רב יהודה בר יחזקאל , ו' טבת התשע"ז, הרב ישי ויצמן

-סוכם על ידי תלמידים-

 

רב יהודה המוזכר סתם בגמרא הינו רב יהודה בר יחזקאל. היה תלמידו של רב ולאחר מותו של רב הלך ונעשה תלמידו של שמואל. בהתחלה המשיך אצל רב הונא חברו, ממשיכו של רב בישיבת סורא, לאחר מכן למד זמן מה אצל רב אסי מהוצל ולבסוף בא לבית המדרש של שמואל. לאחר מותו של שמואל הקים ישיבה בפומפדיתא אשר התקיימה 800 שנה. כדי להבין את דמותו יש להכיר את תפקידם ואורם של רב ושל שמואל, שרב יהודה היה תלמיד של שניהם והיווה את המעבר ומתוך כך את הגבול ואת הקשר ביניהם.

לכבוד חנוכה שאנחנו מתקרבים אליו, נפתח בסיפור המאפיין את הגישור  והמעבר הזה שעושה רב יהודה בין בית המדרש של רב אל בית המדרש של שמואל (שבת כב א):

אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב:) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה?

רב יהודה בא עם מימרא מבית המדרש הקודם בו למד, וכאשר הזכיר אותה לפני שמואל תמה שמואל עליה וביטל את היסוד עליו היא מסתמכת. לשמואל יש תפיסה שונה על המציאות, ומימרא הבאה מבית המדרש הקודם נובעת מצורת ההסתכלות של אותו בית מדרש על המציאות, עליה שמואל חולק. לפי רב יש קדושה עצמית בנר חנוכה, ושמואל לא מוכן לקבל את זה וסובר שהאיסור להשתמש לאור הנר איננו בא מצורה של קדושה.

במסכת קידושין מופיעה שושלת רוחנית בה לוקח רב יהודה חלק, שושלת החורזת את שלביה השונים של תקופה ארוכה (עב ב):

דאמר מר: כשמת ר’ עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך, שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר: וזרח השמש ובא השמש

שושלת זו חורזת את חכמי המפתח שהנהיגו את העם בתהליך הירידה לגלות במקביל להתפתחותה והתגלותה של התורה שבעל פה. הציר עובר דרך הדורות ואוחז בחכמים שהיוו נקודות מרכזיות המאפיינות את תקופתם. כל צדיק בשושלת זו נולד ביום בו מת קודמו, ודבר זה מבטא את המעבר בהנהגה של המציאות. כאשר נשמתו של צדיק יורדת לעולם, כבר מאותו רגע היא מופיעה ופועלת את פעולתה. ביום בו שוקעת שמשו של צדיק כבר זורחת שמשו של הצדיק הבא שמאיר אור חדש בעולם.

בשושלת זו נזכרים: רבי עקיבא, רבי, רב יהודה, רבא ורב אשי. רבי עקיבא נקרא “שורש תורה שבעל פה”, דברי התנאים כולם הולכים לאורו ולשיטתו, כמו שאמרה הגמרא (סנהדרין פו א) “וכולהו אליבא דרבי עקיבא”. רבי, שנולד ביום בו רבי עקיבא נפטר, הוא מסדר המשנה, ובכך סוגר שלב ראשון בתהליך שרבי עקיבא פתח. המשנה היא ‘התורה שבכתב’ של התורה שבעל פה. רב יהודה שנולד ביום בו מת רבי, הוא מייסד תורת בבל. בימיו עבר מרכז התורה מארץ ישראל לבבל והוא דחף לכך ועודד את ביסוס המרכז התורני הבבלי בישיבת פומפדיתא, אשר כפי שנאמר התקיימה משך 800 שנה וממנה האירה יצירתם של חכמי בבל קדימה לאורך כל הגלות.

רבא מציין גם הוא נקודת מעבר חשובה, אשר ניתן לאפיינה בנקודות שונות – מימי רבא ואביי הוחל הכלל של הלכה כבתראי. כלל זה מבטא את היעלמות והיטשטשות העוצמה של הדורות הקודמים, דבר אשר מביא להכרח להכריע במציאות לפי הכלים של הנוכחים באותו דור, דור של חושך וגלות. אולי רבא יותר מאביי מציין את הנקודה המרכזית של התקופה, כיוון שהלכה כמותו, וההלכה מבטאת את ההנהגה הנכונה לאותו דור. רב אשי חתם את התלמוד הבבלי, ובכך את כל תקופת האמוראים.

במסכת כתובות (קו א) מופיעה מימרא המבטאת את היטשטשות העוצמה של הדורות הקודמים באותם ימים:

כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב – הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן, מבי רב הונא – הוו פיישי תמני מאה רבנן. רב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי. כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו, הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא, ואמרי במערבא: קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה. כי מיפטרי רבנן מבי רבה ורב יוסף – הוו פיישי ארבע מאה רבנן, וקרו לנפשייהו יתמי. כי הוו מיפטרי רבנן מבי אביי, ואמרי לה מבי רב פפא, ואמרי לה מבי רב אשי – הוו פיישי מאתן רבנן וקרו נפשייהו יתמי דיתמי.

כאשר היה רב מסיים את  השיעור והתלמידים היו הולכים, עוד היו נשארים לשבת אצלו 1,200 תלמידים לשמוע את דבריו. אצל ממשיך דרכו, רב הונא, כבר היו נשארים 800 בלבד. רב הונא היה דורש ו-13 אמוראים (שתפקידם להפיץ את דברי הדרשן) היו מפיצים את דבריו לכל ההמון המקשיב. כאשר היו קמים התלמידים, מספרת הגמרא, היה ענן האבק העולה מניעור בגדיהם מחשיך את הרקיע, ובארץ ישראל היו אומרים – הנה, קמו התלמידים מישיבת רב הונא הבבלי. כמובן לא מדובר בתיאור פיזי, אלא בתיאור של קשר עמוק שהיה בין ישיבת סורא לבין ארץ ישראל. רב – רבו של רב הונא – היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, ובבואו מארץ ישראל הביא איתו את רישומיה אל בבל. סורא, ישיבתו של רב, הייתה מעוז של נצירת דרכה של ארץ ישראל בתוך בבל, והחדרת רעיונותיה אל העולם הבבלי תוך תנועה מקבילה של השפעת העולם הבבלי על הדברים עצמם בצורה מסוימת.

הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, הרא”ש אומר שכל אחד היה מקצועי בתחומו, אך האר”י כותב שהדבר נובע מכך שעניינו המהותי של שמואל היה לעסוק בדברים העולים מתוך מורכבויות החיים. זו בחינה של ‘שמאל’, המזכיר את שמו של שמואל. רב לעומתו זו בחינה של ימין, ועניינו היה לפסוק בהלכות שהן מעל החיים, הלכות שהן חידוש תורני. רב בא מארץ ישראל ובה נסמך, ושמואל גדל בבבל וגם כאשר בא לארץ לא הסתייע הדבר שייסמך.

רב יהודה שהיה תלמידו של רב ולאחר מכן תלמידו של שמואל, העביר את שרביט ההנהגה לישיבת פומפדיתא שהיתה קרובה לדרכו לשל שמואל. ראה אידיאל גדול בביסוס התורה הבבלית, עד שאסר לעלות לארץ ישראל כפי שיובא בהמשך. רב יהודה נחשב מרכזי בהנהגה של העם בבבל, וזה ביטוי לכך שקיבל משניהם, מרב ומשמואל.

מספרת הגמרא (ברכות כ א):

אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? אי משום תנויי – בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי! וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא! ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה – אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן – ולית דמשגח בן! – אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא.

רב פפא שואל את אביי, מדוע בימיהם לא מתרחש נס כמו בימי קדם? אם בגלל שהיו אז יותר חזקים בלימוד המשניות, הרי בימי רב יהודה כל הלימוד היה רק בסדר נזיקין ואנו לומדים את כל הסדרים. כך כאשר היה מגיע רב יהודה לעוקצין, לדיני טומאה וטהרה, היה אומר שזה בשבילו כמו הויות דרב ושמואל (בפשטות – שאלו דברים קשים להבנה), לעומתנו שאנו עושים על עוקצין לבדה שלוש עשרה ישיבות מרוב שאנו בקיאים בה. ועדיין – כאשר רב יהודה היה שולף את נעלו מפאת התענית על הגשמים בה אסורה נעילת הסנדל – מיד היה יורד גשם. ואנחנו, כמה שאנחנו צווחים וצועקים ובוכים, אין מי שמשגיח בנו ולא יורד גשם. אביי עונה שבימי קדם היו מוסרים נפשם על קדושת ה’.

אנחנו רואים מכאן שבפומפדיתא, ישיבתו של רב יהודה, היו לומדים בעיקר סדר נזיקין. דבר זה הוא המשך לדרכו של שמואל אשר הלכה כמותו בדיני. דיני ממונות, כאמור, הם דברים הצומחים מתוך המורכבויות של החיים. מימרא נוספת בעניין זה מפי רב יהודה היתה:

אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין

רבא לעומת זאת אמר שהרוצה להיות חסיד – יקיים את דברי מסכת אבות, או לשיטה אחרת מסכת ברכות.

לעיתים, אדם יכול לדעת את מסכת אבות על בוריה אבל במפגש עם החיים נופלים הערכים ומסתבכים. רב יהודה אומר – רוצה אתה באמת להיות חסיד? הדרך הנכונה היא מראש להיכנס אל המורכבויות של החיים, להתחשב בסעיפים הקטנים ולהתייחס ברצינות לכל פרט.

שמא יש לדייק בשמא, שכן שמו של רב יהודה אף קשור לעניין זה. כאשר נולד בנו הרביעי של יעקב אבינו, יהודה, אמרה לאה “הפעם אודה את ה'”. ההודיה מבטאת תנועה מלמטה למעלה. הזוהר כותב שראובן שמעון לוי ויהודה הם כנגד שלושת רגלי המרכבה ויהודה הוא הרגל הרביעית, החיתום, אשר מביא את הדברים לתוך עולם המעשה.

אצל רב יהודה אנו מוצאים התייחסות סותרת לכאורה לארץ ישראל. מצד אחד מופיעה התנגדות לעליה לארץ (שבת מא א):

רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל. דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו.

כאשר רצה רבי זירא, תלמידו של רב יהודה, לעלות לארץ ישראל – התחמק מלפגוש את רב יהודה כדי שלא יגיד לו במפורש לא לעלות. זאת כיוון שהיה יודע רבי זירא על רב יהודה שהוא דורש את הפסוק: “בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם” – מכאן שעל עם ישראל לשבת בבבל מבלי לעלות לארץ ישראל, עד בוא יום הגאולה.

מצד שני, הגמרא מזכירה את חביבותה של ארץ ישראל אצל רב יהודה כדבר מיוחד:

אמר ליה רב חסדא לרב יצחק: האי משחא דאפרסמון מאי מברכין עלויה? – אמר ליה, הכי אמר רב יהודה: בורא שמן ארצנו. אמר ליה: בר מיניה דר’ יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל, לכולי עלמא מאי? – אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: בורא שמן ערב.

רב חסדא שואל את רב יצחק מה מברכים על שמן אפרסמון. מביא רב יצחק בשם רב יהודה: בורא שמן ארצנו – שמן אפרסמון מבטא את שפע טובה של ארץ ישראל. אך רב חסדא לא מקבל תשובה זו, כיוון שרב יהודה ידוע באהבתו המיוחדת לארץ ישראל ועבורו שמן האפרסמון הוא קודם כל ‘ארץ ישראל’…

נראה, שדווקא החביבות המיוחדת של ארץ ישראל אצל רב יהודה היא שאיפשרה לו לומר דבר כזה חריף, שאסור לעלות לארץ ישראל. אדם אשר כל מהותו היא בבלית, ואינו קולט את האור של ארץ ישראל, אינו יכול להעז להגיד דבר כזה. רק מי שמכיר את ארץ ישראל ויודע את ערכה מבין שאין אותה העת מתאימה לעלות, ויכול להורות כך.

הפשט של הפסוק אותו דרש רב יהודה באסרו לעלות לארץ מדבר בכלי בית ה’ “בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם”. רב יהודה דורש את הפסוק על תלמידי החכמים. לכאורה רבי זירא חלק על כך ופירש את הפסוק לפי הפשט – שכלי ה’ יובאו בבלה. אך יש לדון עד כמה באמת חלק. יתכן שהדבר נובע לא ממחלוקת בדרש הפסוק אלא מהרגשה אישית של רבי זירא שאמנם ההנהגה של הכלל עכשיו היא שלא לעלות לארץ ישראל, אך הוא מוכרח ליהנות מזיו אורה.

תופעה זו, שדווקא האהבה לארץ ישראל מאפשרת לומר בדורו של רב יהודה לא לעלות אליה, דומה לדברי אביי ורבא על דורם לעומת הדורות הקודמים. אביי אמר – אנחנו כלום לעומתם בתחום של ‘גמרא’ [=הכרת המקורות על דיוקם], ורבא אמר – אנחנו כלום לעומתם ב’סברא’ [=ניתוח הטעם והבנת המקורות]. יש הטוענים כי אביי אמר כך כיוון שהוא לא היה חזק בגמרא, ולעומתו רבא אמר שאינם בסברא כדורות הקודמים כיוון שהוא עצמו לא היה כל כך חזק כמוהם בכך. אך האמת היא להיפך, שכל אחד דווקא מתוך הכרת עוצמת תכונתו ידע לומר מה חסר בדורו. רק מי שמכיר סברא מהי, יוכל לומר שאנו חסרים בה לעומת הדורות הקודמים. וכך בגמרא, אביי שחזק בה יודע לומר שביחס לדורות הקודמים איננו נחשבים למאום בתחום זה.

רב יהודה שחביבה עליו ארץ ישראל יודע לזהות שבדורו ההנהגה צריכה לעבור לבבל. בבבל השכינה שורה, וזה הכיוון שעם ישראל הולך אליו באותו דור. על כן, מי שילך לארץ ישראל הרי הוא מזייף ביחס לצורה המקורית שבה ארץ ישראל מופיעה, ואף אינו שותף במשימה הלאומית של התמודדות עם הגלות שהיא רצון ה’ באותו דור. הדרך לעבוד את ה’ באותו דור היא לבוא בבלה, לקלוט את האורות בכלים של בבל ולתרגם את המקורות לצורה המתאימה למציאות הגלותית הבבלית.

רבי זירא מוכן אף על פי כן ללכת לארץ ישראל, כי הוא מבין שעניינו לאו דווקא להיות במרכז ההובלה של הנהגת הגולה כי אם לנשום מעט את אווירה של ארץ ישראל.

רב יהודה מבסס את התורה בבבל כי הוא מבין שמכוח ההסכמה למציאות שקוראת עכשיו לרדת לבבל נוכל לחזור בבוא היום בצורה גדולה. ואל לנו להקדים את המאוחר ולאכול את הפרי בוסר. רב יהודה בונה את העתיד, כשמו אשר מכוון לעתיד.

אין דרכו של רב יהודה דומה לדברי הרש”ר הירש על ארץ ישראל, שהיא רק כמכשיר על מנת להכין את יכולת השפעתו של עם ישראל על כל העולם בתקופת ישיבתם בעמים. אם נשאיל את דבריו של הרש”ר הירש למציאות המוכרת היום, עולה מהם כי ארץ ישראל היא כמטען לפלאפון, אשר ידוע כי עיקר ייעודו הוא בהיותו נייד. אנחנו מטעינים, ואז הולכים ומשתמשים בפלאפון בכל מקום שנחפוץ עד שתיגמר הסוללה וניאלץ לחזור ולהטעין שוב. הרב קוק יוצא בחריפות נגד מחשבה זאת, כיוון שארץ ישראל היא דבר עצמי והוא עצמו המטרה ולא האמצעי.

רב יהודה שאוסר עליה לארץ ישראל עושה זאת מתוך הכרה עמוקה של תקופתו ותפקידה, שהיא עדיין לא מוכשרת לתור זה של גאולת ארץ ישראל – אלא הפעולה המרכזית שניתן לעשות בימיו למען עם ישראל היא דווקא לבסס ולהקים את עולה של תורה בדרך הבבלית שתאפשר להתמודד עם מחשכי הגלות.

מימרא נוספת של רבי יהודה:

אמר רב יהודה: לא איברי ליליא אלא לשינתא. אמר רבי שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא אלא לגירסא.

רב יהודה מזהה את היום כמרחב ההתקדמות העיקרי, ואילו הלילה נידון לאגירת כוחות בלי השתדלות מיוחדת של האדם לכך. רבי שמעון בן לקיש מצביע על הנקודה של הירח, הקיים אף הוא בלילה, ומורה שהאור הקיים בלילה נועד ללימוד התכנים העליונים. הלילה הוא זמן של חכמה, בו העולם רוגע ממרוצתו ויש מקום להקשיב אל המיית הנשמה. ביום מתרחש עיקר הפיתוח והשכלול המעשי של העולם, בחלק הנגלה שלו, זמן המתאים לפעולתו העצומה של רב יהודה.

תן לחכם ויחכם עוד

שיעורים נוספים