“אם התחייה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפילה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה, איננה עדיין תחייה אמיתית [מאמרי הראי”ה עמ’ 414].
חזרתנו לארץ ישראל היא גם חזרה לעצמנו.
אנחנו נפגשים שוב עם התחושות הפנימיות שלנו, עם הכשרונות וכוחות הנפש המיוחדים שנטע בנו הקב”ה.
ההארה מופיעה בתורה, במבט פנימי ובהיר על היסודות האמוניים המופיעים בה; אך לא רק בתורה – אלא גם בכל שיח ושיג שלנו, בכל תחום בחיינו, “בכל דרכיך דעהו – זוהי פרשה קטנה שבתורה שכל גופי תורה תלויים בה” (ברכות סג.)
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לא רק אם אנחנו לומדים תורה באופן המתאים לארץ ישראל, אלא גם האם אנו חיים את אווירה של ארץ ישראל, האם עבודת ה’ שלנו מתרוממת ומאירה מכוח התחייה הלאומית שלנו.
ההארה מתחילה מחיי היום-יום שלנו: בארץ ישראל אנחנו יכולים לחוש הרמוניה וקרבת אלוקים לא רק בלימוד התורה ובתפילה אלא גם בטיול, ביצירה, בעבודה היום-יומית, בנגינה, בהקשבה פנימית לעצמנו ולזולתנו.
“האני הולך ומשתכח. ואם אין אני אין הוא, וקל וחומר שאין אתה” [אורות הקדש ח”ג עמ’ קמ].
כאשר אדם איננו מודע לעצמו, כאשר הוא מנסה להיות חיקוי של דגם חיצוני, או אפילו חי מתוך ריקנות חיצונית מבלי להקשיב לרחשי ליבו ולנפשו פנימה, אין הוא יכול לחוש מפגש שלם וממשי עם ריבונו של עולם, “אם אין אני אין הוא”.
תחושות פנימיות של שמחה, של אהבה, הן כלפי הקב”ה והן בחיים שלנו – יכולות להיות נובעות רק מתוך מעיין של מודעות עצמית, של גילוי כוחות הנפש הקיימים בנו.
זהו חלק מרכזי מההתגדלות שלנו בתורה ובעבודת ה’: אנחנו חייבים להיות מודעים יותר לעצמנו, לבקש את האני העצמי שלנו. עלינו ללמוד את שפת ההקשבה הפנימית – כשנלמד להקשיב לנפשנו, לרצון הפנימי שלנו, ליצירה הבלתי פוסקת שנובעת בנשמתנו, רק אז נוכל באמת להקשיב לזולתנו, ולהקשיב לרבדים העמוקים הגנוזים גם בעולם כולו.
