שיעור כללי בנושא האוקימתות בסוגיית מוציא שם רע , א' אדר א' התשפ"ב, הרב ישי ויצמן

בס”ד, ראש חודש אדר הראשון ה’תשפ”ב

 

שיעור כללי בנושא

האוקימתות בסוגיית מוציא שם רע

פשר האוקימתות

בסוגיית מוציא שם רע, יש הבדל גדול בין שתי השיטות הראשונות בסוגיא, של עולא ורבה, בהסברת מחלוקת התנאים, לבין שאר האוקימתות הבאות, מאביי ואילך. לפי אלו האחרונות, המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים אינה בעיקרה בעניין דיני מוציא שם רע, אלא בעניין אחר בגדרי דיני נפשות. העיקרון השוה בכולן, הוא שיש מקרים, לשיטות תנאים שונות, בהם עדים שבאו להעיד על חטא של דיני נפשות, לא יוכלו בפועל לחייב בנפשות. וכיון שהבעל הביא את עדיו, ואין בכוחם לחייב מיתה, הרי שאין סיבה לדון בעשרים ושלושה, כי לא מתקיים “מפני שיש בו דיני נפשות”.

נראה לומר, שעל אף שהמחלוקת בין רבי מאיר לחכמים אינה בדיני מוציא שם רע, אעפ”כ הם נחלקו גם ביחס להבנת עניין מוציא שם רע.

ונראה עוד, שהאוקימתות הללו סוברות, שאמנם כאשר בא וטוען שזינתה מכח טענת בתולים, ודאי חוששין ללעז, אבל לא יתכן להעמיד את המשנה בזה, כיון שכל עוד לא מביא עדים, אין כאן באמת “מוציא שם רע”, אלא “חשש מוציא שם רע”. לכן ברור שבמשנה מדובר שהוא בא עם עדים. ובכל זאת אומר רבי מאיר “בשלושה”. כיצד, הרי יש עדים? על כך באו האוקימתות לענות.

רבי מאיר סובר, שהמקרים בהם דנים בסופו של דבר בשלושה, ע”פ העדים שהביא הבעל, זה המקרה העיקרי של מוציא שם רע. כאן מתגלה עיקר עניינו.

הא כיצד?

כאשר העדים לא מחייבים מיתה, הרי שההרכב הוא הרכב של דיני ממונות. ברוב האוקימתות בעצם נמצא שדנים על פיהם רק דיני ממונות – להפסידה כתובתה. לפי האוקימתא של רב אשי, הם ידונו גם בעניין הכתובה וגם בעניין חיוב האשה במלקות.

נראה שדברי רבי מאיר בסוגייתנו, קשורים אל שיטתו בעצם הבנת הכתובה, וכדלקמן.

 

כתובה דאורייתא או דרבנן

במסכת כתובות אומרת המשנה (נד ע”ב):

רבי יהודה אומר: אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז.

רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות.

ובגמרא מסבירים את המחלוקת (שם דף נו):

קסבר ר’ יהודה: כתובה דרבנן… קסבר ר’ מאיר: כתובה דאורייתא.

מהו עומק מחלוקתם?

שמעתי מאבי מורי ורבי את ביאור דבריהם.

הרבי מלובביץ’ מבאר, שיש שיטתיות במחלוקות רבי מאיר ורבי יהודה (ביאורים לפירוש רש”י עה”ת, שמות כב יד):

שנינו במסכת ברכות: “עד כמה מזמנין? רבי מאיר אומר עד כזית ורבי יהודה אומר עד כביצה” ובגמרא: “בקראי פליגי, רבי מאיר סבר ואכלת – זו אכילה, ושבעת – זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר ואכלת ושבעת – אכילה שיש בה שביעה, ואיזו? זו כביצה”. והנה, בתוס’ שם נאמר: “הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו, דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה”. מובן, אם כן, שההבדל היניהם בפירוש מקרא זה נובע ממחלוקת בסברא.

כלומר, באכילה יש שני ענינים: א. עצם האכילה, שבהוה. ב. תוצאת האכילה, היינו השביעה, שבעתיד. והנה, רבי מאיר סבירא ליה שהעיקר הוא ההוה… ואילו רבי יהודה סבירא ליה שהעיקר הוא העתיד.

גם מחלוקתם בעניין הכתובה מתבארת לאור שיטתיות זו.

בגמרא מבארים, שלמ”ד כתובה דרבנן, טעמה הוא “שלא תהא קלה בעיניו להוציאה”. תפקיד הכתובה הוא לדאוג שלא יקרה מצב, בעתיד, שהוא יוציאנה בקלות.

רבי מאיר, שסובר שכתובה דאורייתא, אומר במשנה, שאם אין לאשה כתובה כראוי לא, “הרי זו בעילת זנות” – בלשון הוה. הכתובה פועלת בהוה, וכל קשר נישואין ללא כתובה, הוא פגום.

למ”ד כתובה דאורייתא,

למדו זאת מאונס ומפתה (שם י ע”א):

תניא: “כסף ישקול כמוהר הבתולות” – שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה.

חז”ל למדו, שלבתולים יש מוהר. כאשר האישה נישאת לבעלה, זה מחייב את הבעל ב”מוהר הבתולים”. מה עניינו של מוהר זה? עומק הדברים מבואר בזוהר הקדוש, בעניין מוציא שם רע (ח”ג, רעיא מהימנא דף רעו, בתרגום הסולם):

והתורה שנתנה, נשברו הלוחות שלה שהם משולים לבתולים. והקב”ה חזר ונתנה לישראל לשמרה, והתושב”ע נקראת הלכה למשה מסיני. והחתן של התורה שיבר הבתולים שלה, ומי שמוציא שם רע עליה ויאמר שהתורה ההיא אינה, שהרי הלוחות שלה נשתברו, הקב”ה יאמר לו שהוא אבי הנערה… אמר הקב”ה ופרשו את השמלה, ונפתחת יריעה מן ספר התורה, ויראו שנאמר בה, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת.

האידיאל של לוחות הראשונים אותם דימו חז”ל לבתולים, היו מעל למדריגת המציאות, כדברי חז”ל (עירובין נד):

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב “חרות על הלוחות”, אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל.

לוחות השניים מטרתן להגיע לאותו אידיאל של הלוחות הראשונים, מתוך המציאות. ובדרך לאותה שלימות, “לוחות ושברי לוחות מונחים בארון”.

אף באישה, אותה שלימות שנשברת בכניסתה לחיי הנישואין, אינה נעלמת, אלא קיימת על ידי הכתובה עדות לבתולי האישה, לשלימותה, קודם שנבעלה וירדה לחיים המעשיים. ומכאן שיטתו של רבי מאיר, שכל הבועל ללא כתובה, היינו לא כדרך לתיקון וחזרה לשלימות של הבתולה, הרי בעילתו בעילת זנות. זוהי שיטתו של רבי מאיר המתיחס לבעילה בהווה, שלא תהא בעילת זנות, אלא בעילה שמגמתה התיקון.

על פי הבנה זאת, ניתן להבין את השם שנתנו לשטר זה – “כתובה”, והיינו ששטר זה קובע בכתב ומשמר את אותה השלימות של האישה קודם שנבעלה, וזה עניין הכתיבה, שהיא עדות ושימור לאותה מציאות שהיתה בזמן הכתיבה. דומה בזה הכתובה לתורה שבכתב, שגם כשאנו חיים במציאות את התורה שבעל פה, יש לנו את התורה שבכתב עימנו כיסוד קבוע ומנחה.[1]

 

מוציא שם רע

נראה שדברי רבי מאיר וחכמים בעניין מוציא שם רע, “מתכתבים” עם מחלוקתם בעניין הכתובה. לפי חכמים, שנראה שהם בשיטת רבי יהודה, בר הפלוגתא של רבי מאיר, הכתובה היא דרבנן, והיא מתקנת את העתיד, ולכן אין עניינה כל כך מרכזי בגדר מוציא שם רע. ולכן כאשר הדיון מתמצה לעניין הכתובה, ודנים בשלושה, אין כאן את הביטוי העיקרי של מוציא שם רע.

לרבי מאיר, דווקא כאשר דין מוציא שם רע מתמצה לעניין הכתובה, ונידון בשלושה, זה עיקר הופעת דין מוציא שם רע.

כבר כתבו ראשונים שהקנס של מאה כסף, קשור אל הקנס של חמישים כסף. כיון שהוא בא להפסידה כתובת חמישים כסף, הוא מתחייב לשלם “תשלומי כפל” של סכום זה. נמצא שהקנס של מוציא שם רע שייך לעניין הכתובה.

שייכות זו מתבארת לעומק לאור הזוה”ק שהבאנו לעיל. המציאות של מוציא שם רע, שורשה באי היכולת של הבעל לקשר את המציאות שאחרי שבירת הבתולים, להופעת האישה בשלימותה באירוסיה, שזה עצמו עניין הכתובה, כפי שביארנו לעיל. לכן אומר רבי מאיר, שהמצב בו העדים מכוונים להפסידה כתובתה, והם נמצאים זוממים, והוא מתחייב על ידם בקנס של מאה כסף, הוא המבטא את מהותו של קנס מוציא שם רע.

אבל לפי חכמים, שכנראה חולקים וסוברים שכתובה דרבנן, ואין עניינה שייך כל כך לעצם חיי הנישואין, אלא להרחקה מקלות להוציאה, לשיטתם באמת עיקר מהותו של מוציא שם רע אינו דווקא הכתובה.


 

[1] יש להוסיף, שרבי מאיר בעצמו היה איש של תורה שבכתב, בהיותו סופר סת”ם.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב