שיעור כללי בנושא מיטב בבבלי ובירושלמי , כ"ה טבת התשפ"א, הרב ישי ויצמן

בס”ד

שיעור כללי מיטב – בבלי וירושלמי

בכלל דרך העבודה צריך להיות: להשוות על כל ענין את הבבלי לעומת הירושלמי. (אגרות הראי”ה ח”ב, אג’ תקנב).

 

הסוגיות בירושלמי המקבילות לסוגיות מיטב מופיעות בגיטין תחילת פרק חמישי, על דברי המשנה “הניזקין שמין להן בעידית” וכו’. נעיין בשני הבדלים בין התלמודים בסוגיות אלו. 

  • קל וחומר להקדש

בפירוש הכתוב “מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם” אומר רבי עקיבא (ו ע”ב):

לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש. 

פירוש הרישא בדברי רבי עקיבא הוא שגובים לתשלומי נזק מעידית נכסי המזיק. אולם מה פירוש סיום דבריו, “וקל וחומר להקדש”? נחלקו בכך התלמודים.

בירושלמי מביאים סוגיא זו על המשנה בגיטין האומרת: “הניזקין שמין להן בעידית” (גיטין פ”ה ה”א):

קל וחומר להקדש. אמר רבי אבא בר פפי קומי ר’ יוסי: מה אנן קיימין?… אלא כן קיימין: באומר הרי עלי מאה מנה להקדש, שלא תאמר יעשה בעל חוב ויגבה בבינונית, לפום כן צריך מימר הניזקין שמין להן בעידית קל וחומר להקדש. 

בירושלמי אומרים שאינו דומה בעל חוב להדיוט כבעל חוב להקדש. מה ששנינו במשנה “בעל חוב בבינונית” אינו אלא בהדיוט, אבל בהקדש יש ק”ו, אם בחוב לניזק שמין בעידית ק”ו בחוב להקדש. 

בבבלי מביאים את דברי הירושלמי ודוחים אותם (שם):

מאי קל וחומר להקדש?… אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית, דאתי גזבר ושקיל מעידית? לא יהא אלא בעל חוב, ובעל חוב בבינונית!

דברי הירושלמי נדחים בבבלי מסברא: כיון שהאדם הוא בעל חוב, מה לי בע”ח לחבירו מה לי בע”ח להקדש, החיוב של האדם לשלם הוא אותו חיוב.

במה נחלקו התלמודים?

נראה שבבבלי סוג החיוב נמדד על פי מה שהאדם עשה. אם הוא חייב עצמו בחוב, אין זה משנה אם היה זה להקדש או לאדם אחר, מבחינתו החיוב הוא אותו חיוב. גם בתשלומי נזקין, החיוב הוא על מה שהוא עשה, או בהמתו. אבל בירושלמי ההתיחסות לחוב אינה לפי מה שגרם לחוב, אלא על פי הזיקה שנוצרה בין החייב לבעל החוב. לפי זה מובן הקל וחומר של ר”ע ע”פ הירושלמי. הן בתשלומי נזק והן בחוב להקדש, סוג הזיקה ביניהם מחייבת את החייב לשלם ממיטבו. הוא בעמדה נחותה כלפי בעל החוב. וכאן אומר ר”ע ק”ו: אם כאשר אותו בע”ח הוא הדיוט חייבתו תורה לשלם ממיטב נכסיו, ק”ו כאשר מדובר בגבוה.

 

  • “מיטב שדהו” – פרט למטלטלין

בפרשיות אבות הנזיקין בתורה מוזכרים שני אופני תשלום. בפרשת שן ורגל התורה אומרת שעל המזיק לשלם בקרקע: “מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם”. ובפרשת בור התורה אומרת שעליו לשלם כסף: “כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו”. על היחס בין שני מקראות אלו דנים בשני התלמודים. 

בירושלמי אומרים כך: 

“שדהו” – פרט למטלטלין. בהן דלא בעי מטלטלין משעה ראשונה. והכא כהדא דתני: אין לי אלא קרקע, מניין שאם רצה ליתן כסף? תלמוד לומר: “כסף ישיב לבעליו”. 

מה בעית מימר? קרקע עיקר, אי נימר כסף עיקר? ויחליטו לו משעה ראשונה, ואנן חמיי רבנין מחלטין לו קרקעות.

פירוש: ממה שנאמר “מיטב שדהו”, לומדים שניתן לשלם גם בקרקע, ולא דווקא במטלטלין. וזה כאשר המזיק לא רוצה לתת מטלטלין. אבל אם רצה ליתן כסף (או מטלטלין) – רשאי. וזה נלמד ממה שנאמר “כסף ישיב לבעליו”. 

ניתן אפוא לשלם בקרקע או בכסף. ומה עיקר צורת התשלום? מכך שמנהג הדיינים להגבות קרקע תחילה, יש ללמוד שקרקע קודמת למטלטלין. 

ומה אומרים בבבלי?

בדף ט ע”א אומרת הגמרא:

“רב הונא אמר: או כסף או מיטב.” 

ניתן להבין שבאמת ניתן לבחור בין שני צורות התשלום הללו. אבל הבינו כמה ראשונים שרב הונא הקדים “כסף” ל”מיטב”, כדי לומר שקודם כל גובים מכסף, ורק אם אין אפשרות לגבות כסף, או שווה כסף, אז גובים ממיטב הארץ. ועיין בשו”ע חו”מ תיט סעיף א, ובש”ך ס”ק ב שהביא את שיטות הראשונים שכך הבינו. 

נחלקו אפוא התלמודים. לפי הירושלמי “קרקע עיקר”. לפי הבבלי או שאין עדיפות לקרקע או שלהיפך, יש עדיפות למטלטלין. 

ונראה שבירושלמי מבינים שהתשלום בקרקע מהוה תיקון מעולה יותר לנזק. לכן אומרים “‘שדהו’ – פרט למטלטלין”. 

התשלום בקרקע יש לו ערך מוסף על התשלום במטלטלין. שדהו של האדם מקושר עם שורש חיותו, ומשם הוא משלם לניזק. ממקום עומק נפשו. כלשון הרב קוק זצ”ל בהקדמת ספרו עץ הדר:

“הארץ היא הרכוש היסודי המעמיד את האדם ואת הגוי על רגליו, והיא המביאה אותו לכלל מעמד ביתר קניניו, אשר על כן ‘כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם'”.

כאמור, בבבלי לא מצאנו שיש עניין לפרוע דוקא מן הקרקע. ויש אומרים שאף להיפך, שקודם כל עליו לפרוע ממטלטלין. ונראה שיש להסביר את ההבדל בין התלמודים ע”פ דברי הבבלי בערכין (כט ע”א): “קרקע דחוצה לארץ כמטלטלים דארץ ישראל דמי”. ערך הקרקע שייך בעיקר בארץ ישראל, שהיא שייכת בעצמותה בקשרי חיים עם עם ישראל. כאשר נמצאים במקום שהוא חוץ לארץ ישראל, הערך של קרקע אינו בעל משמעות כמו בא”י. ולכן בבבלי לא אומרים “קרקע עיקר”. 

 

שיעורים אחרונים מאת הרב

  • הרב ישי ויצמן ראש ישיבת הסדר חולון

    קצרים בירושלמי | קניין שדה כקניין אשה?

    הרב ישי ויצמן, י' כסלו התשפ"א

    בתחילת מסכת קידושין אומרת המשנה שהאישה נקנית בשלושה דרכים. התלמוד הבבלי למד זאת בגזירה שווה מקניית שדה: "גמר 'קיחה' 'קיחה' משדה עפרון". הלשון של לקיחה האמורה לגבי נשיאת אישה מופיעה גם בפרשת חיי שרה, שם קונה אברהם את שדה מערכת המכפלה. אז האם קונים אישה…

  • שיעורים בגמרא

    שיעור כללי – פטור טמון באש

    הרב ישי ויצמן, ו' כסלו התשפ"א

    בס"ד, א' כסליו ה'תשפ"א   שיעור כללי בנושא פטור טמון באש   פטור טמון באש בשני התלמודים דנים במקור בתורה לפטור טמון באש.  בבבלי (ס ע"א):  אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא "קוצים" "גדיש" "קמה" ו"שדה"? צריכי! דאי כתב רחמנא "קוצים", הוה אמינא קוצים הוא…

  • שיעורים בגמרא

    שיעור כללי – טוען טענת גנב

    הרב ישי ויצמן, ו' כסלו התשפ"א

    שיעור כללי מתאריך כ"ג חשוון ה'תשפ"א. מסכת בבא קמא, פרק ראשון דף ד: בנושא "טוען טענת גנב", בתוך סוגיות מניין אבות הנזיקין של רבי אושעיא ורבי חייא. השיעור עוסק גם בהבדל בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי ביחס לסוגיה.   תלמוד ירושלמי, בבא קמא, דף ד:…