כדי להגיע ממצרים לארץ ישראל, עם ישראל לא היה זקוק דווקא לנס של קריעת ים סוף, שהרי ניתן לעבור ממצרים לארץ ישראל גם דרך המדבר ללא חציית ים סוף. למעלה מכך – לאחר שעם ישראל כבר עבר והתרחק ממצרים בלי לעבור דרך ים סוף, הקדוש ברוך הוא אומר למשה (שמות פרק יד):
“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם”.
כלומר, למרות שכבר עברתם את האיזור הזה והתקדמתם לכיוון ארץ ישראל, תשובו! חזרו חזרה, ותחנו על הים. מדוע לחזור מול הים? אנחנו פשוט מכניסים את עצמנו למלכודת שבה המצרים ירדפו אחרינו ולא יהיה לנו לאן לברוח!
ההסבר למהלך המוזר הזה מופיע מיד בפסוקים הבאים:
“וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ “.
בפשטות, המטרה היא להכנס למלכודת בכוונה תחילה, לא בשביל להלכד בה אלא בשביל לשמש כפתיון – פרעה יראה שעם ישראל ‘נבוכים בארץ’, מסתובבים הלוך וחזור בלי מטרה ברורה, ואז הוא יתחזק לרדוף אחריהם ולנסות להביא אותם.
למה בעצם זה כל כך חשוב? פרעה לא חטף מספיק? חייבים גם להטביע אותו ואת כל עמו בים? אם פרעה צריך למות למה לא הרג אותו ה’ כבר במכת בכורות?
ומכיוון אחר – אם מראש היה ידוע שההליכה אל הים היא רק כדי להפרע מפרעה ולהעניש אותו, למה עם ישראל כל כך נלחצים?
כאן התשובה די ברורה – גם לאחר שעם ישראל חווה את עשר המכות הבאות על מצרים, גם לאחר שבדרך נס משה מוציא אותם ממצרים ולוקח אותם לארץ ישראל, עדיין בנפשם עם ישראל הם עם של עבדים, ברגע שהם רואים את המצרים רודפים אחריהם הם נלחצים וחוזרים למנטליות שלהם כעבדים.
מכל הדברים הללו נראה שהקב”ה רוצה לומר לנו מסר מאד מדויק בכך שנס קריעת ים סוף התחולל דווקא כפי שהתחולל.
ננסה להבין את משמעות קריעת ים סוף, מהי בעצם קריעה בכלל ומדוע דווקא כאן היא מופיעה.
קריעת הים היא קודם כל קריעה – שמסמלת תמיד פרידה וניתוק פתאומיים וחדים. כך למשל קריעת הבגד על מת מבטאת את הניתוק החד והכואב של האבל מהנפטר.
אנחנו מוצאים קריעת בגדים גם בשני אירועים הסטוריים נוספים: הראשון מביניהם במפגש שאול ושמואל, לאחר ששאול גובר על עמלק אך משאיר את אגג בחיים, וחס על מיטב הצאן והבקר – “וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה’ וַיִּמְאָסְךָ ה’ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה’ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ” (שמואל א, טו, כו-כח). חז”ל מציינים שלא ברור מלשון הפסוק מי קרע את המעיל – האם שמואל אחז את כנף מעילו וקרע אותה לבטא את קריעת הממלכה, או שמא שאול הוא זה שאחז בכנף מעילו של שמואל כדי למנוע ממנו ללכת, וכשנקרע המעיל בשוגג ראה בכך שמואל ביטוי לקריעה העמוקה יותר, של מלכות ישראל הנקרעת משאול. בכל מקרה אין ספק שהקריעה כאן איננה מקרית, אלא היא ביטוי חיצוני לקרע פנימי עמוק במלכות ישראל וגם בליבם של שאול ושמואל. נראה שבכוונת מכוון לא מפורש בכתוב מיהו שקרע את המעיל, שכן באמת לא ברור מי קרוע כאן יותר – שמואל או שאול…
האירוע השני שבו אנחנו מוצאים קריעת בגדים הוא דומה מאד, בזמן קריעת הממלכה ליהודה וישראל: “וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה. וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה’ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִֹד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” (מלכים א, יא, כט-לב). כאן ברור שאחיה השילוני הוא הקורע את השלמה, אך לא ברור של מי היא – “וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה” – האם אחיה מתכסה בשלמה או שמא ירבעם? חוסר בהירות זה בא ללמדנו שגם כאן לא מדובר על קריעה אישית של אחד מהם, אלא על קריעה אובייקטיבית – עם ישראל נקרע כאן לשניים, לשתי ממלכות שילכו וייפרדו עד למלחמות אחים ביניהן, ועד לגלות עשרת השבטים והתנתקותם מעם ישראל.
הקריעה, אם כן, מסמלת פירוד חד וניתוק מן העבר. נראה לאור הדברים, שביציאת מצרים עם ישראל צריכים להקרע ממצרים ולא סתם לצאת ממנה. עם ישראל, שבמאות שנותיו במצרים שקע למ”ט שערי טומאה, צריך להתנתק מן הגלות, להתנתק מהעבדות, לקרוע את עצמו מכל הביטויים המצריים שעוסקים רק בפאר החיצוני, בתאוות הגוף ובעבודה זרה, ולהתקדם אל עבר המדבר, שהוא בעצמו מעין קריעה מן העולם הטבעי אל עבר עולם מבודד, ניסי, מנותק מחיי העולם הזה. על רקע זה ניתן להבין את דרשת חז”ל “ויסע משה את ישראל מים סוף” – “הסיען בעל כרחם, שעיטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים… לפיכך הוצרך להסיען בכל כרחם” (שמות טו, כב ורש”י שם). עם ישראל עדיין נמשך אחר ביזת מצרים, ומשה צריך להסיע אותו בעל כרחו מים סוף אל המדבר.
לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר, נזקק עם ישראל שוב להקרע מן המדבר – בקריעת הירדן שבה נכנסו אל ארץ ישראל. גם מהמדבר קשה להפרד – ממצב של ענני כבוד שאופפים את עם ישראל ומגינים עליו, ממצב של מן ושליו היורדים משמים, ושל תורה אלוקית שמגיעה בצינור ישיר על ידי משה רבנו. אולם קריעות אלו, כואבות ככל שתהיו, הן כמובן לידת שלב חדש בחיי עם ישראל.