רב נחמן בר יעקב , ז' טבת התשע"ז, הרב ישי ויצמן

  • סוכם על ידי תלמידים

 

רב נחמן בר יעקב הוא תלמיד מובהק של שמואל, והוא אשר יורש אותו גם בראשות ישיבת נהרדעא. רבא היה תלמידו המובהק, דבר המעיד על מרכזיותו בהשתלשלות התורה שבעל פה, שכן אביי ורבא הם עמודי התווך של התלמוד הבבלי ואין כמה דפים רצופים בש”ס ששמותיהם אינם נזכרים. רב הונא ורב נחמן הינם ממשיכי דרכם של רב ושמואל, בהתאמה. כבר עסקנו בשיעורים הקודמים בכלל הפסיקה המפורסם: הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, כלל המבטא את הנהגותיהם ואורותיהם השונים, ונובע מהם. במקביל לכלל זה, נאמר כלל דומה בספר ‘כללי התנאים והאמוראים’ לר’ יוסף טוב עלם (מובא ב”שם הגדולים” ספרים אות ע) ביחס לרב הונא ורב  נחמן – הלכה כרב הונא באיסורי וכרב נחמן בדיני. לא רק בהנהגת הציבור והישיבות היו רב הונא ורב נחמן ממשיכי דרכם כי אם גם בהנהגה הרוחנית, רב מימין ושמואל משמאל.

בגמרא בבבא מציעא מסופר (בבא מציעא דף טז עמוד ב ):

אמר רב נחמן: אבא מן ספרי דייני דמר שמואל הוה, והוינא כבר שיתא כבר שבע, ודכרנא דהוו מכרזי ואמרי: הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא – נהדרינהו למרייהו

רב נחמן מספר על שמועה ששמע בבית הדין של שמואל כשהיה ילד קטן מאוד. ההסתובבות של רב נחמן כילד קטן בין הדיינים נבעה מכך שאביו היה אחד מסופרי הדיינים של שמואל. רב נחמן גדל לתוך עולם של דיינות, וכך רואים גם בדרכו שהיה דיין תקיף מאוד. הסיפור על השמועה מבית הדין כילד קטן, מורה על כך שרב נחמן נשם את שמואל עוד מינקותו, וכזה היה.

העדנו על מרכזיותו של רב נחמן מתוך מרכזיותו של רבא תלמידו, והדבר ניכר גם מהלכות יסודיות ומרכזיות אשר נאמרו משמו של רב נחמן, כמו למשל ‘שבועת היסת’ – רב נחמן תיקן שגם אם כופר הנטען בכל, עליו להישבע, שכן אם אדם טוען על חברו בוודאי יש דברים בגו ועלינו לברר אותם. הלכה נוספת משמו של רב נחמן היא בעלת קשר לחנוכה, שבגלות אין מונים את השנים על השטרות אלא למלכי יוונים בלבד. בעבר היו מונים במרחב החברתי על השטרות וכדומה, למלכות ולא לבריאת העולם. עצם המניין לבריאת העולם הגיע לידינו ממשה רבנו, כך אומר הכוזרי. אך רק הרדב”ז (בתקופת רבי יוסף קארו והאר”י) הכניס אותו לשימוש בפועל ותיקן למנות לשטרות לבריאת העולם. אך עוד לפני כן בפתח הגלות אומר רב נחמן שמעתה עלינו למנות למלכי יוונים בלבד. לכאורה, יש מה לתמוה על הלכה זו של רב נחמן. במה זכו יוונים שנמנה למלכיהם, במיוחד לאחר שנפלו היוונים וכבר היינו נתונים תחת מלכות אדום? המניין למלכי יוונים הוא המניין לתחילת תקופת הגלות וכבישתו של מעיין הנבואה, ויוון במהותה מכנסת את התוכן הזה של הגלות ומיעוט הופעתה והשראתה של השכינה. מתאים שרב נחמן אשר במהותו הוא מרכזי בחכמי בבל, יאמר הלכה זו הנובעת מהבנה עמוקה של התקופה.

אומרת הגמרא ב”ב סה. :

אמר ליה רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו אמר ליה הלכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני

רב הונא אומר לרב נחמן שהלכה כמו רב נחמן וסיעתו, כיוון שהם קרובים לשער של בית ראש הגולה. הכוח השלטוני של בית הגולה שניתן לו על ידי מלכות פרס לדון את ישראל, הוא בעל תוכן עצמי של הנהגה ולכן גם מי שקרוב אליו הוא מי שראוי להורות את ההלכה, הנהגת המציאות. מתאים הדבר לדרכו של רב נחמן.

בכמה מקומות מצינו מחלוקת רב נחמן ועולא. כך למשל בבבא קמא (יא ב). שם מובא דיון האם גובים מן העבדים – כלומר האם העבדים נחשבים כקרקעות או לא. במהלך הדברים בגמרא שם אנו רואים כי עולא מתחמק מלומר לרב נחמן במפורש את מה שאמר רבי אלעזר בעניין, אף שזה מה שהוא סובר. כאשר מגלה זאת רב נחמן הוא אומר שעולא משתמט ומתחמק ממנו כי חושש שיכשיל אותו בקושיות. אנו רואים כי בין רב נחמן לעולא ישנו איזה יחס מיוחד, של כוחות שאינם נפגשים. כך בסוגיה נוספת בבבא מציעא (ח א) בה נחלקו עולא ורב נחמן האם המגביה מציאה לחברו קנה חברו או לא. גם שם מתוארות הדעות השונות כל אחת בפני עצמה ואין עימות חזיתי אלא שתי מערכות נפרדות כאילו מדובר בשני דיונים שאינם קשורים. התופעה הזו נובעת מכך שבשביל לחלוק צריך איזה מצע משותף, ואילו שיחתם של רב נחמן ועולא אינה על אותו תדר, אינם מדברים באותה שפה פנימית, באותו מישור. הדיון לא מתחיל רק בשאלה הספציפית כי צריך ללכת הרבה אחורה למהות של תפקידו ונשמתו של כל אחד כדי להבין מאיפה שיטתו נובעת, וזה דבר שלא רגיל להיאמר בלשונו של הבבלי במפורש. רב נחמן כל כולו בבלי, “אקפחנו בקושיות”, הפלפול של בבל. עולא לעומת זאת נקרא בכמה מקומות ‘חברנו מארץ ישראל’. אלו שני קווים מקבילים שלא נפגשים.

רב ושמואל הם הראשים של ההנהגה הבבלית, המתחילים את תורתה של בבל. שניהם היו בארץ ישראל, רב בא ממנה ושמואל ביקר בה. ואילו רב נחמן כבר נולד לתוך המציאות הבבלית. כפי שאמרנו, בתפקידו כדיין, היה רב נחמן מאוד תקיף. כך למשל (סוכה לא.), כאשר העבדים של ריש גלותא גזלו לאישה אחת את עציה לצורך בניית סוכה, והיא טענה שכל חכמי ישראל היושבים יושבים בסוכה גזולה שמאליו היא גם פסולה, אמר רב נחמן לנוכחים: “פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד” – ‘בכיינית היא זו ולא מגיע לה אלא החזר כספי על העצים ותו לא’. חוסר ההתייחסות הבלעדי של רב נחמן שאפילו לא פונה אל האישה, אלא אומר לנוכחים את דעתו בקור רוח, לאופיו של דיין.

רב נחמן העיד על עצמו:

(סנהדרין ה ע”א)     ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. אמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי וכן אמר רבי חייא כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי

רב נחמן ורבי חייא מעידים על עצמם שהם מומחים לדיני ממונות כך שבידם לדון יחידי. זו שאלה האם היו דנים בפועל ביחידי או שהעידו על עצמם שראויים ויכולים לדון ביחידי, שהרי מידת חסידות שלא לדון ביחידי “שאין דן יחידי אלא אחד”. כתוב (ר”ה כה ע”ב) שמי שהוא ‘מומחה לרבים’ בידו לדון יחידי. רב נחמן היה כל כולו ‘מומחה לרבים’, בשני מובנים: מומחה בידיעותיו, וגם הרבים רואים אותו ככזה ונותנים לו שלטון. רבי חייא היה תלמידו של רבי, עורך התוספתא. היה איש מעשה דגול, שאמר על עצמו כי הוא עושה את התורה שלא תשתכח מישראל בהשתדלותו המיוחדת המתוארת בגמרא (בבא מציעא פה ע”ב), ומתאים הדבר שגם לו היה את הקונצנזוס לדון יחידי.

קשה, מדוע רבי חייא למרות שהוא קודמו של רב נחמן בסדר הכרונולוגי, מובא כאן לאחריו כנוסף עליו בתור מי שבידו לדון דיני ממונות ביחידי. נראה שרבי חייא מובא כאן כדוגמת ‘תניא נמי הכי’, כאסמכתא לדברי רב נחמן שאמירה זו אכן יש לה מקור שהוא על גבול התנאי. ויתכן ורב נחמן עצמו הוא זה שמביא את רבי חייא כאסמכתא לדבריו.

תן לחכם ויחכם עוד

שיעורים נוספים