תורת ארץ ישראל , ט' שבט התשע"ז, הרב אלעזר אהרנסון

תורת ארץ ישראל

אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה – איננה עדיין תחיה אמתית. (מאמרי הראי”ה 414)

הרב קוק קורא לנו לשים על לוח לבנו כי תהליך הגאולה איננו מסתכם רק ברווחה קיומית וכלכלית, כי אם מופיע בתוכן ערכי, פנימי – שמחדש הארה בחיינו.

עלינו לצפות שההתקדמות האדירה בתהליך הגאולה תהיה לא רק חזרה לארץ ישראל והקמת מדינה ומקדש, כהונה ומלכות – אלא שהגאולה תאיר את כל הצדדים הרוחניים של החיים. את לימוד התורה, את עבודת ה’ ואת בניין האישיות וכוחות הנפש. הרב קורא להעלות את התורה מהגלות. חז”ל אומרים: “במחשכים הושיבני כמתי עולם” אמר רבי ירמיה: “זה תלמודה של בבל”[1]. הירידה של עם ישראל לגלות הורידה את קרנה של התורה בצורה כל כך מחרידה, עד כדי כך שרבי ירמיה קורא לתלמוד הבבלי אשר נלמד כל כך הרבה במהלך כל הדורות, והוא היסוד המרכזי לכל הסתעפות התורה וההלכה – מחשכים!… הכיצד?

בגלות התאפיין לימוד התורה בהכוונה תועלתנית – לצורך ידיעת ההלכה או לצורך התעוררות הלב לעשיית מצוות. בפשטות, הסגנון המעשי שלבשה התורה בגלות הינו השלכה של הייסורים הנוראים, שמיעטו את השלווה הנפשית הדרושה בשביל העסק הרוחני. אך יותר מכך המקום עצמו הוא גורם. ארץ ישראל היא ארץ הנבואה, ארץ אשר עיני ה’ א-להיך בה, וממילא סגולתה של ארץ ישראל מתאימה לשפע נבואי ורוחני המקרין גם על סדרי הלימוד. המשימה החיונית שלנו בדור הזה היא לסלול מחדש את הדרכים המתאימות לסגולת ארץ ישראל בכל התחומים. ראשית כל בלימוד התורה, ומתוך כך בכל מרחבי החיים הכלולים בה, בעבודת ה’ ובהסתכלות עמוקה בחיים ובעולם. כחלק מהעלייה לארץ ישראל עלינו להאיר מחדש את אותם המחשכים, ויש ללמוד מה הכיוון שבו יש להאיר ולהתקדם. אין זה רק הוספת נתח של לימודי אמונה או כניסה לכל תחומי החיים, כי אם ראשית כל זו דרך בלימוד התורה, כפי שעולה מהסיפור הבא:

 

לשכוח את הכל

הגמרא מספרת (בבא מציעא דף פה עמוד א):

“רבי זירא, כי סליק לארעא דישראל – יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה”.

כאשר עלה ר’ זירא מבבל לארץ ישראל, ישב מאה ימים בתענית ובתפילה כדי שהקב”ה יזכה אותו לשכוח את הגמרא של הבבליים, כך שלא תטריד אותו.

מהי אותה ‘גמרא דבבלאה’? כדי שלא נתבלבל, רש”י מדגיש לנו: “גמרא דבבלאי – גמרא שלנו”… כלומר, מדובר על התלמוד הבבלי, שאותו אנו לומדים ובו אנו עוסקים – אותו ביקש ר’ זירא לשכוח!

מדוע, בעצם, לשכוח את התלמוד הבבלי? הרי אין ספק שדברי התורה הנאמרים בתלמוד הבבלי אף הם דברי אלוקים חיים ואמת נצחית! תשובתו של ר’ זירא היא – “כי היכי דלא נטרדיה”, כך שהתלמוד הבבלי לא יטריד אותו. אלא שגם תשובה זו איננה מובנת – וכי מדוע שהתלמוד הבבלי יטריד אותו? רש”י מבאר שבני בבל היו רגילים ליישב את המשניות על ידי קושיות ופירוקין [=תירוצים], ואילו בארץ ישראל היו נוחים זה לזה ולא היו עוסקים בהתנצחות הלכתית.

נראה שההסבר שמביא רש”י הוא סימפטום למהות רחבה יותר [כפי שיוסבר בהמשך] – אבל העיקרון הוא שהיה ברור לר’ זירא שבארץ ישראל יש דרך לימוד אחרת, ואם הוא יהיה שקוע בדרך הלימוד של בבל שאליה הוא הורגל, לא יוכל להשתלב בדרך הלימוד הארץ-ישראלית[2].

לר’ זירא היה ברור שאין די בכך שהוא מתגורר בארץ ישראל ולומד תורה – תורת ארץ ישראל היא דרך לימוד שונה, גישה אחרת לתורה שאמורה להשפיע על אופי הלימוד, על האווירה בבית המדרש, ואף על המסקנה הלימודית – כפי שעולה מדברי הגמרא בבבא בתרא דף קנח עמוד ב, שם מסופר על מחלוקת בדיני ירושה שבה בתחילה ר’ זירא עצמו סבר כדעה מסויימת, ולאחר שעלה לארץ ישראל שינה ר’ זירא את דעתו וסבר כר’ אילא, ועל כך אמר ר’ זירא:

“שמע מינה – אווירא דארץ ישראל מחכים”.

ומפרש רשב”ם:

“שמשעליתי לא”י נתתי את לבי לצאת משיטתי הראשונה ולעמוד על אמיתת דברים”.

ר’ זירא לא סתם שינה את דעתו, אלא הוא חש שדרך הלימוד הייחודית של ארץ ישראל גרמה לו להתבונן על הסוגיא באופן שונה ולהגיע למסקנה שונה.

זכינו לכך שבמהלך הדורות האחרונים שבנו לארץ ישראל, ועל כן – רק אם נלמד תורה בדרך המתאימה לארץ ישראל, תוכל התורה לתת מענה רוחני מתאים לדור, ולהיות רלוונטית למה שהדור שלנו צריך לגלות בעולם ולאתגרים שעומדים בפניו.

הגענו אם כן לשאלה המרכזית: מה מאפיין את ההארה הזו בלימוד התורה ובמה היא מתבטאת?

אחדות התורה

שני חלקים מרכזיים יש בתורה, הנגלה והנסתר. הנגלה מכיל את המצוות המעשיות, פרטי ההלכות, וסוגיות הגמרא שעוסקות בהן. בנסתר חבויים הרעיונות העמוקים שבתורה, הערכים שבאגדות חז”ל, אמונת מחשבת ישראל, החסידות ופנימיות התורה.

דרך הלימוד המיוחדת של תורת ארץ ישראל מחברת את חלקיה של התורה, הנגלה והנסתר. אנו מבינים שכל הלכה נובעת מרעיון רוחני עמוק, שכל פרט במצווה וכל שורה בגמרא נובעים מיסודות אמוניים פנימיים – ואם כן עלינו לחשוף את הקשר הזה שבין השורש הרעיוני לבין הביטוי ההלכתי שלו.

לא זו בלבד, אלא כל מחשבה להפריד בין חלקי התורה היא מלאכותית וזרה, שהרי התורה כולה יוצאת מעם ה’. ה’ אחד ושמו אחד! ואמרו חז”ל: “כל התורה שמותיו של הקב”ה”. התורה כולה היא אחת, על כן חלקיה מחוברים, מסבירים זה את זה ומשפיעים זה על זה. החיבור הזה מתאים במיוחד להופיע בארץ ישראל, אשר מאחדת במהותה ובאקלים המיוחד שלה את כל הארצות: “צבי היא לכל הארצות”. תנועת החיבור בין קצוות שונים של מציאות באה לידי ביטוי בארץ ישראל בכל התחומים של החיים. דוגמה ידועה היא חיבור הגוף והנשמה – אשר אינם נאבקים כי אם יוצרים יחד הרמוניה של עבודת ה’; חיבור זה לא הופיע בגלות, בה נאמר בין השאר: “חורבן הנפש בתיקון הגוף ותיקון הנפש בחורבן הגוף” (הרמב”ם בהקדמתו למשנה), “וכל מה שהוסיף העולם בנין, הוסיף השכל חורבן” (‘חובות הלבבות’ שער הפרישות פרק ב). בארץ ישראל יש מקום לראות כיצד העומקים הגדולים של נשמת התורה מופיעים בתוך כל פרטי ההלכות המשוקעות בעולם המעשי.

חז”ל ממשילים את התורה לדמות אדם[3]. התורה שבכתב מופיעה בדרך של סיפור, ואותו המשילו חז”ל ללבושו של האדם. אכן הלבוש הוא הדבר החיצוני והראשון שבולט בהופעתו של אדם; המצוות נמשלו לגוף, ואכן עליהן נאמר במשנה: (חגיגה ב א): “הן הן גופי תורה”; והרעיונות הפנימיים של התורה – הם “נשמת התורה”.

כשם שכך זה באדם – הגוף (הנגלה) והנשמה (הנסתרת) הם ישות אחת הרמונית, כך בארץ ישראל ניתן לחשוף את הקשר ואת האחדות הפנימית הקיימת בין נשמת התורה לגופי ההלכות, בין הרעיונות האמוניים העמוקים לבין החוקים שמבטאים אותם, בין הכללים הרוחניים לפרטי הפרטים המעשיים.

 


“באופן כללי” – יחס הכללים והפרטים

ר’ צדוק הכהן מלובלין נהג לומר שכדי לעמוד על עומקו של דבר, עליך לעיין במקום הראשון בו הוא מופיע בתורה. הביטוי ‘תורת ארץ ישראל’ מופיע לראשונה בתיאור הבראשיתי על הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן[4], וכך אומר המדרש (בראשית רבה פרשה ט”ז):

“שם האחד פישון” שהוא מגדל פשתן ומימיו מהלכין בשופי. הוא הסובב את כל ארץ החוילה, עדיין לא היתה חוילה ואת אומר הוא הסובב, אתמהא, אלא (ישעיה מ”ו) מגיד מראשית אחרית, אשר שם הזהב, זהב וודאי. “וזהב הארץ ההיא טוב”, אמר רבי יצחק טובוי דהוא בביתיה טובוי דהוא בלוויתי [=הזהב טוב לאדם בביתו, והוא טוב לו גם בליווי – כאשר הוא יוצא לדרך], א”ר אבהו טובה גדולה חלק הקדוש ברוך הוא לעולמו, אדם פורט זהוב אחד, והוא מוציא ממנו כמה יציאות…

בחלק זה מבאר המדרש את פשט הפסוקים, ובהמשך יעסוק בעומק הרעיונות הכמוסים בהם. המדרש מבאר כי הנקודה המיוחדת בזהב, שעליה נאמר בו ‘טוב’, היא היותו כולל בתוכו ערך של מטבעות רבים. דבר זה מאפשר לשאתו בדרך, ולאחסנו בבית בפשטות.

לאחר השלמת ביאור הפשט בכל ארבעת הנהרות, שבים חז”ל לדרוש את עניינם הפנימי:

“שם האחד פישון – זו בבל, על שם “ופשו פרשיו” (חבקוק א). “הוא הסובב את כל ארץ החוילה” – שעלה והקיף את כל ארץ ישראל, דכתיב ביה (תהלים מב) “הוחילי לא-להים כי עוד אודנו”. “אשר שם הזהב” – אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב. “וזהב הארץ ההיא טוב” – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל”.

‘ארץ החוילה’ היא ארץ ישראל, שתכונתה: ארץ מייחלת לה’. איפה אם כן הזהב הטוב עליו מספר הפסוק? המדרש מבאר כי דברי התורה היקרים מזהב ומפז רב, הם הזהב של ארץ ישראל. “וזהב הארץ ההיא טוב” – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל. מדוע? מה מייחד את תורת ארץ ישראל?

הרב ריינס[5] מחבר בין שני חלקי המדרש הללו, ובכך מבאר את עניינה של תורת ארץ ישראל, בה הפרטים מוארים באור הכלל. גדולתו של הזהב נובעת מהערך הרב שמכיל כל מטבע, ומאפשר להמיר אותו לשימוש בפרוטות ובחזרה למטבע זהב כללי. כך בלימוד התורה בארץ ישראל יש לשים דגש על מציאת כללי התורה וראיית הפרטים מתוכם. בהרחבת הרעיון, נאמר כי בארץ ישראל כללי התורה הרוחניים מופיעים על היסודות ההלכתיים ומבארים אותם, וכן הלאה גם את כל הפרטים המסתעפים מהם[6]. ממילא יש מקום, ואף צורך, לחפש בסוגיות הגמרא את תפיסתה העמוקה של התורה את המציאות, ואת דרכי הנהגת הקב”ה את עולמו. כך מה שקורה במהלך הלימוד הוא חיבור של כללי התורה העליונים עם הביטוי המעשי הפרטי שלהם. ולכל תחום הלכתי מצטייר הרעיון רוחני אשר מוביל את עקרונותיו, ביטוייו ופרטי הדינים שלו.

נראה שדברי הרב ריינס מקורם בדברי חז”ל הבאים (ספרי האזינו, אות שו):

“יערף כמטר לקחי”, היה רבי מאיר אומר- לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונסם פרטים מייגעים אותך ואי אתה יודע מה לעשות. משל לאדם שהלך לקיסרי וצריך מאה זוז או מאתים זוז הוצאה. אם נוטלם פרט, מייגעים אותו ואינו יודע מה לעשות, אבל מצרפם ועושה אותם סלעים ופורט ומוציא בכל מקום שירצה. וכן מי שהולך לבית אילייס לשוק, וצריך מאה מנה או שתי ריבוא הוצאה. אם מצרפם סלעים מייגעים אותו ואינו יודע מה לעשות, אבל מצרפם ועושה אותם דינרי זהב, ופורט ומוציא בכל מקום שירצה”.

המדרש חוזר שלש פעמים (!) על כך שאדם שעוסק בפרטים “אינו יודע מה לעשות” – לכאורה האדם העוסק בהלכות המעשיות הוא היודע טוב ביותר ‘מה צריך לעשות’… אלא שהפרטים הרבים מייגעים את האדם ואף קשים לזכירה. דווקא מתוך חיבור הפרטים המעשיים להבנה הרוחנית, מבין וזוכר האדם טוב יותר גם את הפרטים, ואף יודע מה לעשות בשאלת המציאות המורכבת, בבחינת ‘פרט הצריך לכלל’.

הצורך העמוק של תורת ארץ ישראל בימינו

כיצד אירע הדבר שדווקא לקראת הגאולה, עזבו רבים מעמנו את התורה? הדבר היה צריך להיות לכאורה הפוך… יש המסבירים את הדבר בכל מיני גורמים היסטוריים, אך אין די בכך –  אלו רק ביטויים של נקודה פנימית שחוללה תהליכים אלו. דרכנו היא לבחון את דרכו של עם ישראל לא רק לפי הנסיבות הסביבתיות אלא מתוך הסתכלות פנימית.

הרב קוק מדבר בגדלות על הדור של תקומת ישראל, הוא קורא לו “דור שואף”, שהרצונות שלו באים ממקור נעלה שמתאים לדרישה של תקופת גאולה. ועוד יותר מכך, הרב מסב את תשומת ליבנו לכך שהעוזבים את בתי המדרש בדורו הם בעלי שאיפות גדולות במיוחד, שלא מוצאים מרגוע לנפשם בצורת הלימוד המצומצמת שהייתה נהוגה בישיבות. ברחובות הערים דיברו על תיקון עולם, אידיאל לאומי, חופש מחשבה יצירה ותרבות… התלמידים בעלי הרוח שהתחברו לרעיונות אלו, ראו כיצד העולם כולו שועט קדימה, בעוד בית המדרש תקוע בעבר. לומדי התורה הרדומים המשיכו לעסוק באותם מושגים ופלפולים שהיו שייכים לצד החיצוני של התורה, מבלי לדרוש את עומק הרעיונות הגנוזים בהם. דבר זה הביא דווקא את אותם תלמידים בעלי עולם פנימי ונפש חפצה בעוצמה רוחנית, לחוש שיש ניגוד בין עולם התורה לבין הרוח, התרבות, החופש והצדק. מן הצד השני, אלו שנשארו בבית המדרש לא התעוררו לחשוב על נקודת העומק שהובילה את רצונם של העוזבים, ואדרבה, היחידים שקראו להעמיק אל המשמעות הפנימית, נחשבו בעיניהם הוזים וחצופים: “גדולי הכשרון שבנו, פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה” (הרב קוק זצ”ל, אגרות הראי”ה, אגרת תפ”ג).

לכן הרב לא מפסיק מלקרוא: עלינו לשוב אל נשמת התורה. בזעקת נפשו הוא כותב באותה אגרת דברים שלולא היו כתובים קשה היה לאמרם (ומפאת חשיבות הדברים נביא אותם על אף אריכותם):

“אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה  לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים…

ועד כה, אחרי אשר כל כך הוכינו, אחרי אשר הכפירה מגיחה עלינו מעברים… לחטוף ממנו  אלפים נפשות בכל שנה, ובקרב המחנה שהתורה והאמונה היא דגלה, שמה ושערוריה צלמות ואין סדרים, אין חפץ ברור ולא אידיאל מחוור ומסודר. עוד המחשבה חזקה היא  ש”בסגולות” ירפאו את שברנו…

לתשובה גדולה אנחנו נקראים, לתשובה מאהבה ולכל מכשיריה, דוקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות, רדיקלים אנו מוכרחים להיות, בפשרות למחצה לשליש ולרביע מאומה לא נתקן…

ולמה נלך בדרכים רחוקים, בעוד שהדרך הכבושה והישרה לפנינו היא. כל התורה בפירושיה הרוחניים כולם, צריכה היא להתעלות אצלנו. כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ד’ בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור. מחזה אחר, לגמרי אחר , היינו רואים בדורנו, אלמלי [=אם] נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד’ בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני הא-להות, הנבואה, רוח הקודש, הגאולה והצפיה לתשועה, תשועת האומה ותשועת העולם, תיקוני הנשמות של היחידים ושל הרבים, תיכון הרוחות של הדורות העוברים, העתידים, וההוה על גביהם. גבורה אחרת היתה פורחת ועולה בעדר ד’ הנפוץ. הוד נורא ועליון היה מתפרש ומתגלה על המון רב של חכמי תורה, וזוהר עליון היה משתפך מהם על האומה כולה ועל העולם כולו…”

“ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים  ואת סם-החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות-אמנה, ואלה מתוך גאוה וחסרון-ידיעה, ועוד הפעם חושבים שהגדלת תורה והאדרתה, כשתהיה באותו המובן הצר והיבש, שלא היה בכחו להחזיק את עמדתנו מעת אשר השתערו רוחות קולטוריות, והמון תביעות רוחניות נגדנו, שזו תהיה גם כעת התרופה הכוללת לכל מכאובותינו הרבים”.

הרב מדגיש את הצורך לעסוק בנשמת התורה, ולהאיר ממקור זה את כל חלקי התורה. כל עוד איננו עוסקים בכך כראוי, ההשלכות הן קשות בכל התחומים, ואויבי עם ישראל מרימים ראש לפגוע בו – כל הפגיעות הללו באות בגלל “שאין אנו מכירים את תפקידנו” לעסוק בנשמת התורה ולהאיר אותה בעולם.

דור גדול כזה, אשר שייך לתקופת גאולה המאירה את כל הזמנים, לא יכול להסתפק בשאריות דלוחות של לימוד התורה חיצוני אחרי שירד בתקופת הגלות לעומק תחתיות. עלינו לשים אל מול פנינו את המטרה הגדולה, לשוב אל לימוד התורה בעמקות הראויה, ולהתייחס ברצינות לדברי חז”ל אשר מפיקים אור גדול ונשגב המתרחב לכל מעגלי החיים.


נקודות מרכזיות בדרך הלימוד של תורת ארץ ישראל

חיבור הלכה ואגדה

באופן גלוי, מופיע הצד הרוחני של התורה בעיקר באגדה. חז”ל אומרים: “רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה” – שכן אגדות חז”ל עוסקות בגלוי בדרכי הנהגתו של הקב”ה את העולם. אך באופן נסתר מופיע הרעיון הא-לוקי גם בהלכה, שכן כל הלכה נובעת מרצון ה’ ובה עומק אמוני ומשמעות רוחנית גנוזה. מנגד, הצד המעשי שבתורה מופיע בגלוי בהלכה – המדריכה את מעשינו, אך באופן נסתר הצד המעשי בוקע גם מן האגדה – שכן היא הקוד הרוחני ממנו משתלשלת ההוראה המעשית, וסגנון כתיבתה הוא מדויק ושיטתי. על כן כאשר אנחנו באים לחבר את הנסתר – מקורה הפנימי של התורה, אל הנגלה – ההופעה המעשית שלה, עלינו לשים אל ליבנו במהלך הלימוד שההלכה והאגדה הם עניין אחד – כלומר, לראות כיצד האגדה היא המקור הרוחני לדברי ההלכה.

בגלות, אפילו האגדה עזבה את התכונה האופיינית לה “להכיר את מי שאמר והיה העולם”, ותפסה לה תפקיד מעשי – לעורר את הלבבות להתפעלות חיצונית ולמשוך את עמי הארץ לדברי התורה. עתה, בדור של תקומה עלינו לצפות שכשם שאז תפסה אפילו האגדה תפקיד מעשי, כך צריכה היום ההלכה להתמלא מהמעיין הרוחני.

האחדות של התורה צריכה להופיע בעיקר לגבי שני ענפים מרכזיים אלו – ההלכה והאגדה. אך כמובן שהעיקרון הזה של האחדות מקיף את כל מקצועות התורה. התורה נמשלה לעץ חיים –  “עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר”.

אחת מתכונותיו המיוחדות של העץ, היא היותו עומד כולו על גזע אחד. המון ענפים ואינספור עלים ופירות מיוסדים כולם על הגזע, נתמכים בו ויונקים ממנו את כוחם. התורה גם היא מתפלגת להרבה מקצועות: הלכה, אגדה, תנ”ך, גמרא, פלפול, משנה, חסידות, מוסר, אמונה… כמו העץ, גם לה יש גזע אחד.

התורה כולה היא ביטוי לרצון אלוקי אחד. המקצועות הרבים הם ביטויים שונים של האחדות
האלוקית. על כן, השאיפה צריכה להיות חיבור חלקיה של התורה. “החיבור הזה אינו כי אם התגלות האחדות החבויה בהן מאז ומעולם” (הרב קוק על הלכה ואגדה, עיין במקור להלן). בהלכה אנו מוצאים הדרכות מעשיות כיצד לקיים את מצוות המלך, ובאגדה אנו למדים רעיונות גדולים הנוגעים למהותה של המציאות. האם יש קשר בין השניים? ודאי שכן – כפי שאמרנו עומק הרעיון של האגדה הוא המקור ממנו מתפצלות ההוראות ההלכתיות, וכאשר שמים לב לחבר אותם זה לזה אז התורה מאירה באור כפול. פרטי ההלכה הרבים על הקושיות הכרוכות בהם מתבהרים לאור הרעיון הכללי אשר ניכר מהאגדה באותו תחום.

לא רק השורה הסופית של ההלכה נובעת מהעיקרון הרוחני, כי אם גם כל תהליך המשא ומתן המתנהל בדרך אל פסק ההלכה, גם הוא מאיר את צדדי האור השונים של הרעיון העמוק – כל הוה אמינא ומסקנה, כל אוקימתא, כל קושיה ותירוץ וכל בחירה של הגמרא לנסח בצורה מסויימת, כולם מבטאים את העומק ומהווים שער להיכנס אליו. “וחכמי המשנה והאמוראים, כל התלמוד שלהם על סודות התורה סדרו אותו” (תרגום דברי הזוהר פרשת פנחס ח”ג רמ”ד ב).

וכשם שהאגדה מאירה את ההלכה, כך גם ההלכה מדייקת את האגדה: בגלות, כאשר התייחסו אל האגדות רק כאל דברי מוסר והתעוררות, לא דייקו בלשון, במבנה ובסגנון של האגדה. ודווקא כאשר לומדים את האגדה כמו שלומדים גמרא והלכה, מתוך דיוק בכל פרט ומתוך עיון להגיע לאמיתת הדברים, זוכים לעמוד על תוכנה הפנימי של האגדה. נמצא, אם כן, שהתוכן של לימוד האגדה מביא להבנה פנימית של ההלכות, וסגנון הדיוק ההלכתי מעמיד אותנו על הבנה רחבה של עומק האגדות.

הרב קוק קורא במקומות רבים לאיחוד ההלכה והאגדה, ונביא אותיות מדברי קדשו:

“כי לדעתי העניה יש לנו עוד מחיצה אחת, שהננו צריכים לפתח בה ג”כ פתח להרבות הכניסה והיציאה מגבול לגבול, והיא: בין חכמת האגדה וחכמת ההלכה…

(אגרות הראי”ה קג)”

ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו. ההכרח המביא לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות הרוחנית שלהן. מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה. וכן להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפריה הרוחנית, הבאה מתוך מנוחת הנפש, שיסודה באחדות הפנימית. הננו קרואים לסול מסלות כאלה בארחות הלימוד. שעל ידיהן ההלכה והאגדה תתחברנה חיבור עצמי… החיבור הזה אינו כי אם התגלות האחדות החבויה בהן מאז ומעולם… ההתנכרות של אלה העולמות, שהם כל כך דבקים ומותאמים בעצמותם זה עם זה, מביאה לידי פירוד חולני בטבע העיון והרחבתו, ומצמצם הוא בעוגה צרה את שני החוגים יחד, בין החוג ההלכותי, ובין החוג האגדי… צריכים אנו כבר להתהלך בהרחבה גמורה גם ביחש לאיגודם של תוכני ההלכה והאגדה, שהם כוללים כבר כל השימושים ההגיוניים וההיסתוריים, המוסריים והאמוניים, ההרגשיים והנימוסיים. ועל כולם הופעה זכה, ספוגה מטל החיים של כללות אור התורה, שהיא ראויה לבא כלוית חן על כל העוסק בתורה לשמה, לתן לו עדן מיוחד ואושר של שמחת תורה, מעודדת לב”

(אורות הקודש א יח).

 


ברוך ה’, מצאתי קושיא! (שאלות בלימוד)

דיברנו על חיבור הלכה ואגדה, אשר הוא הביטוי הראשון והרחב ביותר של חיבור הנגלה והנסתר. השאלות והקושיות שאנו שואלים במהלך הלימוד הם השער שלנו להיכנס לפנימיות הדברים. דבר זה עולה מדברי הרמב”ם בפתיחה למורה נבוכים בה הוא עוסק בצורת כתיבתה של התורה:

אמר החכם ‘תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אפניו’. ושמע באור ענין זה אשר הזכיר. ‘משכיות’ הם הפתוחים המרושתים, כלומר שיש בהם מקומות מחוררים שחוריהם דקים מאד, כמו מעשי הצורפים, ונקראו כך מפני שהראות עוברת בהם, תרגום ‘וישקף’ – ‘ואסתכי’. אמר, כי כמו תפוח זהב בתוך רשת של כסף אשר חוריה דקים מאד הוא הדבר הדבור על אפניו. התבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם, לפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים – כלומר, שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהיה פשטו נאה ככסף, וראוי שיהיו תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף, וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה, יתברר לו מה שיש בתוכו וידע שהוא זהב. וכך הם משלי הנביאים ע”ה, פשטיהם – חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תקון מצבי החברה האנושית, כפי שנראה מפשטי משלי ודברים הדומים לכך, ותוכן – חכמה מועילה בהשגת הדעות האמתיות כפי אמיתתן.

התורה נמשלה לקישוט יפהפה: תפוחים עשויים זהב, עטופים ברשת של פיתוחי כסף. למסתכל במבט שטחי, תיראה רשת הכסף כחפץ נהדר אשר למרבה הצער, התמלא בחורים הפוגעים ביופיו. מי שישכיל להתבונן מקרוב, ישים לב שהחורים נזרעו בה בכוונה, על מנת לאפשר הצצה אל תפוחי הזהב. עתה, וודאי שהקישוט יוכפל ביופיו על ידי השילוב של הכסף והזהב. תפוחי הזהב הם משל לחלק הנסתר שבתורה, ורשת הכסף היא משל לחלק הנגלה שבתורה. ומהם החורים? החורים הם משל לקושיות הרבות שיש בפשט התורה. במבט שטחי, נראית התורה ככלי מפואר, אשר רק הקושיות מפריעות להופעתו השלימה. אולם מי שיבין שהקושיות הן חלונות דרכן מתבטא עומק פנימי גדול, ייהנה וישמח מכל שאלה, ויופייה של התורה יאיר שבעתיים.

הפשט בנוי כך שאי אפשר להבין אותו בפני עצמו, כי הוא באמת איננו נפרד מהנסתר אלא נובע ממנו. וכך כותב בביאור השל”ה הקדוש (פסחים דרוש ג):

ובזה יתבאר ענין נגלה ונסתר של כל התורה כולה. הנה העולם סוברים דהנסתר הוא ענין אחר מהנגלה, וזה אינו, רק הוא שהנסתר נתעבה ונתגשם וזהו גילויו. וכמאמר הפסוק: “תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו”, רצונו לומר כמו שנתקרב הכסף לזהב, רק שהוא מדריגה פחותה ממנו, כן הנגלה בערך הנסתר.

לפעמים הלומד שואל שאלות טובות, והתשובה שהוא מקבל היא: “אז תשאל ככה כבר על כל הגמרא…” או “ככה זה בגמרא”. על זה צריך לומר: ככה זו לא תשובה. אדרבה, צריך להבין שהשאלות האלה הן הכי גדולות כי הן מכוונות לרעיון הפנימי שמסביר את מהלכי הגמרא. השאלות הן המקום בו הנשמה מרגישה שיש דברים בגו, וכאן טמנו לנו חז”ל מפתח להבנת העומק של הסוגיה. כאשר חז”ל כתבו את הדברים הם חיו את האמת הגדולה הרוחנית, אך לא פירשו את העומק בצורה גלויה, אלא טמנו אותו במהלכי הפשט. כאשר אנחנו באים מן הצד השני ופוגשים את חומת הפשט, אנחנו נתקלים בשאלות שנובעות מהפער בין צורת המחשבה שלנו לאמת האדירה שענקי הרוח חיו. הפער הזה הוא גם הגשר המוביל אותנו פנימה, על כן אם הכול מובן הכול סתום, ואין דרך להיכנס אל פנימיות הדברים.

 

מחלוקות בחז”ל

מתוך הבנה שלכל התורה מקור רוחני אחד, עולה השאלה כיצד ייתכנו מחלוקות רבות בחז”ל? נביא בהקשר זה מאמר מאת הרב ישי ויצמן, אשר הופיע בעלון הישיבה “וחולון מתעטרין”.

ברוך ה’, מצאתי מחלוקת!

דרכם של בעלי תלמוד לשמוח במצאם מחלוקת, כמוצא שלל רב. ותמוה הוא הדבר, הרי לכאורה אין שמחה כהתרת הספקות, וגדול השלום שאין לך כלי מחזיק ברכה כשלום, ומדוע אנחנו שמחים על מחלוקות?

לימדנו הרב זצ”ל, שתלוי הדבר בגדלות הרוח והרחבת ההשקפה.

“הדרך הישנה של בחירת אחד הדרכים, ללכת בה במתון, לא תקום ולא תהיה. יותר ויותר מזה נתגדלנו ונתפתחנו. לתפוס כללות הדרכים כולם ולאגדם במנוחה שלמה ובטוחה, היא התחלת הדרך של הפיכת ע’ דעור לאלף דאור, הכתוב בתורתו של רבי מאיר…”

(אגרות ראי”ה קי”ב)

הרב מבאר שהרצון למצוא דרך אחת בלבד שהיא הנכונה הוא רצון שנובע מילדותיות. ככל שאנחנו מתבגרים ומתגדלים באישיותנו, אנחנו יותר מצפים לכלול את השיטות והדרכים כולן, למצוא בכל דעה ובכל דרך את הנקודה הנכונה והאמתית, ולמצוא את הדרך לאחד את הדרכים השונות יחד.

לאחר חטא אדם הראשון נאמר “וַיַּעַשׂ ה’ אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם” (בראשית ג, כא). בספרו של ר’ מאיר, אומרת הגמרא, נכתב ‘כתנות אור’, במקום ‘כתנות עור’, ואין כאן כמובן טעות כתיב, אלא עומק נוסף שבא ר’ מאיר ללמדנו: הבגד, כתונת העור, היא כיסוי לגוף, שבא להסתיר את המציאות שתחתיו. אבל בגד יכול להיות גם אור, גם גילוי למהותו של האדם הלובש אותו, כמו שלמשל אהרן הכהן בלובשו את בגדי הקדש “לכבוד ולתפארת” – הבגדים מגלים על מהותו ותפקידו ולא להיפך. אם כן אנו מוצאים שאותו חפץ עצמו – הבגד, לעיתים מגלה ולעיתים מכסה את הפנימיות. כך גם המחלוקת – תחילה נראית לנו המחלוקת כספק, כדבר לא ברור – מיהו הצודק ומיהו הטועה מבין בעלי המחלוקת? כאשר הרוח מצומצמת אין בכוחה לסבול כמה דרכים, ואז מצטמצמת היא באורח אחד. אולם כאשר היא גדולה, אפשר לגלות לה שיש כמה פנים בדבר, אלו ואלו דברי א-להים חיים. ואז המחלוקות בין תנאים ואמוראים, בין ראשונים ואחרונים, מאירות את המושגים ומרחיבות את ההשקפה.

לכן צריך לשמוח שמחה גדולה כאשר אנו מוצאים מחלוקת, המוציאה את המושגים מגלמותם ומאירה אותם בריבוי גווניה, באור של “אלו ואלו דברי א-להים חיים”.

כמובן, צריך להבחין היטב בין עולם פסיקת ההלכה, שם צריך לחתוך ולצמצם ולקבוע בסופו של דבר פסק הלכה חד משמעי, לבין עולם התלמוד, בו צריך להתהלך ברחבה, ולשוטט באור תורת חסד. כאשר אין הלימוד מכוון דווקא לפסוק הלכה, כל דיבור ודיבור בו הוא משמעותי, ואור גדול בוקע מתוכו. ושני הדברים האלו באים לידי ביטוי בדברי חז”ל: “אלו ואלו דברי א-להים חיים, והלכה כבית הלל”… – מבחינת פסיקת ההלכה חייבים להכריע, אך מעבר לעולם ההלכה המצומצם, אלו ואלו דברי א-להים חיים. וצריך לדעת, שכל מה שדיברו גדולי ישראל על חלק האגדה, הנסתר, שבתלמוד, שאוצרת היא בתוכה דברים עליונים ונסתרים, אשר בעלי המפתחות יזכו ליהנות מאורם (עיין מאמר על האגדות לרמח”ל), יכולים הדברים להיות אמורים אף על חלק הנגלה של התלמוד, למי שלומד בו מעבר להוראת המעשה אף את מקורות הדעות וגדלותם של ההשקפות. אמנם למעשה אין לנו אלא מה שנפסק, אבל כאשר אנו עוסקים בלימוד יש לנו את הכל, וכל דעה היא גילוי אור גדול, אור אמתי, אשר לפעמים דווקא מגודל עוצמת אורו אין הוא יכול להיכנס למסגרת של הלכה, ונשאר הוא בעולם התלמוד, כפי שאמרו חז”ל על ר’ מאיר שלא נפסקה הלכה כמותו כיוון שלא ירדו חבריו לסוף דעתו…

אמנם, כבר כמה דורות מפתחים בעלי התלמוד את המחלוקות, מגדירים אותם ומסדרים בהם סדרות. אבל אנו שואפים ליותר. שואפים אנו להופעת הנשמה בתוך אותו עולם מסודר. לגילוי האור הגדול של תורה המצטמצמת כל כך במושגים עולמיים והגדרות מחולקות. ומשהגענו לכאן, לא נרווה את הצימאון מכוח חידודי השכל, אלא מכוח הופעת אורו, מגילוי נשמתו. מכוח אותו גשם משמיים המחדש את העולם בברכתו השלוחה ממרומים. “ותן טל ומטר לברכה”[7].

 

 

 

לסיום, ראינו לנכון להזכיר את השפעתה של ארץ ישראל גם על עצם קיום המצוות.

המצוות בגלות

המצוות בגלות אינן בעלות הערך העצמי, כי אם מהוות הכנה לדור הגאולה, כפי שדרשו חז”ל (ספרי עקב מג):

דבר אחר “ואבדתם מהרה” אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וטרפה לבית אביה אמר לה הוי מתקשטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים, כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, הוא שירמיה אומר הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים וגו’, הציבי לך ציונים אלו המצות שישראל מצויינים בהן, שימי לך תמרורים זה חורבן בית המקדש שכן הוא אומר אם אשכחך ירושלים וגו’.

דברי המדרש מתמיהים: ‘אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצוינים במצוות’ – למה ירמיהו צריך לומר לעם ישראל שימשיכו לשמור מצוות גם בגלות, האם זה לא מובן מאיליו? האם יציאה לחו”ל היא סיבה לעזוב את המצוות? הרי כל הסיבה שגלו היא “עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי”, ומדוע שתהיה מחשבה כי בגלות אין רצונו של הקב”ה שיקיימו את המצוות?

חז”ל ממשילים את המצוות בגלות, למלך שכעס על אשתו והרחיק אותה לבית אביה, אך אמר לה כי אף בעודה רחוקה ממנו תמשיך להתקשט בתכשיטיה כדי שלא יהיו עליה חדשים כשתחזור. כך חז”ל מבארים את דברי ירמיה לעם היוצא לגלות: “הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים”- בגלות עלינו לקיים את המצוות ולזכור את ימי בית המקדש, כדי שכאשר יום יבוא ונקום מהגלות נהיה מסוגלים להשיב את חיינו אל מלוא תפארתם. אך המצוות בגלות אינן במלוא תוקפן, ואינן פועלות את פעולתן הרוחנית השלמה.

בעניין זה מאריך הרמב”ן בפרשת אחרי מות. על ארץ ישראל נאמר: “אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה”. הקב”ה מנהיג את ארץ ישראל בעצמו, ואת ארצות העמים על ידי מלאכים ושרי אומות אשר העמים טועים אחריהם לעבוד אותם. על כן רק בארץ ישראל המצוות מקוריות ושלמות ובה הן פועלות את פעולתן השלמה[8].

הרמב”ן מביא שם את דברי חז”ל (כתובות קי ע”ב):

כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה שנאמר “לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים” ואומר “כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד
א-להים אחרים”.

היושב בארצות העמים שמונהגות בעקיפין על ידי מלאכים, דומה כמי שאין לו א-לוה. דוד המלך בבורחו מפני שאול לארץ אדום קורא: “כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה’ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים”. האם מישהו אמר לדוד לעבוד א-להים אחרים? כן! כיוון שעצם הרדיפה אחרי דוד עד שהוכרח לעזוב את גבולות הארץ פירושה: “לֵךְ עֲבֹד אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים!”.

עסקנו במהותה של ‘תורת ארץ ישראל’, וראינו נקודות מרכזיות בדרכי הלימוד המובילות אליה. לכמה מהנושאים אשר מהווים חלק מהותי בדרך זו ראינו לנכון לייחד שערים כשלעצמם – היחס לתלמוד הירושלמי, דרך לימוד התנ”ך, והיחס לתורה שבעל פה.

 

[1] סנהדרין דף כד עמוד א.

[2] בתחומים רבים אנו יכולים לראות שאדם שהורגל בגישה מסויימת, מתקשה להסתגל לגישה אחרת. כך לדוגמא בסגנונות מוזיקליים, בגישות חינוכיות לילדים, דרכי תקשורת בין-אישיות ועוד.

[3] זוהר פרשת בהעלותך.

 [4]וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת: (בראשית ב י).

[5] דברי הרב יצחק יעקב ריינס: “ובבראשית רבה (פרשה ט”ז) “אמר רבי אבהו טובה גדולה חלק הקב”ה לעולמו, אדם פורט זהב אחד והוא מוציא ממנו כמה יציאות” והמליצה התוכית מזה המאמר הוא, כי כמו שהזהב כולל כמה מטבעות קטנות, ומרויח על ידי זה, אשר תחת לטלטל ולשמור כמה מטבעות יוצא עתה בטלטול ושמירת זהוב אחד כל הפרוטות הן בכלל הזהב, כן הוא בעין למוד התורה, אם ישמור זכרון הכללים יהיו הפרטים שמורים מאליהם וזהו מה שדרשו שם “וזהב הארץ ההיא טוב אין תורה כתורת ארץ ישראל” דהם עשו כללים כללים כידוע דרכי הירושלמי בזה”

[6] אבא הולך לסופר. הוא לוקח עמו רשימה מאמא, ובה פרטים רבים של מצרכים שונים לקנות. כאשר הוא מגיע לסופר הוא נתקל במציאות מורכבת: חלק מהמוצרים ברשימה אינם נמצאים על המדפים, מוצרים דומים להם מופיעים במקומם, ואחרים עולים יקר יותר ממה שאמא חשבה. האם לקנות? אין ברירה אלא להתקשר לאמא… אמא הולכת לסופר. היא לא לוקחת מאבא רשימה, אלא מקסימום את האוטו… מתוך הרגשתה את צרכי הבית היא בוחרת את המוצרים הנדרשים, יודעת להתלהב ממוצר חדש אותו לא הכירה ולהוסיפו לסל, להפחית מוצר אחר בגלל מחירו היקר, וכן הלאה… דוגמא זו ממחישה את ההבדל בין העיסוק בפרטים כשלעצמם, לבין ההתייחסות אל הפרטים מתוך ההקשר הכללי: לאבא יש רשימה של פרטים, ואילו אמא חיה את הכלל של צרכי הבית ומתוכו מסיקה את המסקנות לגבי הפרטים הנדרשים. להבדיל, בגלות מתייחסים אל התורה כאל אוסף פרטי ההלכות, כאל רשימה של מצוות. על זה אמר הנביא “וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה’, צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם” – כלומר, ביציאה לגלות נעשתה התורה אוסף של פרטי מצוות וידיעות. בארץ ישראל לעומת זאת יש יותר אפשרות להרגיש ולחיות את הכלל של רצון ה’, את העקרונות הרוחניים, ומתוך הכלל הזה לראות את הפרטים המעשיים. יכולת זו היא מחייבת – להופיע אותה וללמוד אותה.

[7] מאמר זה מאת הרב ישי ויצמן הופיע בעלון “וחולון מתעטרין” בגיליון של חודש טבת.

[8] הרמב”ן מסביר ע”פ עיקרון זה כמה אירועים בתנ”ך. למשל את מותה של רחל בפתח ארץ כנען – יעקב נשא שתי אחיות, דבר האסור מן התורה, ומציאות כזו לא תיתכן אצל אב האומה בארץ ישראל. כך גם מבאר הרמב”ן את ציווי יעקב לבניו בפתח כניסתם לארץ: “הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והיטהרו והחליפו שמלותיכם”. האם בני יעקב היו עובדי עבודה זרה? במידה מסוימת ביחס לארץ ישראל התשובה היא כן, כיוון שחייהם בארצות העמים היו כרוכים בעבודת ה’ דרך אותם מלאכים ושרי אומות של הארצות האלה. כמו כן מביא הרמב”ן לדוגמא את הכותיים שהובאו לארץ לאחר החורבן: “לא ידעו את משפט א-להי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט א-להי הארץ” – בארצות מולדתם לא היו טורפים האריות את הכותיים על היותם עובדי ע”ז, אך בארץ ישראל ‘טרקלין של מלך’ לא ייתכן שימשיכו לנהוג כדרכם בארצות מולדתם.

שיעורים נוספים