שיעור כללי בנושא פשרה , י"ח טבת התשפ"ב, הרב ישי ויצמן

מצוה לבצוע

“רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, וכו

רבי יהושע בן קרחה לומד את דבריו מהכתוב בזכריה: “אמת ומפשט שלום שפטו בשעריכם”, כפי שדרשו ש”משפט שלום” היינו פשרה. אולם יש לעיין בלימוד זה, שהרי הכתוב מקדים “אמת” ל”משפט שלום”, וא”כ הוא קודם מזכיר הפסוק לעשות “אמת”, דהיינו דין, ואח”כ מצוה על פשרה. ובאמת הרמב”ם משמיט את המילה “אמת”, וזו לשונו:

וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח, ועליו נאמר ‘משפט שלום שפטו בשעריכם’, איזה הוא משפט שיש עמו שלום, הוי אומר זה ביצוע.

ונראה מהרמב”ם שהדיוק הוא מכך שזכריה סומך את ה”משפט שלום” ל”שפטו בשעריכם”. ואמנם הוא מזהיר קודם לכן גם על הדין, שהרי לכולי עלמא יש שלא ניתן לעשות פשרה, ודנים בדרך הדין, ויש להזהיר את הדיין שלא לנטות מן האמת, אבל דרך המלך היא “משפט שלום שפטו בשעריכם”.

לאחר מכן מביאים ראיה נוספת לפשרה מכך שהכתוב משבח את דוד המלך על שדן את ישראל בדרך של “משפט וצדקה”, דהיינו פשרה. בכתוב זה באמת לא מוזכר הדין, אלא רק שבח הפשרה. אכן ה”יד רמה” הביא בפירושו על דברי רבי יהושע בן קרחה רק את הראיה מדוד.[1] אולי הוא הבין שהכתוב אצל דוד מלמד על הכתוב אצל זכריה שיש ללכת בדרך הפשרה בלבד, ולא להגיע לדין אלא במקום הכרח.

כיצד מקיימים למעשה את המצוה לבצוע? יש בגמרא הוה אמינא ומסקנה בדבר זה. ההבנה הפשוטה של הגמרא בדברי רבי יהושע בן קרחה, היא שמצוה להוביל את בעלי הדינים כמה שיותר לעשות פשרה, ולא ללכת בדרך הדין אלא אם כן הוא לא מצליח לעשות פשרה. אבל למסקנה לומדים ממנהגו של רב הונא, שהמצוה היא לשאול את בעלי הדין בתחילה: “בדין אתם רוצים או בפשרה?” (לשון הרמב”ם). זאת אומרת, שאין להציע להם פשרה מבלי להזכיר גם את הדין. הנהגה זו מדוקדקת בדברי זכריה: “אמת (=דין) ומשפט שלום (=פשרה) שפטו בשעריכם”.

את מסקנת הגמרא ניתן להבין בשני אופנים.

הט”ז בסימן יב מביא בשם המהר”ל מפראג, שמלשון הגמרא משמע שאין להעדיף את הפשרה יותר מן הדין, אלא יש להציע לפני בעלי הדין את שתי האפשרויות והם יבחרו את הדרך הרצויה להם.

אבל הרמב”ם, (וכן הטור והשו”ע הביאו את דבריו) כתב כך:

מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה בדין אתם רוצים או בפשרה. אם רצו בפשרה עושין ביניהן פשרה. וכל בית דין שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח, ועליו נאמר משפט שלום שפטו בשעריכם אי זהו משפט שיש עמו שלום הוי אומר זה ביצוע וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו איזהו משפט שיש עמו צדקה הוי אומר זהו ביצוע והיא הפשרה.

הרמב”ם מבין שמצוה להציע להם דין או פשרה, צריכה להיות מתוך מגמה להוביל אותם לפשרה. ההבדל בין ההו”א ומסקנה בגמרא, היא שלפי המסקנה הדיין חייב להציע להם את הפשרה בצד הדין. ולא להוביל אותם לכיוון של פשרה מבלי להציע להם גם את הדין. וכאמור לעיל, זה מתאים במדויק לפסוק בזכריה, המצוה לעשות דין או פשרה.

עד כאן סיכום סוגיית הבבלי בהבנת המצוה לבצוע. בסוגיית הירושלמי יש כמה הבדלים מהבבלי.

לשון הירושלמי:

רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצע שנאמר אמת ומשפט שלום כל מקום שיש אמת אין משפט שלום יש שלום אין משפט אמת ואי זה אמת שיש בו משפט שלום הוי אומר זה ביצוע.

בירושלמי המשפט בדרך של פשרה הוא גם “אמת” וגם “שלום”. כאמור לעיל, בבבלי לא מסכימים לכך, אלא סוברים שהפשרה אינה אמת אלא “משפט שלום”. סברת הבבלי מובנת, כי הרי האמת היא הדין, זכאי או חייב. וצריך להבין את דברי הירושלמי.

בירושלמי בהמשך המסכת אומרים כך (פ”ד ה”ב):

א”ר ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. מה טעם? “וידבר ה’ אל משה”, אמר לפניו: רבונו של עולם! הודיעני היאך היא ההלכה! אמר לו: “אחרי רבים להטות” – רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ”ט פנים טמא ומ”ט פנים טהור מיניין “ודגל”ו”. וכן הוא אומר “אמרות ה’ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים”, ואומר: “מישרים אהבוך”.

בירושלמי מבינים שכאשר הדיינים חולקים בפסק הדין, זה לא שלפי האמת אחד צודק ואחד טועה, אלא יש צדדים לכאן ולכאן. והאמת של הפשרה בונה פסק דין אחד שמורכב מהמשקל שיש בכל צד של העניין. הצדדים השונים, של חייב ופטור, אינם סותרים זה את זה, אלא בונים יחד את המסקנה של הפשרה.

ההבדל כאן בין התלמודים מזכיר את דברי הבבלי בסנהדרין (כד ע”א):

אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב “ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים”? “נועם” אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה; “חובלים” אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה.

בבבל ההבנה היא שדעות שונות צוררות זו את זו, אבל בא”י יש נעימות, מתוך הבנה שיש מקום בכלל להיבטים שונים.

נמצא שלפי הירושלמי, ההדרכה של זכריה הנביא עוסקת רק בפשרה. הוא בעצם מצוה את השופטים לשפוט בדרך של “אמת שיש בו משפט שלום”, כלומר בפשרה. והוא לא מזכיר כלל בדבריו את דרך הדין.

ולפי זה מובן מאליו, שההבנה בירושלמי של המצוה לבצוע, היא כמו ההוה אמינא של הבבלי, שיש מצוה לרדןף אחרי הפשרה, ואין חיוב להזכיר את הדין בתחילה, כמו בבבלי. וכמו שזכריה מצוה לעשות פשרה מבלי להזכיר את הדין.

יתכן שפסק הרמב”ם בסוגיא, המבין את הבבלי בכיוון של שאיפה לעשות פשרה דווקא, מושפע מהירושלמי. וכדרכו של הרמב”ם להיות נוטה אחר הירושלמי.

 


[1] לשונו: “ורבי יהושע בן קרחה סבר מצוה נמי, ומייתי לה ראיה מדשבחיה קרא לדוד דהוה עביד ביצוע, וקאמר ליה ת”ק מהתם לית לך ראיה דמצוה לבצוע דההוא משפט וצדקה לאו ביצוע הוא אלא שהיה דן את הדין כו’.”

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב