בל תשחית בבזבוז מים , ז' כסלו התשע"ו, הרב דוד ניסני

שאלה: ישנם אנשים המבזבזים מים ללא צורך כגון מי שאינו סוגר את הברז בעודו מצחצח שיניים וכדומה, וישנם כאלו המשאירים צינורות פתוחים ללא שום צורך כלל, האם עוברים בזה על איסור בל תשחית?

 

תשובה: אמרה תורה (דברים כ יט): “כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן”. ואמרו חכמים שלא עצים בלבד אסור להשחית אלא כל דבר שצריך לו האדם. וכלשון הרמב”ם (הלכות מלכים פרק ו הלכה י): “ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם” (ונחלקו הפוסקים האם  איסור זה מדאורייתא או מדרבנן).

מדברי הרמב”ם למדנו שיש בסתימת מעיין משום בל תשחית, ולכל הפחות מדרבנן. וראה בסמ”ג (לא תעשה רכט) המביא בהקשר לאיסור בל תשחית את דברי הגמרא (יבמות מד ע”א) “לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם”, ומשמע מדבריו שבשפיכת מים שאחרים צריכים להם עובר על בל תשחית. וראה גם בספר חסידים (סימן תתנ) הכותב ש”כל דבר שטעון ברכה עובר עליו משום בל תשחית”, ומשמע שגם מים בכלל האיסור ואין לשפוך מים לחינם. וראה גם בהגהות הרב מרגליות לספר חסידים שם. וכן כתב בשולחן ערוך הרב (הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית סעיף יד): “מאבד מאכלות או משקין או ממאסם, וכן המקלקל שאר כל דבר הראוי ליהנות בו בני אדם עובר בלא תעשה”. וראה עוד בספר האקולוגיה לאור ההלכה בעמ’ 39. מן האמור עד כה עולה שגם שפיכת מים שלא לצורך היא בבחינת בל תשחית. וכבר האריכו האחרונים להוכיח שאיסור בל תשחית שייך גם בדברי הפקר, וכל שכן בנידון דידן שהמים אינם הפקר גמור והם שייכים לכלל הציבור[1].

אמנם כבר כתב הרמב”ם שאין עוברים על האיסור אלא דרך השחתה, ושלא דרך השחתה אינו אסור כלל (אכן ראה שו”ת יהודה יעלה חלק א יורה דעה סימן קסד הסובר שלדעת רש”י אסור אפילו שלא כדרך השחתה, אלא שכבר התקבלה בזה שיטת הרמב”ם). ויש להסתפק האם בזבוז מים הנעשה מתוך עצלות לסגור את הברז נחשב לדרך השחתה. ומצאנו שהפוסקים נקטו שאם ההפסד נעשה לצורך האדם אין בדבר משום בל תשחית (ראה סיכום הדברים בשו”ת עטרת פז חלק ראשון אורח חיים סימן טו). אבל ההפסד נעשה שלא לצורך וללא תועלת יש בזה משום בל תשחית אפילו אם ההשחתה אינה נעשית במטרה להרוס ולאבד את הדבר. אדם מישראל שאינו סוגר את הברז ודאי שאינו עושה זאת בכוונה תחילה במטרה לבזבז מים, אך אם אין לו בזה תועלת אחרת עדיין יעבור על איסור בל תשחית.

והנה מצאנו לחיי אדם (חלק א כלל יא סעיף לב. וראה גם משנה ברורה סימן טו ס”ק ג) שכותב שמי שבלתה הציצית שלו ויש לו טורח להתיר את הקשרים של חוטי הציצית מותר לו לנתק את החוטים ולא צריך להתירם, אף שבזה הוא מפסיד את החוטים מלשמש לציצית אחרת, ואין בזה משום בל תשחית. מדברי החיי אדם נלמד שהפסד הנעשה כדי שלא לטרוח אינו נחשב להשחתה האסורה ואין עוברים עליו משום בל תשחית. ומצאנו לרבותינו באיסור בל תשחית דבר חדש והוא שחכמים נתנו דבריהם לשיעורים וקבעו שהכל תלוי בגודל ההפסד ובשיעור התועלת, ואסור לאבד דבר גדול לשם תועלת מועטה (ראה למשל רמ”א יורה דעה סימן כח סעיף כא; שו”ת דברי חיים אורח חיים חלק ב סימן יג). וסמך לכך נראה להביא מהגמרא בבבא קמא (צא ע”ב) אמר רבי אלעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית. וראה בתוספות (שם, ד”ה עובר), שכך הלכה ושאין גדר קבוע שיקבע מהו יותר מדי. ואם כך יהיה איסור בל תשחית כשמפסידים מים רבים ביותר כדי שלא לטרוח לסגור את הברז.

ואין לומר שאי סגירת הברז אינה אלא גרמא ואין בזה משום בל תשחית, שכן מצינו שעוברים על האיסור גם בגרמא כגון המונע מים מן האילן כדי שייבש (רמב”ם שם הלכה ח).

 

העולה מן האמור שלא עוברים על איסור בל תשחית בבזבוז מועט של מים וכשהדבר נעשה משום הטרחה שבסגירת הברז, אבל מי שמבזבז מים רבים ביותר וכשיש טרחה מועטה בסגירת הברז נראה שעובר משום בל תשחית.

[1] אמנם צריך עיון משולחן ערוך אורח חיים סימן קע סעיף כב הכותב: “אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חבירך קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס ולא תשפוך משום בל תשחית, אבל אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם”. לפי הלכה זו אסור לנקות ביין את הכוס משום בל תשחית אבל מותר לשפוך מים כדי לנקות את הכוס ואין בזה בל תשחית. ונראה שלא קשיא מידי שהרי מים נועדו לניקיון וזהו שימושם, מה שאין כן ביין שנועד לשתיה ואין להשתמש בו לניקיון, והכל לפי גודל ההפסד כמו שנכתוב לקמן.

שיעורים נוספים