רוצה תלתלים? יש מחיר לתלתלים , ז' טבת התשע"ז, הרב אלעזר אהרנסון

 

אומרת הגמרא (עירובין כב ע”א):

קווצותיו תלתלים. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. שחרות כעורב, – במי אתה מוצאן – במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש. רבה אמר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו: ינוקי דידך מאי אעביד להו? אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא?

 

רב חסדא תובע מאנשי בית המדרש לדרוש על כל קוץ וקוץ באותיות התורה תילי תילים של הלכות. נראה שזו אחת ההלכות שנדרשת על קוצי האותיות – את הדברים דורש רב חסדא מלשון הפסוק: ‘קווצותיו’ – כל קוץ וקוץ. ‘תלתלים’ – תילי תילים, כלומר גבעות אדירות. הקוצים הם התגים של האותיות ודבריו של רב חסדא מעמידים אותנו על התוכן העצום המחכה בכל אות בתורה בצורה מדויקת להפליא וחפץ להתגלות. יש להעמיק במושג ‘תילי תילים של הלכות’ על כל קוץ וקוץ ומהותו, אך נעסוק כעת בדרך להגיע למעלה זו – בתקווה כי בהגיעך אליה כבר תדע מהי, ותוכל לספר לנו.

למי יש את הכישרון המופלא הזה לדרוש תילי תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ? הדרך להיות כזה, אומר רב חסדא, היא פשוט על ידי התמדה. “במי שמשכים ומעריב עליהם לבית המדרש”. האמוראים המובאים לאחריו בגמרא ממשיכים ונותנים הדרכות והגדרות, במי ניתן למצוא תכונה מופלאה זו בלימוד תורה, שהיא הדרישה העיקרית מכל בן תורה. רבה אומר: במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. הכוונה היא למי שמתאמץ ויגע בלימוד עד כדי שפניו נהיות שחורות מרוב עמל ויזע.

לא נראה שיש למדוד את הפיגמנטים בעור הפנים, עד כמה הוא נהיה שחור, מה גם שיש כאלה שאין להם כל כך סיכוי. אך יש להבין את הדבר כדומה להדרכה שניתנת למנחי טקסים לאומיים. פעמים שמנחה הטקס נדרש לעמוד שעות ארוכות מול הציבור והמצלמה, ואם ינסה לחייך כל הזמן, יתפסו לו השרירים בחניכיים… מצד שני אי אפשר להניח לו שיפגין קדרות או שעמום. על כן ההדרכה למנחי טקסים היא: תהיו עם חיוך פנימי. זה ביטוי ידוע. אל תחייכו, אבל תרגישו בתוך עצמכם את המחשבה הפנימית כאילו אתם מחייכים. הדבר הזה באופן מעשי פשוט מביא להארת פנים ונותן הרגשה שהם מחייכים. כאן, דווקא בלימוד התורה המשמחת ניתנת הדרכה הפוכה. תתייגע כך שבאופן טבעי יראו על הפנים שלך כאילו הן שחורות כעורב. מדוע?…

דוגמא לפנים שחורות כעורב על דברי תורה, מביא הגאון רבי חיים מוולוז’ין בהקדמה לביאור הגר”א לספרא דצניעותא – חלק בזוהר. שם מספר רבי חיים מוולוז’ין על רבו בעל המחבר, הגאון מווילנא, שכאשר היה נפגש במאמר חז”ל אותו לא הצליח להבין, היה לפעמים שבועיים ושלושה שבועות קודר מבלי יכולת לחשוב על שום דבר מלבד אותו מאמר חז”ל. כאשר הוא סוף סוף הבין, היה כולו מאיר באור יקרות ופניו היו “צוהבות”, מאור של שמחה התלהבות והתרגשות. זו זכות עצומה להרגיש ככה בלימוד תורה. לא לימוד שהוא רק כרכישת ידע טכני או רק כדי להיות אדם דתי ולהנחיל את הערכים האלו למשפחה… שאף הדברים האלה הם חשובים וכדאיים. אלא לימוד של מעורבות פנימית, של חיבור מלא באהבה שאינה תלויה בדבר. שמדברי התורה יהיה אכפת לך עד שתשחיר פניך עליהם כעורב.

עד כאן, שני סוגים של עמל נאמרו בגמרא, את האחד אמר רב חסדא והוא השקעה בקביעות הזמנים לתורה. את השני אמר רבה, והוא שמלבד הדגש על הזמן, יש חשיבות לאיכות בהשקעת האנרגיה הפנימית, איכות הלימוד, שתלויה בהחלטה כיצד מתרכזים בְּעיון ומעורבים ברצון הפנימי של הדברים להתגלות. שני הדברים הללו באים לידי ביטוי בסיפור על הגר”א, שהיה יושב שבועות שלמים על קושיה אחת, והיה קודר ממנה עד שהייתה מאירה לו פנים.

התורה נקנית בעמל ומאמץ. האחד ישקיע בשעות הרבה, והאחר אף שלא יצליח להתמיד על לוח המחוגים, ישקיע את כל כוחו בריכוז בזמן הלימוד. כאשר יֵשֵׁב על סוגיה תוכל להיות עד למאמץ שאין כמותו, תראה אותו מרוכז עד הסוף בשיא הפוקוס והמיקוד העיוני. הדגש הזה האחרון הוא לפעמים קצת חידוש, ולכן חשוב לשים לב לחדדו. אם אתה יוצא מסדר בוקר בלי להרגיש את הראש עמוס מרוב חשיבה, תשאל את עצמך מה לא בסדר. לימוד תורה זה מאמץ מייגע, אשר דורש התרכזות עילאית. מי שלא מרגיש כך, צריך להפנים שכנראה עליו להתקדם בלימוד. מי שלמד לפסיכומטרי יודע מה זה להרגיש עד כמה שלוש שעות יכולות להיות גורליות: גובה המלגה, סוג המוסד בו תלמד, המקצוע בו תעבוד… כל כך הרבה דברים תלויים ברגעים אלו. כך אנחנו צריכים להרגיש בכל סדר בוקר. עמל במובן של ריכוז כל כוחות הנפש למשימה שלפנינו.

חשוב לעצמך בכל סוף סדר בוקר, עד כמה התאמצת: האם הלימוד מילא את כל מחשבותיי ומעשי? או עבר לידי מן הצד, כפולקלור נחמד: קצת דיברתי עם החברותא, קצת שתיתי קפה, קצת הרהרתי בדברי הגמרא… אמנם, זה בסדר! לא כל החיים אנחנו על פול גז. אבל צריך לשאוף לזה. כל מי שלמד פעם באינטנסיביות מאוד גדולה וזכה לתחושה של בוקר שלם או שבוע שלם של לימוד רצוף ומלא מאמץ מרגיש את התחושה האדירה של המאמץ והעמל בהבנת דברי התורה.

הדבר השלישי אותו אומר רבא, הוא הקשה ביותר והמפתיע ביותר. “במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב”. אכזרי למשפחה?! למה??? האם צריך להתאכזר למשפחה…? האם זו דרך ארץ שקדמה לתורה? רש”י מסביר מה פשר המושג להיות אכזרי “כעורב”. העורב לא דואג לילדיו, איננו מאכיל אותם, והקב”ה הוא זה שדואג להם. אינני יודע מה הביטוי הביולוגי של תיאור זה, אך עיקר מאמרם של חז”ל מכוון למהות הפנימית של העורב שאינה תלויה בהופעה החיצונית של הדברים דווקא בצורה שאנחנו מדמיינים. העורב הוא סמל לדמות אכזרית ואגואיסטית, תכונה העולה גם מהתנהגותו בתיבת נוח כאשר יצא יצוא ושוב מבלי למלא את שליחותו למען ברואי העולם. למה להיות אכזרי כעורב ולא רחמן כמו הקב”ה שמאכיל בכל זאת את הגוזלים המסכנים?

ממשיכה הגמרא ומספרת על רב אדא בר מתנא שבפתח הליכתו ללמוד בבית רב, אמרה לו אשתו: מה אאכיל את ילדיך? צריך להבין את השאלה הזו, היא איננה התעניינות בעלמא ‘מה יהיה היום לארוחת צהריים?’. מי שבזמנם לא היה עובד, פשוט לא היה לו מה לאכול. זה לא כמו אברך של היום, שיכול לקבל מלגה או ביטוח לאומי. ובמציאות כזו, רב אדא בר מתנא הולך לישיבה – כנראה להרבה זמן! לפעמים היו הולכים בתקופתם לכמה שנים, ואין מי שיפרנס את המשפחה. תשובתו של רב אדא לאשתו: מה… האם נגמרו כבר הקנים באגם? (הרי אפשר עוד לאכול קנים מהאגם). הוא אפילו לא אומר את זה כהצעה לפיתרון עלוב, אלא שואל אותה: אני לא מבין, מה, נגמרו ה’קורמי’ באגם? ובמילים אחרות: מה אני קשור לבעיה הזו? הוא לא מבין מה היא רוצה ממנו.

אז איך אפשר להבין את דבריו של רבא? בדרך כלל אני אומר על זה, שלא צריך לדלג על שלבים. תהיה קודם כל אחד כזה שעושה את שני הרבדים הראשונים, קובע עתים לתורה ומשקיע בה בעמל רב. בשלב השלישי גם משפחתך שתראה את החשיבות שאתה רואה בזה, שאתה משקיע את כל זמנך וכוחך בתורה, גם היא תתמוך בך ותדחוף אותך לכך, מתוך שותפות במאמץ המשפחתי להגדיל תורה ולהאדיר. כמובן אין דרישה לבוא לידי עימות משפחתי, וגם לא לידי ניצחון על הצרכים המשפחתיים – ניצחון כזה הוא וודאי הפסד גדול. אלא שהדברים יבואו בדרך טבעית. אם תשב לך על כוס קפה בכויילל ותתווכח עם החברותא על פוליטיקה, אז זה לא אמיתי לקפוץ ולהיות אכזרי על בני ביתך כעורב. אך אם תעשה את שני הרבדים הראשונים, גם משפחתך שחיים איתך את עולמך הפנימי ושאיפותיך הפנימיות, ירגישו כמה זה חשוב לך ויהיו שותפים – גם מתוך מוכנות לויתורים.

אבל האמירה הכללית שעולה מן הדברים, היא הדבר החשוב ביותר. לימוד התורה דורש ויתורים. אל תצפה שהוא יבוא בלי התגברות. וזה יכול לבוא בכל מיני צורות של ויתורים. לפעמים ויתור על הזדמנות לרכוש מקצוע – יכול להיות שבידך להיות עתודאי מצטיין, לסיים את הצבא וללכת ללמוד באוניברסיטה, ואתה בוחר ללמוד תורה. לפעמים ויתור על כסף – יכול להיות שאתה יכול לסיים את הצבא מהר וללכת לעשות בוכטות, אבל אתה בוחר ללכת לישיבה. לפעמים זה עלול להיות ויתור על מעמד חברתי – החֶברה או המשפחה מצפה ממך לעשות שלוש שנים, ואתה הולך לך להסדר. וכמה שתנסה להסביר למה ומדוע, בסוף רבים עלולים להמשיך לחשוב ש- 3 שנים זה משהו בסיסי ביותר ושאתה סוג של משתמט, מבלי להבין שלימוד התורה מעבר לערך הגדול שלו בפני עצמו הוא חלק אינטגרלי אפילו מצרכי הביטחון הלאומי (הדברים ארוכים ואין פה המקום להסבירם). מעבר לכל זאת, אין ספק שלימוד תורה הוא ויתור על הרבה הנאות חומריות קטנות של החיים.

בעולמה של ישיבה חשוב מאוד להדגיש את הערך הזה של ויתור למען התורה. הרבה פעמים, מכיוון שישיבה הינה מסגרת שאינה מסגרתית כל כך, האווירה החופשית עלולה להוליד הרגשה של אדישות לזמן ושכחת המחויבות הפנימית. הרי לא מחתימים כרטיס בכניסה, ואין בוס שיוריד לך עשר אחוז במשכורת אם לא הגעת בזמן לתחילת סדר בוקר. זה עלול לעורר אצל חלק מהאנשים מנהג כזה של: “יש מסיבת גיוס לחבר של בנדוד שלי יאללה בוא נלך… יש יומולדת 109 לאחותה של סבתא שלי והם מאוד מאוד ביקשו שאבוא”. אז מה, לא נלך? אז בתכל’ס, זה לא שהדברים הללו באופן ספציפי הם דווקא כל כך נוראים אם הם קורים לעיתים רחוקות, אבל חשוב מאוד המציאות הפנימית בתוכך, ואתה הוא היודע: אם אתה לא מרגיש לעולם ויתור על משהו, תדע שיש כאן בעיה. הכלל הזה נכון לכולם, אפילו אם אתה נחשב מתמיד גדול, אבל יודע בינך לבין עצמך שאין לך משהו שאתה מוותר עליו. הכול פשוט זורם לצורת התנהלות שיוצרת לך תדמית מופלאה של מתמיד. אבל אתה לא מוותר, חבר! לימוד תורה אמתי בא דווקא מתוך ויתור. צריך להקריב משהו, ואם לא תקריב כלום, אז הלימוד יעבור לידך ולא ישפיע על עולמך. החיים שלנו הם תמיד מערכת של סולם עדיפויות, ואם לא הרגשת לעולם שלימוד התורה גובר על משהו ומכניע אותו, אז הוא לא במקום הנכון בסדר העדיפויות וממילא לא משפיע עליך במידה הנכונה.

“אני מבין שאני במספר 6 אצלך”, אמר הרב ויצמן לתלמיד שלא רצה להגיע לשמירה בישיבה בגלל האזנה למשחק כדורסל, “אחרי החמישיה הפותחת”. אז בזמנם זה לפחות די זעזע אותו. היום לא בטוח שהתלמיד היה מתרגש. אך הסיפור מלמד אותנו על תכונת הויתור שצריכה להיות חלק מעולמך הפנימי של קניין תורה. כיום, אגב, אותו בחור הוא תלמיד חכם ואיש חינוך.

איפה התורה עומדת אצלי בחיים?

“מה, כל היום אני לומד תורה, אז זה כל כך גרוע שאני אשקיע חלק מהזמן במשהו אחר?” זה לא העניין, אפשר להשקיע את הזמן בדברים אחרים. אבל השאלה היא מהו היסוד הקבוע בחיים שלך. על מה בנקודות מפתח, בצמתים בחיים וביום יום, אתה מוכן לוותר. ואם יש משהו אחד, אחד בלבד, שעליו אתה לא תוותר לעולם – ובמקרה שזה לא התורה, אז אותו הדבר עומד במקום גבוה יותר מלימוד התורה ועבודת ה’ שלך. הדבר לא נבחן בשעות מנוע, בכמה זמן אתה יושב על זה. שהרי אם כך הפסדת מראש – אם כאשר תעבוד לפרנסת משפחתך תוכל להקדיש בכל יום שעתיים בלבד ללימוד תורה (ואפילו שלש שעות או ארבע), אז התורה לא תוכל להיות במרכז חייך? לא, כי התורה יכולה להיות במרכז חייך גם אם רק שעתיים ביום אתה לומד. כי במה זה נבחן? בשאלה מהו היסוד הקבוע, ועל מה אתה מוכן לוותר בצמתים מרכזיות ונקודות מבחן של היום יום.

ועתה נשוב להבין את הערך הגדול בדבריו של רבא, שאמר “במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ובני ביתו כעורב”. הרעיון אותו רבא מתכוון ללמד אותנו, הוא שבאופן אבסורדי, הדבר שהכי קשה לוותר עליו הוא טובתם של אנשים אחרים. על טובת עצמך אתה מוכן לוותר בקלות כי הרי אתה לא אגואיסט, אבל להגיד לאשתך כשאתה חוזר מאוחר מהעבודה שעכשיו אתה צריך להשקיע זמן בלימוד תורה? ולהגיד לבת שלך שלא תוכל ללוות אותה לטיול השנתי כי את ימי החופש מהעבודה אתה מנצל לימי עיון בישיבה? אלו הדברים הכי קשים. כמובן, הדברים אמורים כדוגמאות לויתורים ולא כהוראות ספציפיות מה ראוי או לא ראוי לעשות.

גיסי, כשנסגר התחום בו עבד, חיפש ומצא מקום חדש לעבודה. השכר היה יותר נמוך והחברה החדשה אמרה שאיננה יכולה להרשות לעצמה לתת יותר – גיסי, גמלה החלטה בליבו והוא ביקש שאם אינם יכולים לתת יותר כסף, אז ברצונו לעבוד 90 אחוז משרה ולא 100. המשמעות הייתה עוד חצי יום פנוי בשבוע, או במקרה שלו יום פעם בשבועיים. את הזמן הזה הוא החליט להקדיש ללימוד תורה, ממש מעשר מתוך זמנו. יומיים בחודש, מהבוקר עד הערב הוא יושב ללמוד. לדעתי זה דוגמית של מה שאמר רב אדא בר מתנא לאשתו: האם נגמרו הקנים באגם? אומנם שם זו דוגמה קיצונית, אבל צריכים ללמוד ממנה את הערך הזה. כי הדבר שעליו הכי קשה, כאמור, הוא לוותר על טובתם של אנשים אחרים. כמה קשה לאדם שגדל על 3 שנים צבא להחליט ללכת להסדר גם כשסביבתו רואה בזה אגוצנטריות ואנוכיות? זו דוגמה לויתור על מה שאחרים חושבים כטובת הכלל.

ועדיין, הרובד הזה מגיע אחרי הרבדים הקודמים שתיארנו, והוא תלוי בהם – שתוותר קודם בתוך שלך, בקביעות עיתים ועמל תורה.

ובזכות זה, שתזכה שיתקיים בך “קווצתיו תלתלים” – שהתורה תהיה בדמך, הדנ”א הפנימי שלך, חלק מהחיים, כמאמר הפסוק “ותן חלקנו בתורתך”. עד שמתוכך תנבע הנביעה הפנימית של דרישה על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב