בס”ד, א’ כסליו ה’תשפ”א
שיעור כללי בנושא פטור טמון באש
פטור טמון באש
בשני התלמודים דנים במקור בתורה לפטור טמון באש.
בבבלי (ס ע”א):
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא “קוצים” “גדיש” “קמה” ו”שדה”? צריכי! דאי כתב רחמנא “קוצים”, הוה אמינא קוצים הוא דחייב רחמנא משום דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע, אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא, ואי כתב רחמנא “גדיש”, הוה אמינא גדיש חייב רחמנא משום דהפסד מרובה הוא, אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא. “קמה” למה לי? מה “קמה” בגלוי אף כל בגלוי. ולר’ יהודה דמחייב אנזקי טמון באש “קמה” למה לי? לרבות כל בעלי קומה.
בבבלי לא צריך להביא מקור לשיטת רבי יהודה לחייב טמון, כיון שזו ההבנה הפשוטה. רק אם מחדשים שפטור בנזקי טמון, יש להביא לכך מקור המלמד על כך.
בירושלמי (פאה פ”ו ה”ז) מובא מקור גם לרבי יהודה שפוטר טמון:
ומה ת”ל “גדיש” – לרבות את הטמון…
גם טעמם של חכמים מובא שם:
“או הקמה או השדה” – מה שדה בגלוי אף כל דבר שהוא גלוי.
מכך שבירושלמי מביאים מקור לרבי יהודה שמחייב בטמון, משמע שיש איזו סברא לפטור טמון, ואעפ”כ רבי יהודה מחייב. אבל בבבלי מבינים שלרבי יהודה אין אמירה ביחס לטמון, אלא חייב המזיק גם בנזקי טמון, כי אין כל טעם לפוטרו.
במה נחלקו רבי יהודה וחכמים
בבבלי נחלקו רב כהנא ורבא בהבנת שיטת חכמים (סא ע”ב):
אמר רב כהנא: מחלוקת במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו, דרבי יהודה מחייב אנזקי טמון באש ורבנן פטרי. אבל במדליק בתוך של חבירו דברי הכל משלם כל מה שבתוכו.
א”ל רבא: אי הכי אדתני סיפא מודים חכמים לר”י במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים, לפלוג וליתני בדידה: במה דברים אמורים, במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו, אבל מדליק בתוך של חבירו דברי הכל משלם כל מה שהיה בתוכו.
אלא אמר רבא: בתרתי פליגי! – פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו, דרבי יהודה מחייב אטמון באש ורבנן סברי לא מחייב, ופליגי נמי במדליק בשל חבירו, דרבי יהודה סבר משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי, ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם.
מסביר רש”י, שלפי רב כהנא נחלקו רבי יהודה וחכמים רק במדליק בתוך שלו, אבל במדליק בשל חבירו הרי הוא כמזיק בידים, ולא חלים בזה פטורי נזקי ממון.
על כך מקשה רבא מהסיפא: “ומודים חכמים לר”י במדליק את הבירה”. הרי מדובר כאן במדליק בשל חבירו, ובכל זאת החיוב הוא רק בגלל שדרך להניח בבתים, אבל דבר שאין דרכו להיות טמון יהיה פטור לדעת חכמים. אם כן גם בגדיש ניתן לחלק, בין כלים שדרכם להטמין לכלים שאין דרכם בכך, ומדוע אפוא היתה צריכה המשנה להרחיק לחלק בבירה ולא חילקה בגדיש עצמו?
לכן מפרש רבא שברישא של המשנה מדובר במדליק בשלו, ובזה פוטרים חכמים בכל טמון, אף אם דרכו להיות טמון שם, ואע”פ שאין בזה סברא לפטור, גזירת הכתוב הוא דטמון באש פטור” (לשון רש”י). ובמדליק בתוך של חבירו פוטרים חכמים רק בטמון שאין דרכו בכך, אבל במה שדרכו להטמין, גם חכמים מחייבים. מרש”י משמע שהפטור בזה אינו גזירת הכתוב, אלא סברא, וכפי שכתבו תוס’: “ובדבר שאין דרכו פטרי מסברא דלא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש”.
רב כהנא לא פירש בדבריו, באיזה טמון בדיוק פוטרים חכמים, האם בכל טמון או רק במה שאין דרכו להטמין. יתכן ושיטתו היא שיטת הירושלמי, וכדלקמן.
שיטת הירושלמי
בירושלמי אומרים:
רבי אבהו בשם ר’ יוחנן: מודין חכמים לרבי יודן בכלי גורן שדרכן להטמין.
המפרשים מסבירים את דברי הירושלמי בהתאם לשיטת רבא שהיא מסקנת סוגיית הבבלי. ולכן מסבירים שמדובר כאן במדליק בשל חבירו, כפי שאומרים בבבלי שבזה פוטרים חכמים רק בכלים שאין דרכם להטמין. אבל נראה שקשה לפרש את הירושלמי כשיטת רבא, שבתרתי פליגי וכו’, כי זה לא כתוב בירושלמי. פשט דברי הירושלמי הוא שמחלוקת חכמים ורבי יהודה היא רק בכלים שאין דרכם להטמין, אבל במה שדרכו להטמין מודים לרבי יהודה.
ויש לעיין, הרי לכאורה זה מה שאומרת המשנה: “מודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים”.
בירושלמי, וכן בדברי רב כהנא בבבלי, לא מזכירים חילוק בין מדליק בשלו למדליק בשל חבירו, ולכן נראה שעוסקים במדליק בשלו1, ואילו במדליק בשל חבירו הוי כמאבד בידים וחייב בכל טמון, כדברי רש”י על שיטת רב כהנא.
ונראה שיש הבדל בין דברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן, לדברי המשנה. המשנה מחדשת שכאשר מדליק בתוך שלו ועברה האש והדליקה את הבירה, אף שיש כלים בבירה, אין זה גדר טמון כלל, כי גלוי וידוע לכל שבבירה יש כלים. המשנה מחדשת שטמון הוא לא מציאות של משהו הנמצא בתוך דבר אחר, אלא דרך בני אדם קובעת גדר טמון. על גבי זה בא רבי יוחנן ומחדש שגם כלים שטמונים בגדיש, אינם בגדר טמון. אע”פ שאין דרכו של כל גדיש לכסות על כלים, כיון דרך הכלים להיות טמונים בגדיש, אין כאן דין טמון שבו פוטרים חכמים.
נמצא שהמשנה מביאה את עיקר ההגדרה של מה שלא נחשב טמון, והירושלמי מחדש שגם כלי גורן בכלל זה.
לסיכום, שיטת הירושלמי היא שמחלוקת התנאים היא רק במה שאין דרכו להטמין, כגון ארנק בתוך גדיש. הפטור בזה אינו מופקע מההיגיון, כדברי תוס’.
נמצא שגם בביאור מחלוקת התנאים, בבבלי הפטור הוא “גזירת הכתוב”, ובירושלמי יש הגיון מובן בפטור טמון.
הרמב”ם
כתב הרמב”ם (נזקי ממון פרק יד):
(ח) אש שיצאה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב לשלם שנ’ (שמות כ”ב ה’) ומצאה קוצים כו’ או השדה אכלה גדיש וכיוצא בו והיו כלים טמונים בתוך הגדיש אם היו כגון מורגים וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמון אותן בגדיש חייב לשלם היו בגדים וכלי זכוכית וכיוצא בהן פטור על הכלים.
(ט) במה דברים אמורים במדליק בתוך שדה חבירו אבל במדליק בתוך שלו ועברה לשדה חבירו פטור על כל הכלים הטמונים בגדיש אבל משלם הוא שיעור מקום הכלים ורואין אותו כאילו הוא מלא גדיש של חטים או של שעורים.
הרמב”ם הביא את שתי האפשרויות בפטור טמון, שהובאו בדברי רבא. רבא פתח במדליק בשלו, ושם פטור טמון הוא לגמרי, כיון שזה גזירת הכתוב. ואח”כ הביא שגם בהדליק בשל חבירו פוטרים חכמים בטמון שאין דרכו בכך, וזה מתוך הסברא, כפי שכתבו תוס’. אבל הרמב”ם הפך את הסדר של דברי רבא. פתח במדליק בשל חבירו וסיים במדליק בתוך שלו.
נראה שסדר זה מסביר, ולו במעט, את פטור טמון. מדברי הרמב”ם יוצא שעיקר הפטור הוא במדליק בשל חבירו, ופטור רק במה שאין דרכו להטמין, אבל במה שדרכו להיות טמון חייב, כי פשע שהדליק בשל חבירו. אבל במדליק בשלו, ששם עצם ההדלקה אינה פשיעה, אלא יש כאן רק חוסר שמירה על ההתפשטות של האש, כאן הקילו עליו יותר ופטרו אותו בכל טמון. וניתן להסביר שהשמירה היא ביחס למה שהאדם רואה, וכיון שהיו דברים טמונים שאי אפשר לדעתם, פטור עליהם כי לא ידע להיזהר מהם.
ביאור פטור טמון לפי הירושלמי
בירושלמי בתחילת המסכת מגדירים את האב אש (פ”א ה”א):
א”ר יוסי בי ר’ בון: תיפתר במניח סכין סמוכה לרשות הרבים – כמה דתימר תמן האש נוגע מצד אחד ונתחלחל כולו, אוף הכא אדם נוגע מצד אחד ונתחלחל כולו.
ר’ יוסי בי ר’ בון בשם ר’ לוי: בור מלא מים ונפל שמה גדי קטן ונכנסו מים דרך אזניו ונתחלחל כולו, וכא נתחלחל כולו.
לאור הגדרה זו יש להסביר את פטור טמון. הנזק של אש נמצא כבר בתחילת נגיעת האש בדבר. ההתפשטות של האש בדבר מונחת בכח בתחילתה. האש נוגעת בקצה “ונתחלחל כולו”. לכן, מה שלא נחשב חלק מכלל הדבר, לא נכלל בחיוב אב הנזיקין אש. כלים שדרכם להטמין בגורן, הרי הם חלק מהגדיש. דרכו של הגדיש שהוא כולל בתוכו את כלי הגורן. ולכן הוא חלק מ”כולו”. אבל כלים שאין דרכם להטמין, אינם חלק מהגדיש, אלא הם באופן מקרי שם, ולכן אינם חלק מכלל הדבר.
ההגדרה של הירושלמי לאב הנזיקין אש, שהיא נוגעת מצד אחד, ועל ידי זה מתחלחל “כולו”, מתאימה לסגנון הירושלמי, שדרכו להביט על הכללים.
כך כותב הרב זצ”ל (אורות הקודש ח”ב, עמ’ תכג):
אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. בארץ ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים, שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד…
בארץ העמים הטמאה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד להגלות, והעולם המפורד שולט בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה, המחולקת ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים, ועם כל ההתאמצות לנשום נשימה ישראלית ולהשכיל אל הסוד של העולם האחדותי, אויר ארץ העמים מעכב…
מסוגלת היא ארעא דחשוכא לפלפול הפרטים, הבא מתוך הפרוד, אבל חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה כתורת ארץ ישראל.
בסוגייתנו, מסבירים בירושלמי את פטור טמון מתוך השקפה שיש כאן דבר מאוחד, שהולך ונשרף ע”י ההתפשטות של האש שנגעה בצד אחד.
1עיין בתוס’ בדף סא ע”ב ד”ה “לפלוג” שדן באפשרות להעמיד את המדליק את הבירה במדליק בתוך שלו.