פורים – שמח ומבדח” – כך מילותיו של שיר ילדים ישן. חג הפורים המתקרב, מתקשר בעינינו תמיד אל צחוק, בדיחה והומור, ודווקא בעולם הישיבות מקובל למנות ‘רב פורים’ ולערוך דרשות היתוליות, מופעים היתוליים ועוד. אך האם יש קשר בין פורים לצחוק? היכן כתוב שבפורים אנחנו אמורים לספר בדיחות או לצחוק?

המצוות המיוחדות לפורים הן מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, וגם משתה ושמחה. אך בדרך כלל כשמדובר על שמחה, אומרים חז”ל שאין שמחה אלא בבשר ויין – ולא מצאנו מקור שבו אמרו חז”ל שהדרך לשמוח היא לספר בדיחות ולצחוק…

אמנם יש כמה וכמה מקורות שמהם ניתן ללמוד שחוש הומור ובדיחות הדעת הם דבר חיובי וחיוני לנפש במהלך כל השנה, ולא רק בפורים: כך, למשל, הגמרא במסכת תענית [דף כב עמוד א] מספרת על ר’ ברוקא שהיה מהלך בשוק יחד עם אליהו הנביא ושאל אותו האם יש כאן מישהו שהוא בן העולם הבא. אמר לו אליהו הנביא – הנה, שני אנשים אלו הם בני העולם הבא. הלך ר’ ברוקא אחריהם ושאל אותם מה מעשיהם, ענו לו – “אנשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי” – אנו בדחנים, שמבדחים את האנשים העצובים ומשמחים אותם. אם כן, זכות גדולה היא להיות בעל חוש הומור ולשמח בעזרתו בני אדם.

הגמרא מספרת על רבה [שבת דף ל:], שלפני כל שיעור היה פותח במלתא דבדיחותא כדי שייפתח ליבם של החכמים מתוך השמחה, ולאחר מכן היה יושב באימה וביראה ופותח בשיעור עצמו. הבדיחה, אם כן, היא הכנה מעמיקה גם ללימוד התורה.

מעבר למקורות אלו, די ברור שהצחוק יפה לבריאות – וזהו דבר שגם אם אנחנו לא מוצאים אותו במקורות חז”ל, אנו יכולים לראות אותו במציאות. הצחוק גורם לנו להפריש יותר קורטיזול במערכת הדם, המעלה את רמת הטרומבוציטים בדם; כך גם הוא משחרר אנדרופינים – שהם חומרים משככי כאבים טבעיים; מגביר בגופנו את רמת החלבון שמגן מפני זיהומים ואת רמת חלבון הגדילה; צחוק מתפרץ מהווה עיסוי לשרירי הבטן, הסרעפת, הפנים, הצוואר, הרגליים והגב; על פי חז”ל דמעות של שחוק בריאות לעיניים [מדרש איכה רבה פרשה ב, טו]; הצחוק מפיג מתחים, מוריד את רמת הסוכר בדם, וגורם לעוד כמה וכמה השפעות חיוביות שעדיין אין לנו הסבר מדעי להתרחשותן, כמו הגברת הפוריות אצל נשים, ועוד.

אם אכן הצחוק יפה לבריאות, אין ספק שהוא חיובי – שהרי התורה מדריכה אותנו לשמור על חיינו ועל בריאותנו.

אלא שיחד עם זאת, הצחוק מוזכר במקורות רבים כגורם שלילי ואסור, שיש בו סכנה רבה ליראת שמים ולעבודת ה’.

כך, למשל, מסופר בגמרא ברכות בדף לא עמוד ב:

“רב אשי עבד הלולא לבריה [=רב אשי ערך סעודת חתונה לבנו], חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא [=ראה את החכמים שהם שמחים וצוהלים במידה רבה מדי], אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו” [= הביא כוס יקרה של זכוכית לבנה, ושבר אותה לפניהם, ונעצבו].

גמרא זו היא המקור למנהג המצוי לשבור כוס בחופה – היום אנו עושים זאת זכר לחורבן, אך בפשטות מקורו של המנהג היה על מנת שלא ישמחו יותר מדי…

עוד אומרת הגמרא שם:

“אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: [תהלים קכ”ו] אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי – בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה’ לעשות עם אלה [=רק לעתיד לבוא, כאשר כל הגויים יכירו במלכות ה’ ובגדולה שנתן לישראל, רק אז יהיה מותר שימלא שחוק פינו].

אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה” [=מאז אותו זמן ששמע דין זה מר’ יוחנן רבו].

כך אומרת גם המשנה במסכת אבות פרק ג משנה יג:

“רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה”.

ועוד במסכת אבות – בפרק ו משנה ה – מונה המשנה 48 דברים שהתורה נקנית בהם, ואחד מהם הוא ‘במיעוט שחוק’. אם כן, אדם הרוצה להעמיק בתורה ולקנות אותה כקניין פנימי נפשי, עליו למעט בשחוק.

בדומה למקורות אלו ניתן להביא מקורות רבים נוספים המתארים את הצחוק כדבר שלילי שמדרדר את האדם למצבים שליליים ומרחיק אותו מעבודת ה’.

במיוחד בולט הדבר לגבי דמותו של הליצן – דמות פורימית קלאסית שמשעשעת את הילדים ו’עושה שמח’ – בתנ”ך ואצל חז”ל הדמות הזו לא נקראת ‘ליצן’ אלא ‘לץ’, שעליו נאמר “ובמושב לצים לא ישב” [תהלים א], “זד יהיר לץ שמו” [משלי כא], “גרש לץ ויצא מדון” [משלי כב] ועוד ועוד.

נראה שהגמרא מבדילה בין צחוק לבין שמחה – אולי מבחינה חיצונית זה דומה מאד, אך לא תמיד אדם שצוחק הוא באמת שמח… כך, למשל, אומרת הגמרא במסכת שבת דף ל עמוד ב – ממש כמה שורות לפני הסיפור על רבה שפתח כל שיעור במילתא דבדיחותא:

“ושיבחתי אני את השמחה – שמחה של מצווה… ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה”.

אם כן, שמחה של מצווה היא דבר חיובי ביותר, אך השחוק נתפס כדבר שלילי של קלות ראש המרחיקה את האדם מעבודת ה’, מגילוי שכינה ומשמירת המצוות.

היכן אפוא עובר הגבול?

מהו הצחוק שיפה לבריאות ויפה לבדיחות הדעת, ומרומם אותנו אל אותה שמחה של מצווה, ומהו צחוק פסול של ליצנות וקלות דעת?

פוסקים ופרשנים רבים התייחסו לעניין זה. ר’ יוסף קארו, בפירושו ‘בית יוסף’ [על הטור אורח חיים סימן תק”ס], מביא את דברי הרמב”ן בספר תורת האדם, האומר שמה שנאמר  בגמרא  “אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה”, מתייחס אך ורק לזמן הגלות, וכאשר ישראל בארצם מותר לאדם לצחוק ולשמוח בפה מלא [ומה שכתוב ‘בעולם הזה’ הכוונה היא ‘בזמן הזה’. וכן כתבו הטור, ספר האשכול, ר’ אחאי גאון בספר השאילתות, ועוד].

לעומת זאת רבנו יונה [על הגמרא בברכות שם] מפרש שאכן יש איסור לצחוק בפה מלא תמיד, לא רק בזמן הגלות. וכן נכתב גם בספר חיי אדם.

ובפירוש הט”ז [=טורי זהב] על השולחן ערוך כתב שבזמן הגלות אסור להרבות אפילו בשמחה של מצווה, ואילו בזמן שישראל בארצם מותר ורצוי להרבות בשמחה של מצווה, אך עדיין אסור להרבות בשמחה שאינה של מצווה.

נראה שהעיקר הוא “מאין באת ולאן אתה הולך” – ממה נובעים הצחוק והבדיחה, ולאן הם מובילים אותך הלאה.

ראשית, מהי המטרה שמניעה את האדם להשתמש בכוח הצחוק? ישנן מטרות חיוביות וערכיות לשימוש בצחוק: הצחוק והסאטירה יכולים להיות כלי מעולה להביע ביקורת על תופעות מסויימות, כאשר לעיתים הביקורת השגרתית היא בבחינת ‘דבר שאינו נשמע’, ודווקא באמצעות ההומור המחויך ניתן להעביר את הביקורת כך שהיא נשמעת ומתקבלת. ההומור מאפשר לנו גם להכניס דברים לפרופורציה דווקא על ידי הקצנתם, וכך להביא את עצמנו ואת השומעים להתבוננות מאוזנת יותר על המציאות.

בנוסף, ניתן להשתמש בצחוק כדי להפיג מתחים, כדי להעביר מסרים בצורה נעימה יותר, כדי להתחבב על אנשים או סתם כדי להרבות שמחה ורוח טובה.

לעומת זאת, פעמים רבות הצחוק משמש רק לבריחה והמנעות מהתמודדות – האדם חושש מהתמודדות ומעבודה אמיתית ומאומצת לתקן את מידותיו ואת מעשיו, ולכן הוא בוחר בדרך הקלה ביותר – דרך הצחוק והליצנות. על כך אומר הרמח”ל בספר מסילת ישרים פרק ה – “ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ, ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם – כן הלצון מפני התוכחה… כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות, מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכוח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל”.

הרמח”ל מתאר מצב שבו האדם כבר מגיע לתחושה פנימית של התעוררות לתשובה ושל ‘התפעלות’, כלומר רצון להיות ‘נפעל’ ומושפע לטובה ולעבודת ה’ בעקבות דברים שהוא רואה או שומע, אך אז ליצנות מעטה יכולה להרוס הכל ולהתייחס לכל ההתעוררות בציניות ובקרירות.

חז”ל מתארים שזהו כוחו של עמלק, שנאמר עליו “אשר קרך בדרך”. פשט הפסוק הוא שעמלק בא אל עם ישראל במקרה – “אשר קרך”. אך האם זה באמת במקרה? יש דבר בעולם שהוא אך ורק במקרה ולא בכוונת מכוון מאת ה’? על כן דורשים חז”ל – “אשר קרך” לשון קרירות, ואחד ההסברים לכך הוא שתכונתו של עמלק שהוא תמיד מצנן את ההתלהבות ואת רצונו של האדם לתקן את מעשיו ולחזור בתשובה.

עד עתה דיברנו רק על המגמה שמובילה את האדם להתבדח ולהתלוצץ. אך לא רק המגמה חשובה, אלא גם האופן שבו אדם מתלוצץ.

הצחוק יכול להיות באופן שמעורר שמחה ורוח טובה, בלשון נקייה ובלי לפגוע באף אדם אחר.

מאידך, פעמים רבות ההומור מושך את האדם למקומות רדודים ומכוערים. הצחוק תמיד נובע מהבלתי צפוי והמפתיע, והקל ביותר הוא לרדת לרמת החשיבה הבהמית, הגסה והרדודה – זו רמה כל כך נמוכה שבדרך כלל אדם אינו יורד אליה ולכן זה יחסית בלתי צפוי ומצחיק – אך כמובן זה דבר פסול שמרדד את האדם ומנמיך אותו. באופן טבעי קשה הרבה יותר ליצור צחוק מחשיבה יצירתית ברמה גבוהה, ולכן פעמים רבות  אנשים שעורכים מופעים היתוליים משתמשים בהומור נמוך וגס. זו גם הסיבה שגילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים – כולם נקראים במקרא לשון צחוק. לצחוק כזה אסור לנו להגיע, ועליו נאמר שאסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, וכל ליצנותא אסורה וכו’.

מעבר לכך חשוב להדגיש שאם הבדיחה היא על חשבון אדם אחר והיא עלולה לפגוע בו, פשוט שהיא אסורה. “כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים” – וזה נכון גם בפורים…

אם נדייק בלשונות חז”ל נראה ש’בדיחה’ היא כינוי לצחוק חיובי המעורר שמחה, לעומת ‘שחוק’ או ‘ליצנות’ הם כינויים לצחוק שלילי שמעורר ריקנות ובהמיות. לכן על רבה נאמר שעסק במילתא דבדיחותא, וכן על אותם אנשים שאליהו הנביא אמר עליהם שהם בני העולם הבא – נקראים ‘אנשי בדוחי’ [=בדחנים]. יחד עם זאת, הבאנו בתחילת דבר התורה את סיפורו של רב אשי שראה בחתונת בנו את החכמים “דהוו קא בדחי טובא” – שהיו מבודחים יותר מדי, כלומר גם כאשר השמחה היא שמחה חיובית, עדיין המידה והמשקל חשובים, שלא לאבד שליטה על התפרצות השמחה.

אך מה הקשר של כל זה לפורים?

נראה שמתוך התבוננות מעמיקה במהותו של הצחוק, כן ניתן לראות קשר מיוחד בין הצחוק לבין חג הפורים.

מתי אנחנו צוחקים? כאשר יש משהו בלתי צפוי שמפתיע אותנו. בכל בדיחה יש ‘פואנטה’, יש איזשהו ‘טוויסט’ בחשיבה השגרתית, שהוא הגורם לצחוק. זו הסיבה שלא חוזרים על בדיחה פעמיים – לכאורה אם הבדיחה מצחיקה, מדוע לא נהנה ממנה בפעם השנייה? כאשר אתה אוכל דבר טעים, אתה בוודאי נהנה ממנו גם בפעם השנייה – אז מדוע מהבדיחה אינך נהנה? הסיבה היא משום שחסר כאן מימד ההפתעה – אתה כבר יודע כיצד הבדיחה מסתיימת, ולכן אין ‘שבירה’ מחשבתית של רצף החשיבה הלוגית הרגילה שלך, וממילא זה כבר לא מצחיק.

היסוד הזה של הצחוק שנובע מתוך הפתעה, מאד בולט אצל ילדים – מספיק שהילד יאמר מילה חסרת משמעות בג’יבריש וזה כבר יצחיק אותו, משום שעצם היכולת לומר מילה שאין בה כל תוכן, כבר מפתיעה ושוברת את רצף החשיבה הליניארי השגרתי. כך גם עצם החשיבה על כלב עם כנפיים, או בית על גלגלים – זו הפתעה מספיק משמעותית על מנת לעורר צחוק אצל ילד. כאשר אנחנו מתבגרים, זה כבר לא מהווה הפתעה עבורנו. אנחנו כבר מכירים את האפשרות לדמיין דברים שאינם קיימים או שהם צירוף של שתי מציאויות יחד, וממילא זה לא מצחיק אותנו.

מכאן ניתן להגיע לרובד ראשון של הבנת הקשר בין פורים לבין הצחוק – בפורים הייתה הפתעה בלתי צפויה לחלוטין, “ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם”, “והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב”.

אך יש כאן רובד נוסף: על חג הפורים נאמר “חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” [מגילה דף ז עמוד ב] – השכרות ‘עד דלא ידע’ מטרתה להעלות אותנו מעבר לחשיבה האנליטית הרגילה והשגרתית אל מקום שהוא מעבר לדעת. אדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת טוב ורע, ומאז אנו נמצאים בעולם שכולו מעורב מטוב ורע שמשמשים בו בערבוביא. חג הפורים הוא תיקון לחטא עץ הדעת, ועל ידי ההתעלות מעבר לדעת, מעבר לחשיבה הרגילה, אנחנו מתרוממים למדרגה שאין בה רע כלל. גם הצחוק הוא ההפתעה שביציאה מהחשיבה השגרתית, ועל כן הוא מרומם אותנו לאותה מדרגה של מעבר לדעת.

מעניין שהנימוקי יוסף בפירושו קישר בין השכרות לבדיחות הדעת, ופירש שאין חובה להשתכר עד שלא יבחין בין ארור המן לברוך מדרכי, אלא “למימר מילי דבדיחותא עד דסברי אינשי דלא ידע” – לומר בדיחות עד שיחשבו אנשים שאינו יודע להבחין…

שיעורים נוספים