נדר בעת צרה , ד' אב התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

 

“איש כי יידור נדר לה’… לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה”. מצד אחד מתואר הנדר כ”נדר לה'”, כדבר חיובי שהוא תוספת קדושה, שהרי הפרת הנדר נקראת “לא יחל דברו”, לשון חולין. כאשר אדם מקבל על עצמו דבר בנדר, הרי הוא מוסיף על עצמו חיוב מדאורייתא, מלבד המצוות שנתנו לכל ישראל, והרי הוא מקדש עצמו במותר לו. מאידך, אמרו חז”ל (יבמות קט ע”ב ועוד) “הנודר – כאילו בנה במה; והמקיימו – כאילו הקריב עליה קרבן”. לאמור: לא רק הנודר ואינו מקיים עבר עבירה חמורה, אלא אף אם קיים את נדרו, יש בכך פגם ולא תוספת מעלה. אם אכן חמורים הנדרים ואינם רצויים אפילו כאשר האדם מקיים אותם, לשם מה נועדה האפשרות לנדור נדר?

אחת המציאויות שבהן מותר ואף ראוי לנדור נדר היא בעת צרה. הראשון שנדר בעת צרה היה יעקב אבינו, שנדר בעת שברח מפני עשיו אחיו (בראשית כח, כ-כב): “וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי – וְהָיָה ה’ לִי לֵא-לֹהִים, וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ”.

חז”ל לומדים מיעקב דבר זה כהדרכה לדורות וכדרך לרבים, ומדייקים מן המילה “לאמר”: “מהו לאמר? לאמר לדורות, כדי שיהיו נודרים בעת צרתן. יעקב פתח בנדר תחילה, לפיכך כל מי שהוא נודר, לא יהיה תולה את הנדר אלא בו [=כאשר אדם נודר נדר בעת צרתו, יזכיר שהרי הוא עושה זאת כיעקב אבינו שפתח ונדר נדר בעת צרה]. אמר ר’ אבהו: כתיב (תהלים קלב): “אשר נשבע לה’, נדר לאביר יעקב”. לאביר אברהם ולאביר יצחק אין כתיב כאן, אלא לאביר יעקב – תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה”.

וכן מצינו אצל חנה שהייתה מרת נפש על עקרותה, ומתוך צרתה הלכה להתפלל לפני ה’ במשכן, “וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה’ צְ-בָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה’ כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ” (שמואל א’, א, יא).

אלא שדבר זה מצריך הבנה – מדוע נדר בעת צרה הוא דבר חיובי? לכאורה זו מעין התחסדות וצביעות לפני ריבונו של עולם – האם יעקב אבינו עושה מסחר עם הקב”ה?! ‘אם תתן לי כך וכך, אני אתן לך, או אעשה למענך’?!  עצם הגישה נראית פסולה – אנחנו רגילים להסתכלות ההפוכה: הקב”ה אומר לנו, שאם שמוע נשמע בקולו אזי תתן הארץ את יבולה, ועץ השדה ייתן פריו, וחלילה אם לא נשמע, אז ועצר את השמים ולא יהיה מטר. המצב הזה נראה לנו טבעי ונכון, שהקב”ה נותן לבריותיו שכר ועונש על מעשיהם. אבל כאן יעקב כביכול מבטיח לקב”ה שכר אם הוא ישמור אותו בדרכו?! זה נשמע בלתי מתקבל על הדעת.

מבאר ר’ יהודה החסיד (ספר חסידים סימן תג):

“ואם נודר בעת צרה לא ידור כדרכי האמורי – אם חולי מעיים, שלא יאכל בני מעיים… אלא יבטח בהקב”ה ויעשה דרך חפצי שמים, כדרך שעשה יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כ”ח כ”ב), ומעין הצרה – יחשוב כי שמא לכך הובא בצרה שיחשוב נדר מדה במדה”.

דהיינו, הנדר שאדם נודר בעת צרה לא יכול להיות סתם נדר, אלא כמובן נדר חיובי, שהוא קיום חפצי שמיים, ובנוסף – דווקא נדר שקשור לצרה שבה האדם נמצא, מפני שכל התפיסה של נדר בעת צרה איננה הבטחת ‘פרס’ לקב”ה אם יציל אותי, אלא הבנה שהקב”ה הביא עלי את הצרה הזו כדי שאתקן את דרכי. “עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע” – דווקא מתוך הצרה עם ישראל נושע, כיוון שמתוך הצרה שבאה עלינו אנחנו מתעוררים לחשוב מה אנו צריכים לתקן מידה כנגד מידה, וממילא מתוך התיקון נזכה לביטול כל הגזרות הרעות.

ממילא מקדים ר’ יהודה החסיד ומבאר, שאסור לאדם למהר ולקפוץ לנדר אפילו בעת צרה, אלא יחשוב תחילה איזה נדר יוכל לקיים, ואחר כך ילך לחכם שייתן לו “עצה הגונה שיידור נדר שיוכל לקיים, ונדר הגון לפי הצרה”. שכן צריך עצת חכם כדי להבין דרכי ה’ הנסתרות, ולראות מהו הדבר הצריך תיקון.

ברמה האישית – שהיא ודאי גם ציבורית – חוויתי את הדברים בימי המאבק נגד הגירוש מגוש קטיף. גרתי אז בנווה דקלים שבגוש קטיף, ומעבר לסכנה שהיה נתון בה ביתי הפרטי, התחושה הייתה תחושה של צרה ציבורית קשה, שהיא אמנם גם צרה פרטית קשה מנשוא לכמה אלפי משפחות, אך מעבר לזה היא צרה של כל הציבור כולו, שכן הבנו שמעבר לסכנות הבטחוניות ולמשמעויות הנרחבות של מתן פרס לטרור, ההתנתקות מהווה קודם כל ניתוק מערכים של ציונות, של התיישבות, של אמונה, של אחוות עם ישראל.

ניסיתי לשאול את עצמי, כדברי ר’ יהודה החסיד, לשם מה ה’ הביא אותנו בצרה זו, ומהו התיקון שעלינו לעשות.

אין אנו יודעים מחשבותיו של הקב”ה, אך אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועל האדם לבטוח בקב”ה ולחשוב על תיקון ‘מעין הצרה’.

נראה, שדווקא ראש הממשלה דאז – אריאל שרון, שטבע את המושג ‘התנתקות’, תלה לנגד עינינו באותיות של קידוש לבנה את המשימה שלנו, שהיא המשימה ההפוכה: ההתחברות. נראה שהתיקון הגדול שעלינו לעשות כנגד ההתנתקות, הוא ההתחברות שלנו אל עם ישראל, ויצירת חיבור בין כלל עם ישראל לאמונה, לשרשים, לאהבת ישראל, לזהות יהודית, לחיים של תורה ודרך ארץ.

מתוך הבנה זו עברתי בסופו של דבר עם משפחתי לחולון, להקים בה ישיבת הסדר ולהצטרף לפעילות המבורכת של הגרעינים התורניים ברחבי הארץ ובפרט בגוש דן, באמונה שעם ישראל זקוק לעוצמות רוחניות גדולות, ואם נרתם לשליחות הזו נזכה להיות השליחים שירוו את הצמאון הרוחני ויחברו את הענפים אל השרש המזין והמחייה.

ויהי רצון שיתקיים בנו “ויהי נעם ה’ אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו”.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב