בשורה משמחת לאוהבי תורת ארץ ישראל.
קובץ מקורות על הצורך והחשיבות בלימוד הירושלמי בדורנו.
בחוברת שלפנינו, כינסנו כמה מקורות מדברי רבותינו, מהם עולה קריאה להתחדשות.
בזמן התהוות התלמודים, בתקופת האמוראים, צמחו שני התלמודים – הבבלי והירושלמי –
במקביל. התלמוד הירושלמי הוא פרי דרכה של ארץ ישראל, בחשיבה ובמעשה, והתלמוד
הבבלי הוא דרכם של חכמי בבל.
בדורות שלנו, אין ספק שעלינו להמשיך את לימוד התלמוד הבבלי, אשר תורתו מושרשת בנו
דורות רבים. עם זאת, “כל זמן מאיר בתכונתו” )הרב קוק זצ”ל, אגרת שעח, עיין שם(. בדורות
שלנו, לא ניתן להתעלם מכך שאנו חוזרים לארץ ישראל, בצורה של אומה, ואנו הולכים
וחוזרים להיות מתאימים לדרכה של תורת ארץ ישראל, המושרשת בתורתו של התלמוד
הירושלמי.
התלמוד הירושלמי חיכה לנו דורות רבים, ועתה הגיע עת להשיב אותו את סדרי הלימוד. הננו
קרואים לסלול מסילות בדרכי הלימוד, בהם יתחברו התלמודים, “וְהָיּו לַאֲחָדִים בְיָדֶך”.
זכינו ובדורנו מתחדשת דרך לימוד שלא היתה מעולם. הרי בזמן התהוות התלמודים, ועד סוף
תקופת הגאונים, חיו בבבל על פי הבבלי, ובארץ ישראל על פי הירושלמי. כל מקום הלך
בדרכו. בדורות שלנו מתחדש שיש לאחד בין שתי התורות הללו, ללמוד את שתיהן, להשוות
ולברר, ולהציב בפנינו תורה שלימה, בה אנו ניזונים גם מעוצמת ההרחבה וההתפרטות של
התלמוד הבבלי, וגם מעוצמת האור המיוחד של תלמודה של ארץ ישראל.
“ה’ אֶ חָ ד” מופיע ומתגלה לפנינו בשתי זרועותיו, הבבלי והירושלמי.
החזון העולה מתוך המקורות שלפנינו, מציב בפנינו שאיפה גדולה, לרומם את התלמוד
הירושלמי, ועמו את עולם התורה כולו, ו”מָלְאה הָארֶץ דֵּעָה אֶת ה'”.
