הנה ההרגשה המוכרת, תוקפת אותנו בכל חודש אלול מחדש: אנחנו מוצאים את עצמנו באים לעשות תשובה על עבירות שכבר עשינו עליהן תשובה בעבר.
תחושת הכישלון הצורב הזה, שהבטחתי לעצמי ולקב”ה ש”לעולם לא עוד” וכשלתי, מכה בפנים בלי רחמים. אני חושב על מה שאני עומד להבטיח עכשיו, אחרי שאני מתחרט שוב על החטא. אני עומד להבטיח לי ולקב”ה ש”לעולם לא עוד”, אבל צורבת בי התחושה שכבר הבטחתי את זה, ולכן יש לי ספקות האם יש עוד טעם להבטיח שאני עוזב את החטא, ולא אחטא עוד.
הספק הזה מתגנב ללב, וטוען שוב. כמה פעמים עוד תשוב על המחזה המצחיק הזה, שאתה שב ונופל ושוב שב ונופל… ואז יש רגע שבו אתה אומר לעצמך, די עם זה. אני לא יכול לשוב שוב ושוב ושוב…
אחי היקר, אם אתה מכיר את הרגע הזה – דע לך שזה רגע הזהב של היצר הרע.
כי – להכשיל אותנו בחטאים מבחינתו זו חכמה קטנה מאד. יותר מזה: לא משנה באיזה חטא ניכשל, לעולם יהיה לנו פתח תשובה. לעולם נוכל למחות את זכר החטא מכל וכל. לכן “רגע הזהב” של היצר הרע, הזדמנות חייו להרוויח את כל הקופה היא לשכנע אותנו שאין טעם לשוב בתשובה. אם הוא הצליח במשימתו זאת – כבר לא משנה מה יקרה, הוא ניצח את המשחק.
וזה הרי גאוני: במקום להכשיל אותנו בחטאים שנשוב עליהם בתשובה ולטרוח להכשיל אותנו שוב בחטאים כי על הקודמים שבנו בתשובה, זה ממש לא משתלם מבחינתו: כל הזמן הוא מלכלך ואנחנו מנקים. והמאזן תמיד יישאר חיובי לטובתנו. מסקנתו: צריך לנטרל את הגורם הבעייתי – גורם התשובה.
התכנית פשוטה: מכשילים את האדם באותה עבירה אחרי שכבר שב עליה בתשובה. ואז, הארס מוזרק לתוך האדם בדיוק ברגעים הקשים האלה, שבהם האדם נדרש לשוב שוב בתשובה. אם זה לא הולך אחרי פעמיים, אז אחרי שלוש. ואם לא אז אחרי ארבע. או חמישים. בסוף, מקווה היצר הרע שהאדם ישתכנע שאין טעם לשוב בתשובה, ואז ממילא יכנס למערבולת שלא יצא ממנה.
אבל לנו, כזכור, יש תכניות אחרות. אנחנו נשוב שוב ושוב ושוב! אחרי הגירוש מגוש קטיף היתה סיסמה: “נשוב לכל ישוב”. אז אנחנו הולכים עם סטיקר קטן בלב: “נשוב שוב ושוב!”. לעולם לא ניכנע, לעולם לא נפסיק את הרצון להיטהר ולהתנקות.
חשוב לזכור. עצם הגדרת המעשה שעשינו כחטא, היא כבר תשובה בעצמה. למה? כי אנחנו בעצם מצהירים שסולם הערכים שלנו, הסתכלות המחשבה שלנו היא לפי רצונו של הקב”ה! הרי הוא הגדיר את המעשה הזה כעבירה, וברגע שאנחנו מדברים על המעשה שעשינו ואומרים “חטאנו” ועשינו כך וכך, כבר באותה נקודת זמן אנחנו מצהירים שעולם המושגים שלנו מתפקד לפי רצון ה’ ולא חלילה לפי רצון אחר.
הרגע שבו לא נגדיר את המעשה הזה כחטא הוא הרגע הנורא והאיום מכולם. הוא הרגע שבו הייאוש מכרסם ועלול להוביל לעבירות חמורות הרבה יותר מאשר לשוב ולחטוא שוב.
הרב קוק מבאר ב”אורות התשובה” שהשאיפה הבלתי פוסקת לשלימות היא השלימות בעצמה. השאיפה הבלתי פוסקת לשלימות כוללת גם תיקון חוזר ונשנה של פגמים ובעיות, כמו גם חשיבה האם אפשר לטפל בבעיה בדרך אחרת שלא נוסתה עד היום.
דבר אחד ברור: גם אם מהלך התשובה מתרחש שוב ושוב – לעולם לא נתייאש.
אל תקשה מדבריו המפורסמים של רב הונא “כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו” ומפרשת הגמרא “נעשית לו כהיתר”. וכי מי אמר לך שרב הונא דיבר על ההיתר הזה כמצב חיובי? אדרבה ואדרבה, המצב הזה הוא שלילי בתכלית! בדיוק כדי שאדם לא יעבור עבירה וישנה בה, עליו לעשות תשובה אחרי כל עבירה, גם אם כבר שב מעבירה זו וכעת נפל בה שוב.
לכן אחי היקר, אל תירא ואל תחת ממלאך הייאוש. הוא לעתים צוחק עליך או לוחש באוזניך דברי צדקות מדומה. אל תקשיב לו, לבך יהיה חזק לשוב שוב ושוב. ושוב.