שיעור כללי בנושא: ברכת “בורא נפשות” , ט"ז שבט התשפ"ב, הרב ישי ויצמן

בס”ד, קיץ ה’תשפ”א

שיעור כללי בנושא: ברכת “בורא נפשות”

ברכת בורא נפשות בבבלי

ברכת בורא נפשות הוזכרה בדף לז כברכה אחרונה על אורז:

ואורז [ודוחן] לא מברכינן בורא מיני מזונות? והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה! – וגבי מעשה קדרה תניא: בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש. כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה. כמעשה קדרה – דמברכין עליו תחלה וסוף, ולא כמעשה קדרה – דאילו במעשה קדרה בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואילו הכא בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא.

תוספות מבארים את נוסח הברכה:

בורא נפשות רבות וחסרונם – כמו לחם ומים, שאי אפשר בלא הם, ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי, כלומר על כל מה שבעולם, שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם, שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא, כמו תפוחים וכיוצא בהן.

תוספות מסבירים, שברכה זו באה להודות על הדברים שהם אינם עיקר המזון, ואפשר לחיות בלעדיהם. אבל כיון שנהנה מהם, יש לו להודות על כך. בברכה זו מודגש ההבדל בין עיקר המזון, שהאדם זקוק לו כדי להתקיים, לבין שאר דברים שאינם נצרכים לעיקר מחייתו, אבל על כל פנים מברך אחריהם כיון שנהנה.

נמצא שברכת בורא נפשות מלמדת שעיקר כוונת האכילה היא כדי להתקיים. ולכן יש להבדיל בין מה שהאדם אוכל בשביל להתקיים, שאי אפשר לו בלא זה, לבין מה שאוכל כתוספת תפנוקים.

 

ברכת בורא נפשות בירושלמי

האם ברכה זו מופיעה בתלמוד הירושלמי?

מדברי המשך תוס’ הנ”ל משמע שכן:

ומסיים ברוך חי העולמים, ובירושלמי ברוך אתה ה’ חי העולמים.

כוונת תוס’ היא לדברי הירושלמי הללו:

רבי אבא בר יעקב בשם רבי יצחק רובא: ר’ כשהוא אוכל בשר או ביצה היה אומר אשר ברא נפשות רבות להחיות בהם נפש כל חי בא”י חי העולמים. עד כדון בסוף. בתחילה? אמר רבי חגי: בורא מיני נפשות.

מתוך הירושלמי עולה שכוונת תיבת “נפשות” האמורה כאן, אינה זהה לתיבה זו בברכת “בורא נפשות” של הבבלי. בירושלמי ברכה זו שייכת רק על “מיני נפשות”, כלומר לדברים שבאים מן החי, כגון בשר או ביצה. ההרכבה של נוסח הירושלמי על גבי נוסח הבבלי אינה מתיישבת לאור פשט סוגיית הירושלמי. אלו שתי בברכות שונות.

בבבלי יש רמז לסוגיית הירושלמי, אבל ניכר שבבבלי מבינים אחרת את הברכה. בשלהי הפרק אומרים (מד ע”ב):

אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא ועל מיני קופרא, בתחילה מברך שהכל, ולבסוף בורא נפשות רבות וכו’. אבל ירקא לא. ור’ יצחק אמר: אפילו ירקא. אבל מיא לא. ורב פפא אמר: אפילו מיא.

אמנם אומרים כאן בתחילת הסוגיא שברכת “בורא נפשות” היא על ביצים ובשר, שהם אכן מיני נפשות, אבל מכך שאומרים “אבל ירקא לא” משמע שנוסח הברכה שייך גם בירקות, אלא שאין לברך עליהם, כי זו אינה אכילה חשובה.

 

ההבדל בין התלמודים

כאמור, לאור העיון בסוגיית הירושלמי במקורה, קשה לומר שיש כאן מחלוקת בין התלמודים, כי ברכת “נפשות” של הירושלמי אינה שייכת לזו של הבבלי. אין כאן אלא שיתוף השם בלבד.

על כל פנים, המסר העולה מברכת “בורא נפשות” של הבבלי, הוא שהיא מתייחסת לאכילה שאינה כל כך חשובה.

בנוסח הברכה של הבבלי מודגש שהברכה הזאת מבדילה בין המזון ההכרחי לחיי האדם, לבין מיני מזון נוספים שהם “לתפנוקים בעלמא”. כשם שעיקר הברכה מתייחס למזון שאינו חשוב, כך הברכה נחשבת ברכה שאינה חשובה, כדברי תוס’ (לט ע”א ד”ה בצר).

אכן כבר מתוך הגמרא עולה החסרון בחשיבותה של ברכה זו. בבבלי אומרים על אורז “ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום”, על אף שהכוונה היא שמברך עליו “בורא נפשות”, כפי שאומרים בתחילת הסוגיא. ומסביר הרשב”א:

ומה שקראוה לזו ולא כלום אומר אני מפני שאינו מברך על הדבר שנהנה ממנו. וכל שאר הברכות מברך על הדבר שנהנה ממנו כגון לשמור חקיו וכן על כסוי וכן על כל המצות ועל הפירות על המצות ועל הפירות הוא מברך. ואפילו ברכת שהכל שאינו מזכיר הדבר אלא על דרך כלל מכל מקום הרי הוא כולל מה שנהנה ממנו בכלל הדברים שנתהוו במאמרו להנות מהן. אבל בברכת בורא נפשות אינו כן שאינו מזכיר בברכה הדבר שנהנה ממנו לא בפרט ולא בכלל. שאינו אומר בורא מינין הרבה למלאת חסרון הנפשות שבה. אלא אדרבא הוא מברך על שברא נפשות רבות שחסרות וצריכות למה שברא. על כן קראוה לא כלום.

נמצאנו למדים, שברכת בורא נפשות היא ברכה שאינה חשובה, ומברכים אותה על דברים שאינם חשובים, בהיותם “תפנוקים בעלמא”.

 

סיכום השתלשלות ברכת “בורא נפשות” בבבלי

המקום הראשון בו נזכרה ברכה זו, הוא המשנה בסוף הפרק, העוסקת בברכה על “השותה מים לצמאו”. דעת רבי טרפון היא שמברך “בורא נפשות וחסרונן”. ובגמרא אומרים על זה: “פוק חזי מאי עמא דבר”, ומסביר רש”י שנהגו לברך “שהכל” לפני השתיה ו”בורא נפשות” לאחריה. המשנה מביאה את תחילת הברכה, שזה החלק בברכה שמתייחס למים, שהם חשובים מאוד לקיום האדם. לכן מברכים עליהם “בורא נפשות רבות וחסרונם” – “כמו לחם ומים, שאי אפשר בלא הם” (תוס’).

אמנם, אף שאי אפשר בלא הם, ברכת שתיית מים אינה חשובה כל כך, כיון שאין למים ערך תזונתי כלל, אלא תפקידם הוא לאפשר למזון להתפשט בגוף (עיין ב”עולת ראיה” על הגדה של פסח, בפיסקת “ורחץ”). לכן הברכה על שתיית מים משתלבת עם ברכת שאר דברים שאינם חשובים. ולכן גם אחר אכילת שאר דברים שאינם עיקר המזון מברכים את אותה הברכה, בדגש על הסיפא שלה, המתייחס לאכילת תפנוקים נוספים: “על כל מה שברא”.

התייחסנו עד כאן לנוסח הברכה שמופיע במפורש בבבלי: “בורא נפשות וחסרונן על כל מה שברא”.

כמה ראשונים זיהו בין ברכת “בורא נפשות” של הבבלי, לברכת “אשר ברא נפשות רבות להחיות בהם נפש כל חי בא”י חי העולמים”, ולכן שילבו את הנוסחים.[1]

כאמור, הצירוף הזה נראה קשה בפשט הירושלמי.

 

ערך האכילה

אף שכאמור אין כל כך יחס בין שתי הברכות הנ”ל, זו שבבבלי וזו שבירושלמי, יש כאן בכל זאת הבדלי גישה בין התלמודים.

בבבלי מגדירים שהאכילה שעליה יש לברך “בורא נפשות” היא אכילה שאינה חשובה, כיון שאינה הכרחית לקיום האדם. בשורש הדברים ההבנה היא שתכלית האכילה היא קיום האדם, כדי שיוכל לעבוד את ד’. לכן, האכילה ההכרחית לקיום האדם היא חשובה, ושאר אכילות אינן חשובות. אעפ”כ מברך, כי נהנה, אבל נוסח הברכה מדגיש שמדובר באכילה שאינה אלא לתפנוקים בעלמא.

בירושלמי יש התייחסות אחרת לאכילה. בירושלמי בסוף קידושין אומרים כך:

רבי חזקיה ר’ כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל.

ר’ לעזר חשש להדא שמועתא, ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא.

מתוארת כאן אכילה שיש בה ערך עצמי.

גם בסוגייתנו, בשיטת הירושלמי אין את ההפרדה בין האכילה ההכרחית לאכילה תפנוקית, שמוגדרת כפחות חשובה, וברכתה נקראת “ולא כלום”. להפך, מצאנו בירושלמי מיני ברכות שאינם בבבלי. ואף ברכה מיוחדת על שבח המעדנים, כאשר אוכל אורז משובח:

ר”ש חסידא אומר: בורא מיני מעדנים. אמר רבי יוסי ב”ר אבון.. מאן דמר בורא מיני מעדנים בההוא דטרוף.

עד כדון בתחילה. בסוף –

רבי יונה בשם ר”ש חסידא: אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהן נפש כל חי בא”י על הארץ ועל מעדניה.

גם מאריכות הברכה, עם פתיחה וחתימה בברוך, ניתן ללמוד על ערכה העצמי והחשוב של האכילה וברכתה.[2]

נמצאנו למדים, שהיחס לחיי העולם הזה, הוא העומד בשורש סוגיות התלמודים בענייננו.

[1] אמנם כיון שיש ספק שמא בבבלי חולקים על הירושלמי, וסוברים שאין לחתום, קבעו להלכה לחתום בלא שם: “ברוך חי העולמים”. ועיין בסוגיית מודים דרבנן, שגם שם בנוסחים של הבבלי אין חתימה, ובירושלמי חותמים “ברוך אתה ה’ א-ל ההודאות”, ולהלכה חותמים בלא הזכרת ה’: “ברוך א-ל ההודאות”. עיין בבית יוסף אורח חיים, קכ”ז, אות א ד”ה וכשיגיע.

[2] הערך החשוב של עצם האכילה, קשור לכלל היחס לענייני העולם הזה.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב