ועשית מעקה לגגך – ביטחון והשתדלות

אם אתה מאמין שהכל משמים, והאדם ממילא היה נפגע או מת בגזירת ריבונו של עולם, מדוע צריך לעשות מעקה?

ועשית מעקה לגגך – ביטחון והשתדלות , י"ג אלול התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

בשבוע שעבר נחרדנו כולנו למראה קריסת החניון הגדול במתחם הברזל בתל אביב במהלך העבודות, כך שקבר תחתיו מספר פועלים שעבדו במקום. מעטים חולצו בחיים, וככל שחלף הזמן כך פחתו הסיכויים להגיע אל האחרים בעודם חיים, עד שלבסוף חולצה הגופה האחרונה.
במקביל שמענו על מנכ”ל החברה שהתהדר בכך שהצליח לחסוך בבנייה בכך שלקח אדריכל במקום מהנדס, ובינתיים נמשכות החקירות לבחון האם היה מחדל ורשלנות במהלך הבנייה או במהלך העבודות.
שורש העניין מופיע בפרשת השבוע, פרשת כי תצא [דברים פרק כב פסוק ח]: “כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ”.
יש לאדם אחריות על מעשיו. כאשר הוא בונה בית, עליו לדאוג שלא ייגרם נזק כתוצאה מהבנייה. ולא מדובר על מעקה בלבד, שכן כך אומרים חז”ל במסכת בבא קמא דף טו עמוד ב:
“רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? ת”ל: לא תשים דמים בביתך” – מוטל על האדם למנוע כל נזק אפשרי שעלול להגרם כתוצאה ממעשיו בכל תחומי החיים.
מתוך עיקרון זה של אחריותו של האדם למנוע כל נזק שעלול להיגרם ממנו, נובעים גם כל דיני השמירה במסכת בבא קמא – חובתו של האדם לשמור על שורו שלא יזיק, לכסות את הבור שחפר, ובאופן עוד יותר בולט במסכת בבא בתרא בפרק שני, שכולו עוסק בהרחקת נזיקין, כלומר בחובתו של האדם להרחיק את מעשיו או את רכושו מהאפשרות שיגרום היזק לשכנו.
כך למשל אומרת המשנה במסכת בבא בתרא שם:
“לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו… אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים וסד בסיד”.
מדוע ייאסר עלי לחפור בור בתוך החצר שלי?! האם בתוך השטח שלי לא יהא מותר לי לעשות כל מה שברצוני?! המשנה מלמדת אותנו שאין זה כך. עליך להרחיק את הבור שלך מהבור של חברך על מנת שלא יגרום לו נזק. וכך כל הפרק כולו עוסק בחובתך להרחיק את נזקיך משכניך.
כנגד האחריות הכוללת הזו של אדם על מעשיו ועל התוצאות הנגרמות ממעשיו, עומדים דברי הגמרא במסכת שבת דף לב עמוד א:
“תנא דבי רבי ישמעאל: כי יפול הנופל ממנו – ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל. אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב”.
רבי ישמעאל מתבסס על לשון הכתוב – “כי ייפול הנופל” – לכאורה היה מתאים יותר לכתוב “כי ייפול אדם ממנו”, ומדוע מכנים אותו ‘הנופל’? מדייק רבי ישמעאל, שאדם זה נפל לא בגלל המעקה החסר אלא בגלל שראוי היה ליפול – הקב”ה גזר עליו ליפול כעונש על מעשיו או כדי להעמיד אותו בניסיון, ובעצם אילו לא היה נופל מהגג שלך, היה בוודאי נופל מגג אחר, שהרי כך גזר עליו ריבונו של עולם.
אם כן, מדוע עלי להזהר ולבנות מעקה? הרי ממילא, אם הקב”ה חפץ במותו או בפציעתו של אדם, הרי בכל מקרה הוא ייפצע – ומדוע זה קשור אלי? אם נחזור אל החניון שהתמוטט ברמת החייל בתל אביב, מה יש לנו להאשים את האדריכל או את הקבלן? הלא אם נתבונן בעיניים של אמונה על אותם אנשים שנהרגו שם, עלינו להאמין שככל הנראה הגיע זמנם להיפטר מן העולם, שאם לא כן לא היה הקב”ה מגלגל כך את המציאות!
ה’כלי יקר’ [ר’ שלמה אפרים מלונטשיץ שחי בפולין לפני כ-500 שנה] דורש זאת על הפסוק – “כי יפול הנופל ממנו” – ‘ממנו’ הכוונה למעקה, כלומר – אדם שראוי ליפול על פי החשבונות האלוקיים, גם אם יש מעקה הרי הוא ייפול ממנו…
לכאורה תפיסה אמונית זו עוקרת לחלוטין את המהות של מצוות מעקה, ואת כל חובתו של האדם לקחת אחריות וזהירות על מעשיו, שכן ממילא הקב”ה הוא שמנהל את העולם, ואם לא הגיעה שעתו של האדם והקב”ה איננו חפץ במותו, הרי גם אם הוא יקפוץ ממגדלי עזריאלי סופו להנצל בדרך פלא…
על כך אומר רבי ישמעאל – “אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב”.
שני פירושים בדברי רבי ישמעאל:
הפירוש המקובל על דרך הפשט: אף על פי שאם אדם זה נפל ומת או נפצע, הרי זו הגזירה שגזר עליו ריבונו של עולם וזה היה קורה לו בכל מקרה גם אם היה במקום אחר, בכל זאת עליך להזהר שלא תבוא הקלקלה על ידך. האמת היא שאת האדם הזה לא תוכל להציל, שכן אם הקב”ה גזר עליו למות היום הרי הוא ימצא את מותו בדרך אחרת, ובכל זאת עליך לעשות את כל ההשתדלות המוטלת עליך על מנת שלא אתה תהיה זה שיגרום את מותו, שכן “מגלגלין חובה על ידי חייב”. כך אומר הכלי יקר “למה יהא זה בביתך?” – כלומר, אם אדם זה צריך למות, מדוע תיקח עליך את החובה לגרום למותו, ויהיה בך חטא? מוטב שתזהר ותשמר כך שבביתך לא תארע התקלה, ואם יביא עליו הקב”ה את מותו, לא יהיה זה על ידך.
החתם סופר [ר’ משה סופר, גדול רבני הונגריה לפני 200 שנה] כותב על כך בתשובותיו בדרך של קושיה ותירוץ [שו”ת חתם סופר סימן יח]: החתם סופר מדייק בפסוק “כי תבנה בית חדש”, ושואל מדוע דווקא בית חדש חייב במעקה? והלא כאשר באו עם ישראל לארץ, הם התיישבו בבתי הכנענים – וכי בהם לא צריך לבנות מעקה, ורק בבית חדש חל הדין הזה? עונה החתם סופר – “ודאי כל הכנענים היה להם מעקה מחשש נפילה!” – בבתים של כנענים לא צריך לבנות מעקה כי כבר יש שם מעקה, זו דרך ארץ שקדמה לתורה, אף אדם נורמלי לא רוצה שמישהו מילדיו או מאורחיו יפגע ויינזק, ולכן כל כנעני ישים מעקה לגגו! “אך ישראל צדיק וחסיד, הבונה בית חדש, יאמר לנפשו כי עשיית מעקה הוא חסרון אמונה בה’, כיון שכל מעשיו ועליותיו וירידותיו הכל עבודת ה’, לא יכשל ולא ימוטו רגליו כי רגלי חסידיו ישמור, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אם תבנה אתה בית חדש, ועשית מעקה כי… יהא בך חטא שנתגלגל חובתו של זה בביתך, שאם תעשה מעקה מכל מקום זה יכשל במקום אחר כי חייב הוא, אבל על כל פנים בביתך לא יארע מכשול”.
וכך הוא הדבר בכל עניין שנפגשים בו מדת הביטחון בה’ אל מול ההשתדלות – מצד אחד עלינו לבטוח בה’ שהכל ממנו, ומצד שני עלינו לעשות השתדלות להצליח בדרך טבעית. למשל בעניין הפרנסה – כולנו יודעים ומאמינים שהפרנסה היא מן השמים, ובכל זאת איננו יושבים באפס מעשה אלא עושים את ההשתדלות שלנו להתפרנס, ומתפללים שהקב”ה ישלח ברכה במעשי ידינו. כך אדם שבונה בית חדש, אמנם מאמין שאם מישהו נופל הרי זה משמים, ובכל זאת עליו לעשות את כל ההשתדלות הראויה על מנת שבצורה טבעית אף אדם לא ייפול ולא יפגע בביתו.
כך כותב הרמח”ל בספר מסילת ישרים פרק כא:
הבטחון… שישליך יהבו על ה’ לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו חז”ל במאמריהם (ביצה ט”ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו’, וכן אמרו (יומא ל”ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (=גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון… על כן (=הואיל וכך גזר המלך) אמרו (ספרי): יכול אפילו יושב ובטל (יראה סימן ברכה)? תלמוד לומר: בכל משלח ידך אשר תעשה (שצריך אתה להשתדל ולעשות), אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות… אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים עושים תורתן עיקר ומלאכתן טפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי (=על שום דבר ששייך לעולם הזה), אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה.
פירוש שני לדברי רבי ישמעאל מביא ר’ משה אלשיך [שנולד בתורכיה ועלה לצפת לפני כ-500 שנה, בזמנו של ר’ יוסף קארו] בפירושו על התורה:
“ושמא תאמר: אם הוא חייב בדין ליפול ולמות, מה לי ולצרה? …לזה סמך ואמר לא תזרע כרמך כלאים, לומר הנה הכרם בעצמו טוב וכשר וכן התבואה בעצמה טובה, ובהתחברם יודע אלהים כי זה מזיק את זה וזה את זה… כן הדבר הזה: כי אפשר שאין עוון האיש מספיק למות בו, אם היה על גג איש זכאי, כי לא יפול ממנו. אך בהיותו על בית איש חייב, תתחבר טומאת החוטא ההוא עם טומאת האיש החייב הבעל הבית, ותתמלא סאת הנופל ההוא עד עונו ליפול וימות, מה שאין כן על ידי זכאי. נמצאת אתה משים דמים בביתך! …נמצאת כי כמקרה כלאי הכרם יקרך שחבורם יזיק את שניהם, כך אתה – בפני עצמך לא תצר את הנופל, והוא בפני עצמו לא היה שלם בעצם עוונו למות בו, ועתה בהתחברו עמך כי אתה חייב, כי אין מגלגלין חובה רק על ידי חייב (שבת לב א), חובתך תסייע בנזקו ונוסף גם זה על אשמותיך”.
ר’ משה אלשיך דורש את סמיכות הפרשיות בין מצוות מעקה לאיסור כלאיים – כמו שאנחנו מבינים שהכרם לבדו טוב וגם התבואה לבדה טובה, ורק החיבור שביניהם הוא האסור, כך “מגלגלין חובה על ידי חייב” פירושו שעוונו של הנופל לבדו לא היה גורם לו ליפול, וגם עוונו של בעל הבית לא היה לבדו גורם לכך, אלא שמצרפים את עוונות שניהם.
מדברי ר’ משה אלשיך אנו למדים, שיש משמעות רבה לחברה שבה נמצא האדם. לעיתים האדם לבדו אינו ראוי לעונש, אבל כאשר הוא נמצא יחד עם אנשים אחרים שאף הם בעלי עוונות, ואין הוא משפיע עליהם לטובה אלא אולי הוא אף מושפע ממעשיהם ומתכונותיהם הרעות, הרי עוונותיהם ועוונותיו מצטרפים לרעה.
ולעומת זאת, כאשר אדם מתחבר לשכן טוב ולחבר טוב, ובכלל כאשר אדם משפיע על סביבתו מידות טובות ויראת שמים, הרי ההשפעה הטובה הזו מצטרפת לטובה, ובזכותה מצטרפות הזכויות לכפל ברכה וישועה.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב