הלוקח שמכר , כ"ז טבת התשע"ז, הרב אביב זגלמן

“פשיטא מכר לוקח בינונית וזיבורית, ושייר עידית לפניו. ליתו כולהו וליגבו מעידית, דהא אחרונה היא, ובינונית וזיבורית ליתנהו גביה, דמצי למימר להו גבו מבינונית וזיבורית דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן.”

יש 4 דינים בסוגיה. נעסוק בראשון שלעיל:

פשיטא – המקרה: אותו אחד שלקח בזה אחר זה קרקעות משועבדות ואת העידית באחרונה[1] לפני שבאו לגבות ממנו הוא מכר את הבינונית ואת הזיבורית, והשאיר אצלו את העידית.

הדין: בגלל שהוא קנה את העידית באחרונה, והוא לא יכול לטעון “אי אפשי”, כולם גובים מן העידית.

לשם נוחות ההסבר, נקרא לבעלים מעתה ראובן, ללוקח הראשון שמעון, וללקוח השני לוי.

למה שמעון לא יכול להגיד לכו קחו מהבינונית והזיבורית שאצל לוי? הרי בסוגיה הקודמת הוא כן היה יכול לטעון ‘לא ניחא לי בתקנתא דרבנן’ ולהשאיר את דין התורה על כנו, כך שכל אחד גובה כדינו?

הצעה לתשובה

אם שלושה יגבו ולשמעון לא נוח אבל ללוי כן נוח מקשיבים ללוי כי צריך הסכמה מכולם.

וזו הסברא של הנימוקי יוסף. המקרה לפי נימוקי יוסף: שמעון שלקח שלושה קרקעות מראובן ומת ראובן[2]. מכר את הבינונית והזיבורית והשאיר את עידית.

הדין: כולם גובים מן העידית מכיוון שלוי לא אומר “אי אפשי”. אחרי שהקרקעות הגיעו ללוי, שמעון לא יכול לטעון אי אפשי כי לוי נוח לו בתקנת חכמים.

ש: למה שיקשיבו ללוי ולא לשמעון, שהרי לשמעון לא נוח בתקנת חכמים, ואם תגיד שזה לא כך אלא שתקנת חכמים היא ברירת המחדל זה תמוה כי לפי מסקנת הגמרא בסוגיא הקודמת תקנת חכמים זו אפשרות ולא ברירת מחדל!

גם קשה בפשט. בפשט של הגמרא נראה שהיא אומרת שלא בגלל שלחבירו ניחא בתחנת חכמים אלא כי הקרקעות לא נמצאות אצלו! “ליתנהו גביה”

כלומר יש שני דברים לא מובנים בנימוקי יוסף: הטעם וגם הפשט של הגמרא.

נציע סברא אחרת למילים ‘ליתנהו גביה’, שהיינו מקבלים אותה לולי הנימוקי יוסף. התשובה טמונה במה הכוונה ב”ליתנהו גביה”-על פי הפשט

בסוגיה הקודמת רבא הביא מקרה, אישה שלא רוצה לתת שירות לבעל הבעל לא חייב לזון אותה. כלומר חכמים  אמרו שני דברים, אחד לטובתה: הבעל חייב לזון אותה, אחד לרעתה: מעשה ידייך לבעל. לכן האישה יכולה לומר “איני ניזונית ואיני עושה” כלומר היא מוותרת על אחת מהזכויות שלה בשביל לוותר על אחת מהחובות שלה.

ואם האישה תגיד אני ניזונית ואיני עושה מחייבים אותה כי זה לא עובד ככה, הזכות וחובה באים ביחד.

וזה בדיוק מה שקורה פה כשהלוקח קנה תקנו לו תקנה, ‘אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין’, הביאו לו זכות וחובה. הזכות היא שלא לשלם לכל אחד כדינו. והחובה היא לתת את הקרקע האחרונה שקנה.

שמעון שקנה עידית באחרונה, הזכות היא לתת את העידית והחובה היא שלא לתת את הבינונית. אך הוא מעדיף לוותר על זכותו בתמורה לוויתור על חובתו. כלומר לא לתת את העידית, אך לתת לכל אחד כדינו.

בסוגיא שלנו, שמעון רוצה לוותר על זכותו, אך לא לתת בתמורה את הוויתור על חובתו, וזה לא שייך. בלי קשר להסכמת לוי, כדברי הנימוקי יוסף, אלא מעצם המציאות שאין לו את הבינונית והזיבורית. זה כמו שאשה תאכל מהכסף של בעלה ואחרי האוכל היא תגיד “איני ניזונת” אבל מכיוון שבמציאות היא ניזונת היא לא יכולה להגיד את זה בכלל. אז אותו הדבר פה הלוקח קיבל כבר כסף על הבינונית והזיבורית ועכשיו הוא אומר “אי אפשי” כל הרעיון הוא שאם קנית זיבורית בסוף לא תצטרך לשלם כדינם וכל זה מותנה בכך שיש לו שלוש קרקעות. רק כשיכול לתת בתמורה לוויתור על הזכות את הוויתור על החובה, ולתת את הקרקעות כדינם, יכול לומר אי אפשי.

 

[1] שלפי מסקנת הגמרא בסוגיא הקודמת הוא לא נכנס תחת הבעלים, כלומר הוא מביא לכל אחד כדינו כי הוא יכול לטעון “אי אפשי”.

[2] הנימוקי יוסף הוא אחד מהראשונים שמעמיד את המקרה ב”יתמי”, ולא השאיר המוכר נכנסים בני חורין, רק אז הלוקח נכנס תחת הבעלים, כלומר מביא לכל אחד כדינו.

שיעורים נוספים