מלאכת מחשבת , י"ט אדר א' התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

בפרשת ויקהל התורה יוצרת סמיכות פרשיות בין השבת למשכן, וחז”ל למדו מכאן שהמושג ‘מלאכת מחשבת’ שמופיע בפרשתנו בהקשר למלאכת האומנות של המשכן, נוגע גם לשבת, שגם עליה נאמר “מלאכת מחשבת אסרה תורה”, ואילו מלאכה שאינה ‘מלאכת מחשבת’ לא נאסרה בשבת.

המקור בחז”ל לדין “מלאכת מחשבת אסרה תורה” הוא במשנה ובגמרא במסכת חגיגה (דף י.):

“הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות”.

כלומר, מכיוון שיש רק רמז בפסוק ללמוד את ההלכות האלו, הרי הן כהררים התלויים בשערה – בדבר קטן, ברמז מועט.

ובגמרא שם הקשו “הלכות שבת מכתב כתיבן!” ומדוע אומרת עליהן המשנה שהן “מקרא מועט”? ותירצה הגמרא שיש בהלכות שבת יסודות שאכן אינם כתובים, כמו למשל דברי ר’ אבא, לגבי החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה, דפטור עליה – לר’ שמעון משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולר’ יהודה משום מקלקל. וביאר רש”י שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה -“שאינו צריך לבנין זה” (ד”ה “שאינה צריכה לגופה”), וכן “לא נתכוון לה לבנין זה” (ד”ה “מלאכת מחשבת”). היינו – נקראת מלאכה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיוון שאמנם האדם העושה את המעשה מודע לכך, ואף מתכוון לעשותו, אלא שאינו מתכוון לפעול בכך את גוף המלאכה, כגון זה שאינו מתכוון לפעול פעולת בנייה אלא לתוצאה אחרת של החפירה – הוצאת העפר.

וסיימה הגמרא שם – “מאי כהררין התלויין בשערה? מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומלאכת מחשבת לא כתיבא”.

כלומר, את הדין הזה של מלאכה שאינה צריכה לגופה לומדים מן הכתוב “מלאכת מחשבת”, אלא שהביטוי הזה כלל לא נכתב בענייני שבת אלא רק בענייני המשכן, וסמיכות הפרשיות היא הרמז המועט שניתן לנו לעניין זה.

הדין של מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא רק דוגמא ליסוד מרכזי בהלכות שבת – רק מלאכה שהאדם חשב בדעתו והתכוון לה – היא האסורה מן התורה. יש לכך כמה השלכות: ראשית, אם אדם לא התכוון כלל לעשות מלאכה, אלא התכוון לפעולה אחרת לחלוטין והמלאכה נעשתה מאליה, ברור שאינו חייב ושאין כאן איסור תורה. לדוגמא – אדם שנשען על הקיר והדליק את האור בטעות, בוודאי אינו חייב ואין כאן ‘מלאכת מחשבת’. שנית, גם אם האדם ידע שעלולה להיגרם מלאכה מהמעשה שהוא עושה, אך זה לא היה ודאי – גם במקרה כזה אין בכך איסור. לדוגמא, אדם שגורר שולחן על גבי האדמה עלול לגרום לחריץ באדמה ובכך הוא עובר על איסור חורש – אך מכיוון שמצד אחד האדם איננו מתכוון לחרוש אלא רק להזיז את השולחן, ובנוסף זה גם לא ודאי שיווצר חריץ באדמה – הרי זה מותר בשבת. גם דין זה נלמד מהכלל של ‘מלאכת מחשבת אסרה תורה’ – רק מלאכה שיש בה חשיבה וכוונה.

מדין זה, שמלאכת מחשבת אסרה תורה, נלמדים כידוע דינים רבים – פטור מתעסק, דבר שאין מתכוון, מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל. אלא שבנוסף לכל הכללים ההלכתיים האלו, מהעיקרון של ‘מלאכת מחשבת’ נלמדו בעצם כל אבות המלאכות של שבת! שהרי בתורה לא נאמר איזו מלאכה אסורה בשבת, אלא כתוב “לא תעשה כל מלאכה” – וחז”ל כבר שאלו על כך (במכילתא דרשב”י יב, טז), האם חיתוך ירק היא גם כן מלאכה? האם להציע את המיטות גם יהיה אסור בשבת? האם לעשות ערימה של בצלים זו מלאכה? בתורה לא מוגדר מהי מלאכה האסורה. מסמיכות הפרשיות של ‘מלאכת מחשבת’, למדו חז”ל שרק מלאכה שהייתה חשובה במשכן היא האסורה. כשם שבמשכן גזזו צמר, הכינו אותו וטוו ממנו יריעות למשכן – כך נאסר לתפור ולעסוק בכל מלאכת הבגד בשבת. כשם שהכינו יריעות עיזים ועורות אלים מאודמים – כך נאסר בשבת לצוד בעלי חיים, להורגם, לפשוט את עורם ולעבד אותו, וכן הלאה.

באמת יש כאן שני הררים, שתלויים באותה שערה: מאותו רמז מועט, של סמיכות פרשיות, לומדים חז”ל גם מהי ‘מלאכה’ שאסור לעשותה בשבת, וגם שרק כאשר האדם התכוון לעשיית המלאכה, רק אז הוא עובר איסור תורה בעשייתה.

אלא שיש לעיין ולהקשות, כיצד באמת ניתן ללמוד את שני ה’הרים’ האלו מאותו פסוק? בדרך כלל אנחנו רגילים שמכל פסוק ניתן ללמוד דין אחד בלבד!

כדי לענות על כך נעיין בעיון מדוקדק בביטוי “מלאכת מחשבת”, ונבחין כי הביטוי שכה שגור בפינו, הוא מסולף לכאורה מבחינה דקדוקית: “מלאכת” היא סמיכות, כמו “מלאכת המשכן”. והנה, גם “מחשבת” היא סמיכות – כמו “מחשבת המן בן המדתא” וכדומה. אמנם ברבות השנים נשתרש הביטוי “מלאכת מחשבת” כעומד בפני עצמו, אך למילה “מחשבת” לבדה, גם היום אין שימוש. ולשונית לא ייתכנו שתי סמיכויות רצופות, וודאי שלא תתכן סמיכות ללא סומך, ללא המושא שאליו מכוונת הסמיכות.

נראים הדברים, שבכך נתלו חז”ל כשדרשו את לשון הפסוק, והבינו שכל סמיכות מתייחסת לחברתה.

והרי לפנינו שני גדרים –

א.מלאכת מחשבה.

ב.מחשבת מלאכה.

שני הגדרים עוסקים ביחס בין האדם למלאכה. הראשון מצריך את השקעת המחשבה במלאכה, ויצירת “מלאכת אומנות” ממש, ולא מעשה טכני גרידא. הגדר השני מצריך את התייחסות מחשבת האדם – למלאכה. לא די שתהא זו יצירה, צריך הוא להתכוון לה עצמה, צריך שמחשבתו תתייחס לגופה של מלאכה.

ומעתה התפרטות כל הדינים נהירה וברורה לפנינו: מגדר “מלאכת מחשבה” למדו חז”ל גדר אבות מלאכות כמלאכת אומנות “מלאכה שיש עמה מחשבה”. ומגדר “מחשבת מלאכה” נלמדו כל הדינים של דבר שאין מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף שיש בהם מחשבה אין היא מתייחסת למלאכה.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב