מדוע הציווי הראשון לאברהם הוא ‘לך לך’?

מדוע הציווי הראשון לאברהם הוא ‘לך לך’? , ז' חשון התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

אברהם אבינו ידוע במידת החסד שלו, באהבת האדם, במוסריות, בכוח הנתינה.

ובכל זאת, הציווי הראשון שהקדוש ברוך הוא מצווה אותו, איננו ‘ואהבת לרעך כמוך’, או ‘ועשית הישר והטוב’, ואפילו לא ‘צדק צדק תרדוף’. הציווי הראשון הוא ללכת לארץ ישראל. “לך לך … – אל הארץ אשר אראך”.

מה החשיבות הגדולה ללכת דווקא לארץ ישראל? למה זהו הציווי הראשון שאברהם אבינו מקבל? האם זה הדבר החשוב ביותר בכל התורה כולה?

נענה על שאלה זו בשני כיוונים.

כיוון אחד הוא שבאמת מבחינה רוחנית ארץ ישראל איננה רק מקום מגורים, אלא קדושה שאין כדוגמתה בעולם, ורק קדושה זו נותנת משמעות לקיום המצוות ולעבודת ה’. כאשר יהודי איננו נמצא בארץ ישראל, הרי גם המצוות שהוא מקיים והתורה שהוא לומד אינם אלא תזכורת לקיום המצוות האמיתי שהוא רק בארץ ישראל.

כך כותב הרמב”ן במספר מקומות (למשל בויקרא יח, כה), לאור דברי המדרש ב’ספרי’, (פרשת עקב אות מג): “ואבדתם מהרה (דברים יא יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם”:

המדרש לומד את הדברים מהפסוק המפורסם בפרשת ‘והיה אם שמוע’ שבקריאת שמע, שם נאמר “וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה’ נֹתֵן לָכֶם – וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ”. כל המצוות שמופיעות כאן – תפילין, לימוד תורה, מזוזה – כולן מופיעות לאחר העונש “ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה”. לומד מכך המדרש – החידוש הוא שגם בחוצה לארץ, לאחר שאבדתם מהרה מעל הארץ הטובה, גם שם תקיימו מצוות. ולכאורה זה פשיטא ומיותר לומר זאת, הרי תפילין איננה מצוה התלויה בארץ… לכן לומד המדרש שבאמת אינה דומה מצוות תפילין בארץ ישראל למצוות תפילין בחוץ לארץ – שם אין המצווה אלא ציון, סימן ותזכורת לתפקידו האמיתי של עם ישראל שמתממש רק בארץ ישראל.

ארץ ישראל איננה רק מקום לחיות בו – זהו מקום מקודש שנותן ערך ומשמעות לכל המצוות ולכל עבודת ה’. לכן לא מפליא שהקב”ה שולח את אברהם אבינו לארץ ישראל כציווי ראשון, שיאפשר אחר כך התקדמויות נוספות וציוויים נוספים.

כיוון שני לבאר את הדברים הוא שהציווי ללכת לארץ ישראל נאמר לא רק בגלל קדושתה וסגולתה של ארץ ישראל, אלא כדי להדגיש שהשליחות של אברהם אבינו איננה רק להיות אדם קדוש וצדיק, עובד ה’ שקורא לאנשים ללכת בדרכו. תפקידו של אברהם אבינו הוא הרבה מעבר לכך – הוא צריך להיות אבי האומה! מטרת העל היא לא ליצור חבורה של אנשים צדיקים ויראי שמים, אלא ליצור עם – עם שלם, שכל בניו על כל גווניהם עובדים את ה’.

כך כותב הרב קוק זצ”ל בספר ‘אורות’, במאמר ‘למהלך האידאות בישראל’, פסקה ב [הדברים מובאים עם מעט ביאורים בסוגריים]:

בראשית מטעו [=בתחילת נטיעתו, כלומר בראשית היווצרותו] של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון האלהי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאת פראותה [=שידע להכיר בה’ גם כשכל העולם היה שקוע בעבודת אלילים], נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר “ישמור את דרך ד’ לעשות צדקה ומשפט”… למלואה של שאיפה זו [=על מנת להגשים את המטרה הזו] צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית [=וחברתית] וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, “עם חכם ונבון וגוי גדול”, והאידיאה האלהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה [כלומר, לצורך מטרה זו צריך עם שחי במדינה פוליטית עם כל מה שכרוך בזה, והתורה ועבודת ה’ הם מה שמוביל אותו]. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות [=עמים שכוללים בתוכם את כל שכבות האוכלוסיה], מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות [=כלכליות], ועד הפרולטריון [=מעמד הפועלים] לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם”.

הרב קוק זצ”ל בעצם מבאר שהקמת עם ישראל היא תנאי הכרחי לתיקון העולם. תפקידו של עם ישראל הוא להראות שלא רק יחידים – כמו אברהם אבינו – עובדים את ה’, אלא עם שלם, שכולל בתוכו גם אליטות וגם ‘עמך’, גם משכילים וגם פועלים, גם אמנים וגם פוליטיקאים וגם כלכלנים – וכולם “עושים באימה וביראה רצון קונם”.

לכן המצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו היא ללכת לארץ ישראל, כי ארץ היא התנאי הראשוני להקמת עם. “לך לך… אל הארץ אשר אראך – ואעשך לגוי גדול”!

ארץ ישראל היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו כעם. היא הופכת אותנו מאוסף אנשים מפוזרים ומפורדים לעם אחד שנושא על גבו תפקיד גורלי בתולדות העולם.

הרהרתי שוב בדברים כאשר ישראלי שירד מהארץ לפני שנים רבות זכה בפרס נובל. זו תמיד גאווה כאשר יהודי זוכה בפרס על הישיגיו, ובכל זאת כאשר מדובר על יהודי שירד מהארץ, הגאווה מהולה בעצב ובצער.

אי אפשר שלא להזכר בדברים שאמר בנאומו ש”י עגנון כאשר זכה בפרס נובל:

“אמרו בגמרא [סנהדרין דף כג עמוד א] – נקיי הדעת שבירושלים לא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעין מי יושב עמהם. ובכן, אומר לכם מי אנישנכנסתם עמי בסעודה.

מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה”.

זוהי התחושה שכל יהודי אמור להסתובב איתה – לא משנה היכן אני, אני יהודי מארץ ישראל. תאונה היסטורית גרמה אולי שלא נולדתי כאן, אך בנפשי אני תמיד כאן.

 

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב