רבי אליעזר ורבי יהושע

-סוכם על ידי תלמידים-

היו ברי פלוגתא, שניהם תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. לא היו מנהיגי הדור בעצמם באופן של נשיאות, אלא רבן גמליאל היה נשיא, והם היו מנהיגי הדור הרוחניים (ירושלמי סנהדרין א ב):

א”ר בא בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו כגון רבי יוחנן בן זכיי מינה את רבי ליעזר ואת רבי יהושע ורבי יהושע את רבי עקיבה ורבי עקיבה את רבי מאיר ואת ר”ש. אמר ישב רבי מאיר תחילה נתכרכמו פני ר’ שמעון אמר לו רבי עקיבה דייך שאני ובוראך מכירין כוחך.

נחלקו באופיים – ניתן לומר באופן כללי שרבי יהושע תפס שיטתם של בית הלל, ור’ אלעזר תפס שיטתם של בית שמאי. ר’ אלעזר נקרא ‘שמותי’ – יש אומרים על שם שנידו אותו עד לסוף חייו, ויש אומרים משום שהמשיך את דרכם של בית שמאי – מצד תוכן דבריו ובעמידה האיתנה עליהם.

על גדלותו של רבי אליעזר אומרים שלא הספיקו תלמידיו ללמוד ממנו טיפה מן הים שלמד הוא מרבותיו. “ושם האחד אליעזר” – דורשים חז”ל שמשה רבנו התפלל שיצא רבי אליעזר מחלציו. רבי אליעזר בן הורקנוס, גדל בבית של עשירים, באופן קצת רחוק מתורה, והתקרב מרצונו העז לעסוק בתורה בישיבתו של רבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן בן זכאי רבו, אמר עליו “בור סוד שאינו מאבד טיפה”. וכן “אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם”.צריך להבין שהוא היה גדול הדור, והנידוי שלו הוא דבר בלתי נתפס. ניתן לראות דוגמתו של רבי אליעזר ענקים אחרים שמרוב גדלותם לא התלבשו במציאות באופן שיהיה אפשר לקבל מהם בצורה מלאה. הדבר קשור למושג של שבירה ותיקון. האור הגדול לא מוצא כלים בעולם המסוגלים להכיל אותו. הזכרנו את משה רבנו שהתפלל להיות רבי אליעזר מיוצאי חלציו, משה רבנו עצמו היה ראש לענקים אלו. הוא מורה לעם ישראל את הדרך בהקרנה יחידאית אדירה בלי שיתוף עם נושאי חזון אחרים. משה נותן את התורה לבני לוי “ויתנה לבני לוי”, בני שבטו. כי הוא מבין שאף על פי שוודאי כל עם ישראל צריך לשמור את התורה, אך המתאימים להורות הם בני לוי “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”. הגדלות מהסוג הזה אינה נכנסת לארץ, היא נשברת במפגשהּ עם המציאות.

כאשר ירושלים הייתה נצורה מסופר שרבן יוחנן בן זכאי הבריח את עצמו מחוץ לחומות להציל מה שאפשר על ידי מפגש עם המפקד הרומאי – הוא התחזה למת ותלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע נשאו אותו לכאורה לקבורה אל מחוץ לחומה. שם מסופר (איכה רבה פרשה א) כי רבי אליעזר אחז בו בראשו ורבי יהושע ברגליו. צורה זו של נשיאה מבטאת את מה שלקחו כל אחד חלק במערכה של ההנהגה. רבי אליעזר בראש, ורבי יהושע אוחז ברגליים ואומר ‘לא בשמיים היא’.

בפרק ראשון מכתובות יש סדרה של מחלוקות בין רבי אליעזר לרבי יהושע לגבי נאמנותה של אישה לספקות שונים בכשרותה. שם רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים “נאמנת” ורבי יהושע אומר “לא מפיה אנו חיין”. הלשון “לא מפיה אנו חיים” היא לשון שירית המבטאת עומק נסתר המתעלה למעלה מהדיון הספציפי, והיא חוזרת במתכונתה הזו לאורך הפרק במשניות רבות. הדבר אומר דרשני.

נראה שהמחלוקת הסדורה במשניות אלה קשורה למחלוקת אחרת של רבי אליעזר ורבי יהושע האם הגאולה תלויה בתשובה אם לאו. רבי אליעזר אומר שהגאולה תלויה בתשובה, ורבי יהושע אומר שאיננה תלויה בתשובה. בדיון שנערך בגמרא לגבי שני המחלוקות נשאר רבי אליעזר בשתיקתו, ומפורסמים בבית מדרשנו דברי הרב קוק (אגרת קג) בשם הרמ”ע מפאנו על הביטוי “שתיק רב” ששתיקה זו מעידה על דברים עליונים שאין דרכם להיאמר בלשון התלמוד. משמעות האמירה שהגאולה תלויה בתשובה היא שביחס שלנו עם הקב”ה אנחנו כשותפים, לא כאובייקט שהקב”ה מזיז אותו משם לפה ובחזרה, אלא כרכיב מרכזי בתהליך. רבי יהושע סובר שאין זה תלוי בנו. אנחנו ‘מקבלים’ והקב”ה מושיע אותנו, מלשון רבי יהושע. רבי אליעזר אומר שזה תלוי בנו, אנחנו ‘עזר כנגדו’ של הקב”ה.

זוהי בדיוק המחלוקת ביניהם בכתובות, האם מאמינים לאישה או לא. מה שאנחנו מכירים בעולם מציאות של איש ואישה, זו תוצאה של מציאות עליונה הנקראת איש ואישה. בה גם נערכים זה מול זה הקב”ה וישראל. לרבי אליעזר יש אמון במציאות העולמית, עד כדי שהגאולה תלויה בה ובתשובתה. על כן גם לאישה המבטאת את המציאות הזו אנחנו מאמינים בשאלת כשרותה. ואילו לרבי יהושע הדברים אינם תלויים בעולם הזה, הגאולה מובילה את המציאות ולא תלויה בה, ועל כן גם לא מפיה אנו חיים לעניין נאמנות אישה. במקומות אחרים בארנו באריכות כי הנאמנות קשורה לבעלות (“כיון דבידו לתקנו הוי כבעליו” – הרא”ש במסכת גיטין פרק ה סימן י”ג). כאשר אומרים שהאישה נאמנת, הדבר מורה על כך שזה גם עסק שלה, היא אינה רק אובייקט דרכו האיש מתגלה בעולם. אמנם עדיין האיש מוביל, אך היא המטרה – ירידת הדברים לעולם הזה והתלבשותם במציאות של חיים. מצד אחד יש איבר – רחם, שבאישה, שהוא שייך כביכול לאיש, והוא מורה על כך שכולה דרך להתגלותו. כך גם מתבטא הדבר בדמי וולדות אותם מקבל האיש על פגיעה באישה. אך בהתבוננות פנימית, עליונה היא תורה שבעל פה, האישה, בשורשה, משורש תורה שבכתב – האיש (עיין פרק א’ באורות התורה). כך השאלה האם עם ישראל הוא חלק אינטגראלי פעיל בגאולה, או שעליו רק היא מופיעה. (כל הדברים לעיל אמורים כמובן כלפי המציאות העליונה של איש ואישה ונכונים במידה של התאמה ותרגום אף למציאות של איש ואישה בני אדם).

למדנו אם כן להסתכל על הדברים בצורה שיטתית, והכרנו את שיטותיהם השונות של רבי אליעזר ורבי יהושע. מחלוקת נוספת ביניהם היא שרבי אליעזר אומר ‘בתשרי נברא העולם’, ואילו רבי יהושע אומר ‘בניסן נברא העולם’. ניסן הוא ראש השנה למלכי ישראל, ותשרי הוא החודש אליו נמנית מלכותם של מלכי אומות העולם. רבי יהושע רואה את כל העולם במשקפיים של ניסן, משקפיים ישראליים. מלמעלה למטה. רבי אליעזר רואה את הדברים שבאים גם מלמטה למעלה, והדברים קשורים למה שנאמר להלן.

אליעזר בן משה, נאמר בספרים הפנימיים ששורשו ממידת הגבורות וכך גם רבי אליעזר הגדול. ממש בסוף הש”ס (הוריות יג ב) מובאת המימרא שבמקומות אחרים אמרהּ רבי אליעזר: “מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו, למי נאה למלל גבורות ה’? מי שיכול להשמיע כל תהלותיו”. והוא זה שפותח את הש”ס: “מאימתי קוראים את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומן עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר“. רבי אליעזר מחמיר בהלכה זו, והלשון היא ‘דברי’ – לשון קשה. חכמים לעומת זאת מקלים ‘וחכמים אומרים‘ – לשון רכה (בשם הרב לוי יצחק זצ”ל, אביו של הרבי מלובביץ’).

Scroll to Top