כחלק מההכנה לקראת כניסתם לארץ, מצווה משה רבנו את עם ישראל להקים את מערכת המשפט הישראלית – “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אשר ה’ אלקיך נותן לך, ושפטו את העם משפט צדק”, כאשר בראש מערכת זו עומדים חכמי הסנהדרין: “וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיך בו, ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם”.
בסדר המשניות שמצוי לפנינו פותח סדר נזיקין בשלש ה’בבות’ – בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, ורק לאחריהם מופיעה מסכת סנהדרין. לעומת זאת מציין רבנו שלמה המאירי בפירושו לתלמוד, שמקובל בידו סדר הפוך, ולפיו מסכת סנהדרין היא הפותחת את סדר נזיקין כולו. שתי גישות הפוכות אלו למבנה המשניות מביאות אותנו להתבוננות מחודשת – מהו בעצם ההגיון שעומד מאחרי כל סדר?
הסדר המקובל בידינו פותח בתיאור הבעיות: ישנם מקרים שבהם אדם חובל בחברו, או מזיק לרכושו, או גונב ממנו וכדומה; במקרים אחרים איננו יודעים אפילו מה באמת קרה, שכן פלוני טוען כך, וחברו טוען שההיפך הוא הנכון; מה עלינו לעשות בכל המקרים הללו? ללכת אל הדיינים והשופטים, “ודרשת והגידו לך את דבר המשפט”. תפיסה זו של סדר השתלשלות העניינים מקדימה את המסכתות העוסקות בתיאור הבעיות, ורק לאחר מכן מופיעה מסכת סנהדרין.
אולם תפקידה של הסנהדרין אינו רק לפתור בעיות שצצו. אדרבה, יש משמעות עמוקה להקדמת מסכת סנהדרין עוד קודם תיאור הבעיות היומיומיות שבין אדם לחברו, שכן חלק מהותי מתפקיד הסנהדרין הוא להנהיג את העם באופן כזה שלא תתעוררנה כלל בעיות כאלו! הסדר הראוי בעם ישראל הוא שיש סנהדרין שעושה את מלאכתה נאמנה, ומקרינה בכל אתר ואתר את אור התורה והאמונה, את ערכי המוסר ודרך ארץ, ובכך מונעת מראש חלק גדול מאד מהפשעים, מהנזקים ומהשקרים, שנובעים מתוך ההידרדרות הרוחנית ואבדן הערכים.
הדברים באים לידי ביטוי קיצוני במדרש המפורסם, המתייחס לפרשת פילגש בגבעה, שבה אונס ורצח אכזריים הידרדרו למלחמת אחים עקובה מדם (תנא דבי אליהו רבה פרק יא):
“ושמא תאמר אותן שבעים ושניים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע, ופנחס בן אלעזר עמהם, היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם, ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן, ויחזרו בכל עיירות ישראל… וילמדו את ישראל דרך ארץ – בשנה ובשתים ובשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו, ואומרים שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהן את הטורח”.
אחריות כבדה מוטלת על כתפיה של המנהיגות הרוחנית בעם ישראל. אילו היו הסנהדרין פועלים מראש ליצירת אווירה רוחנית ומוסרית ראוייה, הייתה נמנעת כל שרשרת ההתרחשויות שגרמה את מותם של עשרות אלפים מישראל.
כיום אנו חשים שעל כתפיו של הציבור הדתי לאומי מוטלת אחריות רוחנית כבדה כלפי כל עם ישראל. יש תחושה כללית של אבדן ערכים, של התפרקות מנכסים אידאולוגיים, של התנתקות לא רק מחבלי ארץ ישראל אלא גם מחלקים גדולים בעם ישראל ובאופן יותר כולל התנתקות מהשרשים האמוניים שלו. במקביל ובניגוד לכך, אנו מגלים יותר ויותר תחושת ריקנות וחסרון, שמביאה לצימאון גדול לדבר ה’ ולאמירה ערכית ורוחנית. במציאות כזו איננו רשאים להצטמצם בד’ אמותינו, אלא עלינו לצאת אל העם פנים אל פנים, לחזר בכל עיירות ישראל, ולשאת על שכמינו את תפקיד המנהיגות הרוחנית והמוסרית של עם ישראל כולו.