מצוות בטלות לעתיד לבוא – האם העתיד כבר בא? , ט"ז אלול התשע"ה, הרב אלעזר אהרנסון

 

מראשית כל פרי האדמה / הרב אלעזר אהרנסון, ראש הישיבה

 

מצוות הביכורים, הפותחת את פרשתנו, היא אחת ממצוות חקלאיות רבות המופיעות בתורה שכיום אין להם כמעט קיום בפועל. בעבר היתה למצוות אלה משמעות קיומית שליוותה את האדם בכל ימי חייו: כאשר נדרש החקלאי הקדום לשבות בשביעית; כאשר נדרש לעיתים לשבות מיד לאחר השביעית גם ביובל; כאשר נצטווה לתת מעשר מכל אשר לו ללווי, ועוד מעשר לאכול בירושלים יחד עם העניים והנדכאים – השפיעו ציוויים אלו על עצם קיומו הכלכלי והיו גורם מכונן בעבודת ה’ שלו ובהשקפת עולמו. מצוות אלו הכריחו את האדם להכיר בכך שכל רכושו ופרנסתו באים מאת הקב”ה – “כי שלך הכל ומידך נתנו לך”. כך גם הייתה כאן אמירה חברתית חד-משמעית, שבעלי הקרקעות העשירים אינם יכולים להתעלם מאחיהם העניים ולהתנכר אליהם, ובכל הזדמנות של אסיף ופריחה כלכלית, כמו גם בכל חג ומועד, עליהם להפנים שרכושם ניתן להם מאת הקב”ה, גם על מנת שיפרנסו את עניי עירם, ואת הגר, היתום והאלמנה.
חטיםמצוות אלו הקיפו את כל עולמו של האדם. רוב מכריע של עם ישראל היה עובדי אדמה, ואף מי שלא עסק בחקלאות לפרנסתו, אף הוא היה מגדל גידולים שונים בחצרו ובגינתו. מצוות וידוי מעשר, המוזכרת אף היא בפתיחת פרשתנו, מתארת את הדו”ח התלת-שנתי שמסכם את השלמת כל המצוות שמוטלות על החקלאי במשך השנים: “ביערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו לגר ליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר ציוויתני, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי”.

מה נותר לנו היום ממצוות אלו? בדרך כלל איננו פוגשים אותן כלל… היום רק אחוזים ספורים מכלל האוכלוסייה עוסקים בחקלאות. רובנו קונים ירקות ופירות בסופרמרקט או אצל הירקן, במקום שקיימת תעודת כשרות, ואיננו מתחככים בכלל במציאות של תרומות ומעשרות. גם אם מישהו קונה פירות וירקות שאינם מעושרים, ואפילו מעט החקלאים שאכן מגדלים את אותם פירות וירקות, אינם נותנים מעשר כפי שניתנו בעבר, כיוון שהכהנים והלוויים כיום אינם מיוחסים ואינם בני שבט לוי בוודאות. לכן אנו מגדירים מהו המעשר, אך איננו מפרישים בפועל אלא את התרומה, שהיא מעט יותר מאחוז אחד מהיבול – ואף אחוז זה אנו נותנים מן הפירות שאינם ראויים לאכילה, שכן איננו נותנים את התרומה לכהן אלא זורקים אותה, ואין טעם להשחית פירות טובים… כלום ניתן להשוות בין המצווה המקורית של תרומות ומעשרות, לבין לקיחת כמה פירות שממילא אינם ראויים לאכילה וזריקתם לפח?

ובדומה למצוות המעשרות כך אירע למצוות השביעית ולמצוות הביכורים ולמצוות מתנות עניים, ולעוד מצוות חקלאיות רבות שהיו חלק מהותי מעבודת ה’ של האדם היהודי בימי קדם. האם התורה אינה רלבנטית עוד? האם כדי לחזור ולחוות את המסרים החינוכיים של התורה עלינו לחזור ולהיות עם של עובדי אדמה? או שאולי עלינו להמשיך לוותר על חלק גדול מהרלבנטיות של התורה בחיינו?

נראה ברור שהקב”ה אינו מצפה מאיתנו שנחזור כולנו להיות עובדי אדמה. יש משהו מאד שרשי בעבודת האדמה ובחיי הכפר, אך לאדם מאמין ברור שגם תהליך האורבניזציה הוא מהלך אלוקי, ואם מסובב הסיבות יצר מציאות כזו שכמעט כל עם ישראל חי היום בין גושי בטון ורצועות אספלט, אי אפשר להתייחס לזה כאל תאונה היסטורית מצערת… אדרבה, זו צורת החיים שחי בה היום עם ישראל, והתורה ועבודת ה’ צריכים היום להיות רלבנטיים דווקא בתוך המציאות הזו.

ממילא, מוטלת עלינו עבודה רוחנית גדולה, לממש את הערכים הנצחיים שהתורה מנחילה לנו במצוות אלו – גם אם לא דרך עבודת האדמה. כיום איננו יכולים להסתפק בקיום מעשי של המצוות, אלא אנו מחוייבים להפנים את משמעותן ולתרגם אותה למציאות של חיינו העכשוויים: אין לנו מעשר מן התבואה לתת לכהן, ללווי או לעני; אך אם ניתן מעשר כספים מהכנסתנו לעניים וללומדי תורה, אנו נותנים קיום בנפשנו לתוכן החינוכי והרוחני של מצוות המעשרות. אין לנו פרי ביכורים להביא למקדש; אך כאשר אנו חווים התחדשות וראשוניות – נדע להכיר בטובה שהנחיל לנו ריבונו של עולם, נודה עליה ונקדש את ראשיתה כמיטב יכולתנו. אין לנו הזדמנות לשתף את הגר היתום והאלמנה בביכורינו או במעשר השני שלנו; אך אנו יכולים להתקרב אליהם, להזמין אותם לסעודת שבת וחג, ולדאוג למחסורם החברתי ולא רק לקושי הכלכלי. אלו הן מעט מזעיר מן המשמעויות שגנוזות במצוות אלו, ויש עוד להעמיק בהן ולהחיות אותן עוד ועוד.

ייתכן שזו בחינה מסויימת בביאור דברי חז”ל ש”מצוות בטילות לעתיד לבוא” (נידה דף סא ע”ב) – התורה אינה בטילה ואינה מוחלפת, אך בפועל אין כמעט קיום לחלק ממצוותיה. גם כאשר נזכה במהרה בימינו בע”ה לביאת אליהו הנביא שיברר את ייחוס הכהנים, וגם כאשר נזכה לבניין בית המקדש ולהבאת הביכורים, לא תשתנה מעיקרה המציאות של החיים העירוניים שבה מיעוט קטן נוגע למצוות החקלאיות כפשוטן. אין זו פחיתות מדרגה, אלא אולי להיפך: אולי במידה מסויימת הגענו למצב שבו אנו מסוגלים לחיות את משמעותן הפנימית של המצוות גם ללא קיומן בפועל. אמירה כזו צריכה כמובן זהירות גדולה – אין כאן זלזול במצוות המעשיות חלילה, וברור שבכל עת ובכל אתר שאנו נפגשים בקיום המעשי של מצוות התורה אנו ששים ושמחים בהן לעשות רצון קוננו. תחושות מרוממות במיוחד מלוות אותנו בדורנו זה, כאשר זכינו לשוב לארצנו ברחמים מרובים, וכל קיום מצווה התלוייה בארץ ממלא את ליבנו שמחה והתרגשות. אך דווקא משום כך עלינו להפנים ולהבין שגם מי שאינו עובד אדמה ואף רחוק מן הטבע ומחיי הכפר, גם עבורו יש משמעות נצחית למצוות אלו, ועל כולנו מוטלת החובה לברר לעצמנו משמעות זו וליצוק אותה לתוך חיינו.

 

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב