שיעור כללי במסכת בבא בתרא: כותל משותף , כ"א אלול התשע"ז, הרב אביב זגלמן

“השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע”.

המשפט הראשון במשנה מתפרש בגמרא בשתי צורות, הנובעות ממחלוקת בפירוש המילה מחיצה.

דעה אחת, מבינה שהמילה מחיצה מתייחסת לעניין פיזי, ‘גודא’ (קיר), ומביאה ראיה לדבריה מברייתא העוסקת ב”מחיצת הכרם שנפרצה”, גדר המפרידה בין כרם לשדה. והדעה השניה, מבינה אותה כמצביעה על עניין מופשט, חלוקת החצר, ומביאה ראיה לדבריה מהפסוק בבמדבר ל”א – “ותהי מחצת העדה”, העוסק בחלוקת השלל ממלחמת הנקמה במדין.

הגמרא בלישנא הראשונה מתייחסת למשפט הזה בעמוד ב:

פשיטא! לא, צריכא – דקדים חד ורצייה לחבריה, מהו דתימא מצי א”ל כי איתרצאי לך באוירא, בתשמישתא לא איתרצאי לך, קמ”ל.

הגמרא שואלת – אם שניהם רצו לבנות את המחיצה, ברור שהם יבנו אותה באמצע! ומסבירה, שמדובר במקרה בו היוזמה הייתה של אחד מן השותפים, והיינו חושבים שיוכל השני לטעון שאמנם הסכים לבנות כותל ביניהם ואף להשתתף במחיר האבנים, אבל הוא לא העלה על דעתו שיצטרך לתת גם מן השטח שלו לצורך זה[1]. לכן מחדשת לנו המשנה שכאשר שני הצדדים התרצו לבניית מחיצה, אנו כופים כל אחד לתת שטח מחלקו ומחייבים אותם לבנות את הכותל בדיוק באמצע.

אחרי שהבנו את החידוש של המשנה, השאלה שאנחנו שואלים היא – למה זה נכון? מה הסברה מאחוריו? הרי הסיבה לבניית הכותל היא הרצון וההסכמה שיש לשני השותפים בכך,  ומדוע שהמשנה ‘תתערב’ ותחייב אותם במשהו שהוא נגד רצונם?

נסתכל גם בלישנא השניה בגמרא, שם החידוש הוא אחר:

א”ר אסי א”ר יוחנן: משנתנו כשאין בה דין חלוקה, והוא דרצו. מאי קמ”ל, דכי לית ביה דין חלוקה כי רצו פליג? תנינא – ‘אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים – אפילו פחות מכאן חולקין’! אי מהתם הוה אמינא: ‘אפילו פחות מכאן’ – במסיפס בעלמא, קמ”ל הכא כותל.

רבי יוחנן מסביר שהמשנה עוסקת בכך ששניהם הסכימו לחלוק את החצר, ולכן יכולים לבצע  זאת אף כשהיא קטנה מהמינימום של הגדרת ‘דין חלוקה’[2]. שואלת הגמרא – הרי אנו לומדים זאת בפירוש ממקור אחר? ומבררת שהחידוש של המשנה שלנו הוא שלאחר שהם הסכימו ומתכוונים לחלוק את החצר, אין אחד מהם יכול לומר שהסכים רק למחיצה דקה – “מסיפס בעלמא”, אלא אנחנו מחייבים אותם לתת אבנים ולבנות כותל.

גם כאן יש לשאול – אם הם רק רצו לחלוק את החצר, גם סימון בסיסי וזול ביותר היה ‘עושה את העבודה’ כראוי, ומדוע שנכפה עליהם להשקיע עוד בבניית כותל?[3]

יש בסוגיה עשרות שאלות שמסתובבות סביב העניין הזה, אבל נראה שזו הנקודה הבסיסית שהתשובה לה הוא עיקרון שפותר את כולן – מה נקודת החידוש של המשנה, ולמה?

נדייק בפשט המשנה את ההבדל בין מה שהם רצו לבין מה שמחייבים אותם לעשות בפועל: הם רצו לעשות מחיצה, ומחייבים אותם לבנות את הכותל באמצע. אלו שני דברים שונים.

מחיצה היא מלשון חייץ, חצי. יש הרבה מאוד משניות שמשתמשות במילה הזו במובנה הפשוט, אז מדוע מביאה הגמרא כראיה דווקא את הברייתא הזאת? כי רצו להעביר דווקא את המשמעות המתבטאת במחיצת הכרם, שעניינה להפריד בין השדה לכרם, לחצוץ ולמנוע כלאים. וזה מה שהם רצו לעשות, להיפרד. באה המשנה ואומרת להם שכאשר נפרדים צריך להשאיר באמצע משהו בעל מציאות, כותל עבה, שנשאר שייך לשניהם. כפי שאומרת “לפיכך אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם”, הם לא יחלקו אותם אלא הם נשארים שותפים בהם[4].

למה זה חשוב למשנה להשאיר ביניהם ישות משותפת? אפשר להבין זאת במובן חברתי פשוט, שגם לאנשים שנפרדים יש עדיין נקודה משותפת. בעומק של העניין הזה, בין כל שני דברים בעולם שנראים נפרדים יש תחום באמצע שמאחד אותם. זה כך כיוון שבורא העולם הוא אחד, וכמו שמקשה המהר”ל בנצח ישראל, לא ייתכן שמן האחד יבוא הריבוי.

לעומת עובדי האלילים שראו כוחות שונים במציאות ועבדו אותם בנפרד, התורה מלמדת אותנו – “שמע ישראל ה’ א-לוקינו ה’ אחד”. מתי אנחנו אומרים זאת? “משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי רבי אליעזר”. בתחום הביניים שבין השקיעה לצאת הכוכבים, בין היום והלילה, בין ימי החול לקודש. לכן המקובלים תמיד לא קוראים ק”ש על פי ההלכה אלא לפני, ובפועל כך היה מנהג ישראל תמיד ובכל התפוצות, שהתפללו ערבית תכף אחרי מנחה, קודם צאת הכוכבים.

הסיבה שהכל כל כך תלוי בשאלה איך המנהג לבנות באותו מקום היא כיוון שהמטרה היא לטווח הארוך. אנחנו שואלים מה יקרה כשיפול הכותל, מה יחשבו שהוא מבטא. חז”ל מוציאים מההסכמות הפרטיות של השותפים ויוצרים תבניות בעלות ערך כללי, שבין כל שני דברים במציאות יש נקודה משותפת וזה מה שמעיד על ייחוד ה’. השותפים רצו לחצות, לעשות מחיצה, אבל בונים ביחד כותל בו מתגלה ייחוד ה’. יש רמז לזה במילה כותל – כ”ו תל, הגימטריה של שם הוי”ה מתגלה בתל (ע”פ זוה”ק ח”ב, דף קטז ע”א).

גם כשיוצאים מהעולם המשותף למציאות הנפרדת, בה כביכול כל אחד הוא חומר שונה, צריך לתת מקום למקום ברוך הוא. וזה לא רק צריך להיות באמצע ושכל אחד ייתן משלו, אלא צריך להיות גם מקום עבה בעל משמעות וממשות עצמית, מציאות משותפת.

[1] השותף השני בעד ליצור מחיצה שתמנע ראיה מחצר לחצר, ולכן הסכים לשלם על אבנים לכותל, אבל אין עניינו ביצירת סימון ממשי כלשהו לגבול ביניהם ומעדיף להשתמש בטפחים הללו למשהו אחר.

 

[2] במשנה אחרונה של פרק א: “אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה….”.

 

[3] ההסבר הפשוט לחיוב בניית כותל הוא משום היזק ראיה, אבל לא ייתכן שזה החידוש של המשנה, הרי יש דעה בגמרא, לישנא שלמה, שמנסה להוכיח שהיזק ראיה אינו היזק! בנוסף, שואלים על כך הראשונים, מדוע שנחייב אותם לבנות דווקא כותל אבנים? אולי אפשר להסתפק בכותל דק או אפילו בעצים, שכפי שאומרת הגמרא בדף ד’ ע”א, מותר לבנות מהם במקום שנהגו. ובכל מקרה אם שניהם רוצים מותר להם לבנות אפילו שלא כמנהג המדינה! האם ייתכן שמטעם היזק ראיה המשנה מפילה עליהם להשקיע כל כך הרבה יותר? ומאחר שלא, חזרנו לשאלה מהי הסברה מאחורי החידוש הזה של המשנה.

 

[4] הרוגאצ’ובר, בעל ה-“צפנת פענח”, מביא נפקא מינה, שמציאה בתוך הכותל תהיה שייכת לשניהם.

 

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב