שיעור כללי באמונה – גישות לניסים בתנ”ך , י"ב אייר התשע"ז, הרב אלעזר אהרנסון

נעסוק היום בנושא הניסים בתנ”ך. זו שאלה פרשנית שהיא גם אמונית.

קודם כל, האם אתה מאמין בניסים? למשל, אם יבוא פרופסור ויוכיח שקריעת ים-סוף זה אירוע שיכול להתרחש באיזשהי צורה בדרך טבעית, נניח שימצאו איזה הסבר מדעי לכך. האם זה פוגע באמונתך? האם זה מחזק את אמונתך?

קודם כל, זו הוכחה שזה אמנם יכול לקרות, כך שברמת הויכוח זה יכול לחזק את דעתך, אבל ברמת האמונה מה זה משנה? אף על פי כן אנו רואים עיסוק בפרשנים, וגם בחז”ל, בשאלות על כל מיני ניסים בתנ”ך האם הם היו בנס או כדרך הטבע.

אפשר לראות גישות שונות בפרשנים, שיש שמנסים להסביר כמה שיותר דברים בדרך טבעית ולא כדרך נס, ויש שאין להם שום בעיה לפרש את הניסים כיוצאים מגדר הטבע.

לדוגמא, המבול.

יש שאלה ידועה, איך הגיע הקנגורו לתיבת נוח? הוא הרי חי רק באוסטרליה, האם הוא קפץ מעל האוקיינוס? אז איך הוא שרד, ואיך הוא חזר לשם? בכלים המדעים שיש לנו היום לא מתקבל להסביר שהוא נוצר אחרי.

שאלה נוספת, התיבה אמנם הייתה מקום גדול, אבל עדיין, לפי מסקנה של כמה חוקרים, גם בכלובים מאוד צפופים יהיה קשה מאוד לתת מקום לכל בעלי החיים בתוך התיבה. ומה עם אוכל? איך הוא הספיק להם?

בעניינים אלה יש שלוש גישות מרכזיות. הרמב”ן, שאין לו בעיה להסביר את התנ”ך ע”י נס, אומר זאת גם כאן[1]. מבול ארבעים יום וארבעים לילה זה נס, התקבצות החיות מכל העולם זה נס, וגם התיבה הייתה מועט המחזיק את המרובה. גישתו לעניין זה של הרמב”ן היא שקרו ניסים היוצאים מהתנהלותו הטבעית של העולם.

יש כל מיני חוקרים שמנסים להסביר זאת בדרכים טבעיות כביכול. לדוגמא שנוח אסף גורי חיות, ולא בוגרים, כך שהם תופסים פחות מקום. יש גישות מחקריות שמתחילות להביא תירוצים כביכול ריאליסטים שרק נשמעים כיותר מדע בדיוני, למשל שנוח הרדים את כל החיות בזמן התיבה כך שלא היו זקוקות לאוכל. בטענה זו יש דווקא ראיה לכך שהיה פה נס, שהקב”ה נתן לנוח טכנולוגיה מתקדמת כזו שאף לנו אין.

יש גישה נוספת, שהעלה הרב גדליה נדל, מתלמידי החזון-אי”ש[2]. מי אמר שהמבול היה בכל העולם? הוא היה בעולם המוכר לנו, האזור הנחשב שבו חיו אדם הראשון וצאצאיו, שזה פחות או יותר אסיה אירופה ואפריקה, וממילא זה לא כל בעלי החיים שבכל העולם וגם לא כל בני האדם.

ניקח את התייחסות של חז”ל לחטא אדם הראשון. האבן-עזרא מביא את דעת הרס”ג[3], שהתנגד נחרצות להסבר ניסים אלא הסביר כל דבר בצורה שאיננה ניסית, שאין עוד בריה מדברת בעולם מלבד האדם, ולכן הנחש לא דיבר. ולא רק הנחש, שאפשר אולי לומר שמעשה בראשית היה מחוץ להבנתנו כלל, אלא גם האתון שמדברת אל בלעם. והסברו של רס”ג הוא שמלאך דיבר בשבילם. מלאך שמדבר זה חלק מחוקי הטבע שברא הקב”ה. וכותב על כך האבן-עזרא, שלדעתו, הדברים כפשוטם. כפי שהקב”ה יכול לתן דעת באדם, נתן דעת בנחש.

כפי שאנחנו רואים, שגישת הרס”ג היא שחוקי הטבע אינם מופרים. כדוגמא יותר קיצונית, בספר איוב, גם שם מצטט אותו האבן-עזרא, מסביר רס”ג[4] שהשטן הוא אדם שהיה מקנא באיוב. שטן זה בלשון התורה קטגור, וגם כאן מסביר זאת כך שהיה זה אדם שקטרג על איוב.

דוגמא נוספת שמסביר האבן-עזרא ניסים, היא במרה. הקב”ה מצווה את משה להמתיק את המים ע”י זריקת עץ אליהם. וכותב שבוודאי שאין עץ שממתיק מים, אבל הקב”ה ברא את העולם, את המחלות והרפואות, והוא יכול לברוא שהעץ ימתיק את המים[5], כמו שיכול לברוא שנחש הנחושת ירפא.

רבנו יוסף בכור-שור, מתלמידי רבנו תם, נצמד באופן קיצוני לחוקי הטבע, וכותב שהקב”ה לא רוצה לשנות את מנהג העולם וכך אפשר לראות ברוב הניסים. הוא מביא את אותה דוגמא של מרה, שה’ מורה למשה עץ. הרי ה’ היה יכול לעשות זאת בכל דרך אחרת, וזה שהורה דווקא על עץ כנראה כי באותו עץ ברא איזה תבלין שממתיק את המים. וכן בנחש-הנחושת היה יכול לעשות נס בצורה אחרת, וזו דווקא הדרך הטבעית לרפא נשיכות אלו.

על הבריח התיכון של קרשי המשכן, אומרים חז”ל שהיה זה בדרך נס, הרי כיצד בריח העשוי מזהב מחבר שלוש דפנות מן הקצה אל הקצה? אלא שהיה נס שהוא התגמש בזמן שהשחילו אותו בקרשים. מסביר רבנו בכור-שור, שדברי חז”ל זה הדרש. לא היה כאן נס, אלא לא כתוב שהיה זה בריח אחד, ולכל דופן היה בריח תיכון משלה מקצה אל הקצה. וכן כותב על הארון, שהיה ראוי לעשות כולו מזהב, אלא שאז היה כבד לנושאיו. למרות שאנו מכירים את דברי חז”ל על הניסים שהיו בארון, שהיה נושא את נושאיו וכולי.

בהסתכלות של תורת א”י בוודאי שיש סיבה רוחנית לכל פרט ופרט וזה לא רק עניין טכני. השאלה היא בעצם כמה נותנים משקל לצדדים הריאליסטים.

הרמב”ן במקומות רבים מדבר על כך שהעולם כולו בנוי על נס. בעצם כל השכר ועונש שיש בעולם אלו דברים נסיים. הרי בדרך הטבע הגורל הוא עוור, וכל מה שמובטח בתורה על שכר ועונש זה נס נסתר, שנראה בפועל כדרכו של עולם.

וכדרכו מסביר על הרבה ניסים גלויים שהיו בתנ”ך. ששרה ילדה בגיל תשעים. ומה נגיד על משה רבנו? אמנם לא מפורש זאת בתורה, אך לפי חז”ל יוכבד אמו הייתה בערך בת 130 בלידתו, והרמב”ן מסביר שזה נס. וכן צרעת, שנתקלנו בה בפרשיות האחרונות, זה לא נס? זה נס והשגחה של שכר ועונש, זה לא מחלה שגרתית בעלת תרופה, אלא זו טומאה, מחלה רוחנית, נס. היום אנחנו לא ‘זוכים’ לכך, ולו הייתה בימינו צרעת היה זה דווקא מעיד על רמה רוחנית גבוהה, ואולי אף היינו חוזרים בזכות זה בתשובה בענייני לשון הרע..

חז”ל תיקנו שמי שארע לו נס במקום מסוים, יברך שם. ויש דיון האם מברך רק במקום שנעשה לו נס על טבעי? אז בגלל הספק נפסק להלכה שמברכים ללא שם ומלכות. אבל למשל רש”י על התורה, על חובת קרבן תודה כותב שמי שנעשה לו נס צריך להביא קרבן זה, ואלו ארבעה שצריכים להודות- יורדי הים, חולה שנתרפא, יוצאי מבית האסורים והולכי דרכים. האם זה נס? זו הצלה. רש”י אמנם מוסיף פה לדברי חז”ל את המילה נס, אבל כפי שיטת הרמב”ן, כל ההשגחה בעולם הזה היא נס.

רש”י והרמב”ן מדגישים את הרובד הניסי גם על דברים שאינם ניסים גלויים. בכיוון ההפוך אפשר לראות פרשנים שמשתדלים למעט בניסים. הזכרנו את רבנו בכור-שור ואת הרס”ג, ובכיוון הזה בצורה מאוד קיצונית אפשר לראות את הרלב”ג וכן הרד”ק.

בסיפור אליהו ואלישע שמחיים את הילד, למשל, מאוד בולט שאין שום איזכור מפורש לנס. אצל אלישע ברור מהפסוקים שהוא היה מת, אבל האם זה היה מוות ממש? האם זה היה מוות מוחי, אולי מוות קליני? היום אפשר לעשות החייאה גם למי שנעצר לו הדופק, אך בזמנם לא הייתה דרך לבדוק את רגע המוות בדיוק. ובוודאי אנחנו מאמינים ביכולתו של אלישע לעשות ניסים אבל זה יכול להיעשות בצורה טבעית. כך למשל אומר הרלב”ג.

וכן בהרבה מקרים מסביר הרלב”ג שהדברים נעשו במין תחבולות, שהשמש לא נעצרה ליהושע אלא הייתה זו הרגשה שהזמן התארך מאוד. הוא אומר זאת כאמירה אמונית, שהנביא עם כל מעלתו לא יכול ליצור מציאות חדשה, ומנסח זאת בצורה מתמטית, שלא יכול להיות שיצור הנביא משולש שעשוי משלשה קווים ישרים שסכום זוויותיו גדול או קטן משתי זוויות ניצבות (90 מעלות + 90 מעלות = 180 מעלות, סכום הזוויות במשולש).

וכן הרד”ק כותב בצורה מפורשת, שאלישע החייה את הילד במעט תחבולות מדרך העולם, חימם את גופו, בצורה שהיה בה גם משהו טבעי.

דוגמא נוספת, יש הרבה מאוד ויכוחים לגבי נבואות. יש נבואות שעל פניו נראות מאוד תמוהות, ניסים מופלאים, לדוגמא חזון העצמות היבשות שקראנו בהפטרת שבת חול המועד פסח (יחזקאל לז, פסוקים א-י):

“הָיְתָה עָלַי יַד יְקֹוָק וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְקֹוָק וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה יָדָעְתָּ: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר יְקֹוָק: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק: וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד:”

אגב, בהקשר לתגובתו של יחזקאל, “ה’ אלוקים אתה ידעת”, הנבואה הזו היא כמשל לעם ישראל, שלא אבדה תקוותו והוא עוד עתיד לקום ולחיות[6]. וכך ראינו בעינינו, את העצמות היבשות מן השואה שהיה דמיוני לחשוב שיקומו לתחייה, שלאחר שלוש שנים קמה מדינת ישראל. ואמירה זו היא שבאמת בדרך הטבע, עמ”י לא היה יכול לקום לתחיה. רק הקב”ה היה יכול להושיע את עמ”י מתוך הגלות הארוכה הזו. וכן את הפסוק ‘נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל’ מבאר הזוה”ק שבאמת מצד הטבע לא תוסיף קום, אבל הקב”ה הוא זה שיושיע את עמ”י. בכל מקרה, כמובן שיש כאן נס נסתר.

ונחזור לעצם הנבואה, שחז”ל חולקים האם זה קרה ממש או שלא היה ולא נברא[7]. ואחד מן התנאים, רבי יהודה בין בתירא, קם ומעיד שהוא מבני ביניהם והנה תפילין שקיבל בירושה מהם. אבל יש מושג בתנ”ך של מראה נבואה כמין חלום, ויש מפרשים שכך רוב הנבואות היו, ויש שמסבירים את הכל כפשוטו.

כדוגמא אחרונה לעניין זה, סיפור שאול ובעלת האוב[8]. חז”ל באופן כללי אומרים שזה היה ממש, והיא העלתה את שמואל באוב, אבל יש שתי גישות, אחת שהיא בדרך כלל הייתה רמאית והפעם זה באמת קרה, ויש שאומרים שתמיד זה היה דבר אמיתי אלא שתמיד היו עולים הפוך ושמואל עלה ישר וכדומה, ולכן נבהלה בעלייתו, כפי שכתוב.

ויש מהפרשנים שכותבים שהכל היה אחיזת עיניים, ואין דבר כזה באמת להעלות אנשים באוב. היא ידעה שזה שאול וידעה את מצבו ולכן עשתה הצגה כאילו כך שמואל אומר. זה יותר דחוק בפשט, אבל זו הגישה שקיימת אצל כמה מהפרשנים למעט בכוחות העל טבעיים והניסים כמה שיותר.

בצורה לא מפתיעה, יש התאמה בין כמה שאדם קשור לתורת הנסתר וכמה הוא מחזיק מניסים. הרמב”ן שהיה מגדולי המקובלים, בוודאי שהוא מתייחס יותר לעניינים על-טבעיים ולניסים וכולי, ולעומת זאת הרס”ג שהיה יותר פילוסוף, מנסה להסביר את הדברים בצורה יותר טבעית.

ישנה שאלה, מה בעצם ההבדל בין כל ההתנהגות האמונית הרגילה- תפילה, קיום מצוות וחוקים כתפילין ושמירת שבת, לבין עשיית קמעות ועיסוק בענייני מיסטיקה, שמכך יש לרוב יותר הסתייגות? אפשר לענות, שיש דברים שהקב”ה ציווה אותנו ונתן לנו כלים להשתמש בהם חז”ל בתורה שבע”פ אף ידעו להגיד לנו, ע”פ קבלה או לימוד ומן המציאות, שיש בדברים מסוימים השפעות מסוימות כגון ‘צדקה תציל ממוות’, אף שאין בכך הבטחה של מאה אחוז. לעומת זאת יש דברים שלא צווינו עליהם, ובהם אנחנו יותר אומרים ‘תמים תהיה עם ה’ אלוקיך’.

כאשר אנחנו מדברים על הנביאים, שחיו ברמה רוחנית אחרת, קרבת אלוקים אחרת, הניסים בהחלט יכולים להיות חלק מההתנהגות הטבעית. ומכל מקום בוודאי לא מבהיל אותנו, ולא פוגע באמונתנו הטענות שלא היו ניסים, כפי שיש כאלה דעות גם בפרשנים. מצד שני זה גם לא צריך להיות הדבר שמחזק את אמונתנו במיוחד, אלא צריך להבין שחלק מהבריאה זו גם היציאה מן הטבע, כמו עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, שהיא בדיוק שעת התפר בין הקודש לחול, כפי שמסביר המהר”ל ב’דרך חיים’ על פרקי אבות (פרק ה משנה ו).


[1] רמב”ן, בראשית ו יט: “מכל בשר וגו’ – ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג ב) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם. וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה:

ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה. ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה. ועוד עשו אותה גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים.”

[2] מופיע בספר “בתורתו של ר’ גדליה”, עמודים קיז-קיח. (כנראה אין למצוא את הספר אלא בגרסה המקוונת בלבד:  http://seri-levi.com/2008/11/13/mito/)

[3] אבן עזרא, בראשית ג א: “ויאמר רב סעדיה גאון, אחר שהתברר לנו, שאין דבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו, רק מלאך דבר בשבילם. והשיב עליהם רב שמואל בן חפני. והנה קם ר’ שלמה הספרדי בעל השירים השקולים, וחכם גדול היה והשיב על רב שמואל. והישר בעיני שהם הדברים כמשמעם. והנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשם דעת באדם שם בו.”

[4] אבן עזרא, איוב א א: “הגאון רב סעדיה אמר כי השטן בן אדם היה מקנא באיוב.”

[5] אבן עזרא הקצר, שמות טו כו: “כי אני ה’ רפאתי, כאשר רפאתי המים המרים. ואנחנו לא נדע איזה עץ היה, כי הכתוב לא גלהו. ואלו היו כל עצי העולם, שהם ממין העץ שהשליך משה אל המים, היו מושלכים במים מועטים, לא שבו מתוקים, ואף כי נחל שוטף, רק היה במצוה עליונה ופלא גדול.”

[6] פסוקים יא-יד: “וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם יְקֹוָק:”

[7] סנהדרין צב ע”ב.

[8] שמואל א’ פרק כח.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב