קדושים תהיו – אבל מהי קדושה? , ג' אייר התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

“קדושים תהיו”, “ואנשי קדש תהיון לי” – מה משמעותם של הציוויים הללו? כיצד הם צריכים לבוא לידי ביטוי בחיינו? כיום כאשר אנחנו משתמשים במילה קדושה אנחנו נוטים להיות מושפעים מהוגי דעות ופילוסופים נוצרים ואחרים, אשר התייחסו לקדושה כאל רגש עז של אקסטזה רוחנית והתעלות הנפש מתוך חווייה דתית. אולם האם גם התורה מתכוונת לכך כאשר היא מדברת על קדושה?

מפורסמת המחלוקת בין רש”י לרמב”ן בביאור הציווי “קדושים תהיו”: רש”י מבאר “הוו פרושים מן העריות ומן העבירה (ויקרא רבה) שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה: (ויקרא כא) אשה זונה וחללה וגו’ – אני ה’ מקדשכם. (שם) ולא יחלל זרעו – אני ה’ מקדשו. (שם) קדושים יהיו – אשה זונה וחללה וגו’:” היינו, לפי רש”י בציווי ‘קדושים תהיו’ אין ציווי מיוחד, אלא אמירה כללית הכוללת את איסורי עריות שמפורטים בפרשיות.

הרמב”ן איננו מקבל את דברי רש”י, וטוען שיש כאן ציווי נוסף: לא די בכך שאדם יקיים את כל מצוות התורה ויימנע מלעשות את העבירות המפורטות בתורה, שכן עדיין יכול אדם להיות נבל ברשות התורה, ולהשחית את מידותיו ואת אישיותו למרות שמירת המצוות. ובלשון הרמב”ן: “אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה”. לכן מבאר הרמב”ן שענין הקדושה הוא מידת הפרישות – קדש עצמך במותר לך, גם דברים שהם מותרים על פי התורה לפעמים עליך לאסור על עצמך כאשר הם אינם מוסריים או אינם ראויים מבחינת הדרך המתוקנת והישרה של האדם.

הרמב”ן, אם כן, רואה בקדושה ציווי כללי לאדם לשים לב לא רק למצוות התורה אלא לאסור על עצמו דברים נוספים שעל פי הבנתו או תחושתו [או על פי הדרכת רבותיו] הם מקלקלים ומשחיתים את הנפש, כך שלא יהיה ‘נבל ברשות התורה’.

המהר”ל מסכים אף הוא שקדושה משמעותה היבדלות ופרישה, כשם שביארו רש”י והרמב”ן: אדם קדוש הוא אדם פרוש, אך בשונה מרש”י והרמב”ן שפירשו שהאדם צריך לפרוש מחטאים או ממעשים שאינם ראויים, כתב המהר”ל שאדם קדוש הוא אדם שאינו עבד של יצריו החומריים, אלא הוא נבדל מהם ומתחבר לצד הנשמתי הרוחני של עצמו.

כך כותב המהר”ל: “אין הקדושה רק שהוא נבדל מהדברים הגופניים, ותהיה לו מדרגת העליונים שהם קדושים מן הגוף. כל דבר שהוא קודש ונבדל מן הגוף אינו תחת הזמן כלל… הפנימי הנסתר הוא מיוחד לקדושה”.

הקדושה היא הדבר הנבדל, הנפרד, וכשם שהנשמה נפרדת מן הגוף, כך ישנם גם אנשים קדושים, שאצלם הנשמה נעלית מן הגוף והם הולכים אחר נשמתם ולא אחר גופם. כך ישנה גם ארץ קדושה – ארץ שהעיקר בה איננו הערך החקלאי או הנדל”ניסטי שבה, אלא הערך הרוחני הוא העיקר והמרכזי בה.

לכן אנו מכנים בשם ‘קדושים’ את מי שנפל על הגנת עם ישראל וארץ ישראל – קדושי עליון אלו, הרוגי מלכות הם, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, שכן הם מסרו את גופם ואת חייהם למען ערך רוחני שהם האמינו בו – ההגנה על כולנו. זוהי מסירות נפש, המדרגה הקדושה ביותר שבה כל החיים נמסרים למען הערך המקודש. ביהדות יש ערך חשוב לחיים, אך אין ערך בשם ‘קדושת החיים’ – החיים אינם קדושים בפני עצמם אלא רק אם הם משרתים את הנשמה, את הרוחניות ואת הערכים – ולא חיים גופנים כשלעצמם.

פעמים רבות נקראת פרשת קדושים בסמיכות ליום השואה וליום הזכרון לחללי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה, וזוהי הזדמנות טובה להעלות על נס את הקדושים, שמותם לא היה רק אירוע פרטי של כליון הגוף, אלא מות קדושים – מוות שהערך הרוחני הוא המרכזי בו, אם בגלל מסירות הנפש המודעת והמכוונת, ואם בגלל האנטישמיות ושנאת ישראל שגרמה לאויבינו לפגוע בהם.

“במותם ציוו לנו את החיים” – אין הכוונה שבזכותם אנו יכולים היום רק לחיות ולשמוח ולהנות, אלא שבמותם הם ציוו לנו לחיות חיים של קדושה, חיים שבהם הערך הרוחני הוא המרכז והוא המניע את כל פעולותינו.

שיעורים נוספים