שמעון ולוי בשכם , י"ד כסלו התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

שמעון ולוי מופיעים כאחים נחושים להציל את כבוד דינה אחותם – “הכזונה יעשה את אחותנו?” – דם יהודי איננו הפקר, ואנחנו לא מוכנים לעבור בשתיקה על העינויים והאונס שגרם שכם בן חמור לדינה!

המשפט הנחוש הזה של שמעון ולוי חותם לכאורה ויכוח ביניהם לבין יעקב אביהם. יעקב טוען כנגדם שלא טוב עשו כאשר הרגו את אנשי שכם: “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי”!

מהי בעצם הטענה של יעקב? בפשטות זו טענה בטחונית. יעקב טוען שעכשיו הרגזתם את כל יושבי הארץ, והמעשה שלכם יוביל בסופו של דבר למלחמה ולשפיכות דמים המונית של כל עם ישראל. היה עדיף, לפי יעקב אבינו, לא להלחם עם שכם למרות ההתנהגות הנפשעת של שכם בן חמור, כדי למנוע מלחמה חמורה יותר. במילים של היום היינו אומרים – איננו רוצים להצית מלחמת עולם שלישית, ופיקוח נפש של כל ישראל דוחה את הערך המוסרי של הנקמה בשכם בן חמור.

אם כן, מהי התשובה של שמעון ולוי? “וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?” איך זה מהווה תשובה לטענה של יעקב? ברור שמבחינה מוסרית שכם בן חמור עשה דבר חמור ביותר, אבל האם זה מצדיק את זה שעכשיו יבואו הכנעני והפריזי וימחקו את כל עם ישראל?

ניתן להבין את תשובתם של שמעון ולוי בשני מישורים.

ברובד ראשון ניתן לומר שבאמת שמעון ולוי לא מתייחסים בכלל למישור הבטחוני. הם כאילו אומרים ליעקב – זה לא מעניין אותנו. אנחנו לא מכניסים שיקולים בטחוניים. לנו יש ערכים מוסריים, ועל אונס של בת ישראל לא עוברים בשתיקה. נקודה.

לפי הסבר זה בכוונה שמעון ולוי לא ממש עונים לטענתו של יעקב. הוא בא אליהם בטענות של חששות ופחדים מפני מלחמה, והם עונים לו טענה מוסרית – כי הם לא מוכנים בכלל להתייחס לרובד הבטחוני. לא החששות ינחו אותנו, אלא האמת הערכית והמוסרית שלנו. לפי הסבר זה שמעון ולוי עונים תשובה לא רציונלית אלא רוחנית.

ניתן להשוות תשובה זו, לתשובתו של ר’ חנינא בן תרדיון לדברי ר’ יוסי בן קסמא [בגמרא עבודה זרה דף יח עמוד א]:

“כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו?”

ר’ יוסי בן קסמא מרגיש שהוא אומר דברים של טעם, שאין זה נכון כעת להאבק ברומאים כי מאת ה’ הייתה הרעה הזאת לנו. אך ר’ חנינא בן תרדיון איננו מקבל את טענתו, אך גם איננו משיב לה – אלא רק אומר “מן השמים ירחמו”. בעצם תשובתו של ר’ חנינא היא: ייתכן שאתה צודק ושאני טועה – ושבכך שאני מוסר את נפשי על קידוש ה’ אינני עושה רצונו של מקום, אבל זה לא מעניין אותי, כי אני לא מכניס שיקולים רציונליים – אני פשוט לא יכול לעמוד מנגד בשעה שגוזרים על עם ישראל שלא ללמוד תורה! כשאדם מקבל מכה הוא צועק בכאב, וכשנגזר על יהודי שלא ללמוד תורה – הדבקות בתורה מתפרצת ואפילו באופן לא רצוני 1.

זו הבנה אחת לטענתם של שמעון ולוי: איננו מוכנים לדון בשיקולים בטחוניים רציונליים, יש כאן עיקרון מוסרי רוחני והוא שמניע אותנו מתוך התעלמות מכוונת משיקולים אחרים.

אולם ניתן להוסיף ולהסביר שיש כאן גם תשובה מעשית לטענה הבטחונית של יעקב. האם אתה סבור, יעקב אבינו, שאם נוותר ונתקפל נביא על עצמנו שלום ושלווה ושקט? ההיפך הגמור הוא הנכון! אם נתקפל, ניתן בכך רוח גבית לטרור! אם נעבור בשתיקה על אונס דינה, ידעו כולם שאפשר לפגוע בנו פגיעה חמורה ולא לשלם מחיר! דווקא במישור הבטחוני עלינו ללמד את כל עמי כנען שאיתנו לא מתעסקים, שאנחנו נגיב בחומרה על כל פגיעה בנו ובמשפחתנו, ורק כך יכבדו אותנו ויחדלו לנסות לפגוע בנו. “הכזונה יעשה את אחותנו?!” פירושו – דווקא בגלל החששות הבטחוניים, לא נוכל לאפשר שיפגעו בנו כך ולא תהא תגובה חזקה ובלתי מידתית בעליל מצידנו.

אפשר לראות זאת בימינו בצורה חריפה: ככל שממשלת ישראל יותר הולכת לקראת האויבים שלנו במשא ובמתן, בהבטחות, בוויתורים – כך מתגבר גל הטרור! האויבים שלנו לא רואים את הויתורים כהתקדמות לשלום, אלא כחולשה. ומי שמפגין חולשה הופך להיות ‘ילד כאפות’ שחוטף בלי סוף.  כאשר ממשלת ישראל משחררת רוצחים אכזריים עם דם על הידיים, היא משדרת לכל הרוצחים הפוטנציאליים שאין דין ואין דיין, שאדם יכול לרצוח ולצאת לחופשי כגיבור לאומי לאחר עשרים שנה של פינוק בכלא הישראלי. הטענה של שמעון ולוי, אם כן, היא לא רק מוסרית אלא גם פרקטית. מבחינה מוסרית לא ייתכן לעבור בשתיקה על פשע נתעב כזה, וגם מבחינה פרקטית הסכנה למלחמה ולטרור ולפגיעות נוספות תתחזק דווקא אם לא נגיב בחומרה.

מי צדק בוויכוח?

לאחר כמה פסוקים, מסיימת התורה את הפרשיה באומרה:

“וַיִּסָּעוּ, וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב”. בפשטות, צדקו בני יעקב בהערכה המדינית והבטחונית שלהם. יעקב חשש שהמעשה האלים של הריגת כל אנשי שכם, יביא עליו את נקמתם של כל עמי הארץ. ובפועל לא כך היה – לא רדפו אחרי משפחת יעקב, לא נקמו בהם, אדרבה: השתרר שקט מוחלט ויעקב חי לו עם משפחתו בשלווה עד שירד למצרים בשנות הרעב.

ובכל זאת, לפני מותו יעקב מקלל את שמעון ולוי במקום לברכם! “שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל”.

לכאורה הוכח היסטורית שצדקו שמעון ולוי בויכוח, אז מדוע מקלל יעקב אותם ואת כעסם?

כנראה גם הטענה של יעקב אבינו לא הייתה רק טענה בטחונית של חששות מפני הכנענים. יעקב פותח במילים “עכרתם אותי” – לא סתם גרמתם לעמים לכעוס עלינו, אלא עכרתם אותי. מה פירוש עכרתם? המילה באה מהמילה עכור – מלוכלך, מעורבב [מים עכורים הם מים מעורבים עם בוץ וכדומה, שאינם ראויים לשתיה]. רש”י מוסיף: “צלולה הייתה החבית ועכרתם אותה”. ההסבר של רש”י לוקח אותנו לחביות היין – שהיה בהן יין צלול, אך תמיד למטה נותרו שמרים, שהם בשלב ההתחלתי הופכים את מיץ הענבים ליין, אך לאחר מכן הם עצמם אינם ראויים לשתיה. הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות ליין זה לערבב אותו עם השמרים שבתחתית החבית, בכך אתה פוגם את כל היין, וצריך להמתין זמן רב עד ששוב ישקעו השמרים בתחתית החבית וניתן יהיה לשתות מהיין בשמחה.

הביטוי הזה של יעקב אבינו הוא משל: חבית היין היא הנפש של האדם, והשמרים הם היצרים הגועשים והתוססים, שמצד אחד יש להם תפקיד חשוב בפעולותיו של האדם, ומצד שני יש בהם חלקים שהם פסולת כמו השמרים ששוקעים למטה. יעקב אבינו בעצם מלמד אותנו שצריך להזהר שלא לערבב – המעשים שלנו צריכים להיות נובעים מתחושות פנימיות, מדחפים חיוביים, אך לא מהחלק השפל והפסולת של היצרים. וזו הטענה שלו כלפי שמעון ולוי: עכרתם אותי. כלומר, ערבבתם את הרגשות במעשה שלכם. אילו הייתם הורגים את אנשי שכם רק מתוך רגש נקי של מוסר – אשריכם; אבל הבעיה היא שאצלכם התערבו במעשה גם רגשות אחרים! אולי רגש של נקמה, אולי רגש של תאוות מלחמה, אולי רגש של תאוות ממון – שכן התורה מתארת בצורה די מכוערת כיצד בני יעקב “באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם”… בני יעקב שודדים את הגופות, זה לא תיאור סימפטי… והתורה מדגישה את ההסתערות המוחלטת של בני יעקב על הביזה, עד כדי כך שהם לא משאירים כלום בשכם: “אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת”.

על כן אומר יעקב לשמעון ולוי: עכרתם אותי. עשיתם מעשה צודק, אבל עשיתם אותו מהסיבות הלא נכונות. פעלתם מתוך כעס חמום מוח ולא מתוך רצון לצדק ומוסר, וההוכחה היא הרדיפה אחרי הממון, עד כדי כך שלקחתם אפילו פסלי עבודה זרה [כפי שמפורש בתחילת הפרק הבא, שיעקב צריך לומר לבניו ואנשי ביתו שייטהרו מכל אלהי הנכר אשר בידם – ובפשטות הכוונה לאלילים שלקחו מביזת שכם]. לכן, גם אם בסופו של דבר החשש הבטחוני לא התממש, יעקב עדיין טוען שהיחס של שמעון ולוי הוא פסול, כי הוא מעורבב – יש כאן מעשה לשם שמים שמעורב עם כוונות זרות. צלולה הייתה החבית ועכרתם אותה. השמרים העכורים התערבבו עם היין הצלול, והיצרים השפלים התערבבו עם הטענה המוסרית הצודקת.

לימים, עמדו שמעון ולוי זה מול זה, והתברר מי פועל עדיין מתוך רגשות עכורים ומי בירר את מעשיו: במעשה זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון שלקח את המדיינית כזבי בת צור לעיני כל ישראל, ולעומתו מתייצב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן משבט לוי, שמקנא לשם ה’. זמרי לא פועל לבדו, שכן על פי חז”ל כל עשרים וארבעה אלף המתים במגפה כולם היו משבט שמעון, שכן כל אלו נכשלו בבנות מואב. לעומתם בא פנחס, שקנאתו לה’ היא קנאה טהורה, ואיננה מושפעת מרגשות של כעס, שנאה או חמימות מוח. בכך מעיד עליו הקב”ה, באומרו – “והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלקיו ויכפר על בני ישראל”.

אירוע היסטורי זה מלמד על העבודה הפנימית העמוקה שעשה שבט לוי כולו, לברר את תחושותיו וכוונותיו לשם שמיים. גם כאשר הוא יוצא להלחם בעובדי העגל ומכה איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו, גם כאשר הוא מכה את זמרי בן סלוא, וגם לימים כאשר החשמונאים בני שבט לוי היכו את המתייוונים בדורם. לכן הקללה שקילל יעקב את שמעון ולוי מתקיימת באופן שונה בתכלית בשני השבטים – אצל שמעון אכן נחלתו נבלעת בנחלת שבט יהודה, ושבט שמעון גולה ומתערב בכל השבטים (על פי חז”ל הם הפכו למלמדי תינוקות בכל השבטים), ואילו לוי אמנם לא מקבל נחלה, אך זאת מכיוון שה’ הוא נחלתו – הוא זוכה לקבל מתנות כהונה, תרומות ומעשרות, ובעיקר זוכה לעמוד לשרת לפני ה’ בבית המקדש. 

 

  1. ניתן להוכיח מהמשך הגמרא שאכן זו כוונתו של ר’ חנינא בן תרדיון, שכן מיד לאחר דו-שיח זה שואל ר’ חנינא את ר’ יוסי בן קסמא – “מה אני לחיי העולם הבא?” ונשאלת השאלה – סליחה?! אם ר’ חנינא בן תרדיון לא ראוי לעולם הבא אז מי כן ראוי? אלא שהשאלה נשאלת דווקא בגלל מסירות הנפש שלו – מי אמר שזהו רצונו של הקב”ה? אולי אומה זו מן השמים המליכוה ואין להאבק בה? על כן מסתפק ר’ חנינא בן תרדיון האם אמנם יזכה לחיי העולם הבא, וגם ר’ יוסי בן קסמא עונה לו שאכן יזכה, אך לא בוודאות בשכר מסירות הנפש אלא בשכר מסירותו לגמילות חסדים. כך יש להבין גם את דבריו של ר’ חנינא בן תרדיון כאשר הוא עומד ונשרף וספר תורה נשרף עימו – “אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס”ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס”ת הוא יבקש עלבוני” – הדברים קשים ביותר: וכי עדיפה בעיני ר’ חנינא בן תרדיון המציאות הקשה שבה גם ספר התורה נשרף? וכי לא היה מעדיף שיישרף הוא וספר התורה יינצל? יש להבין שר’ חנינא באמת חשש שמא הוא לא עושה רצונו של מקום, ולכן אילו היה הוא נשרף לבדו היה הדבר קשה לו שכן עדיין לא היה יודע האם מותו רצוי ומקובל לפני הקב”ה. עכשיו שספר התורה נשרף עימו – זו הוכחה מוחלטת לכך שהוא “בצד של הטובים”… כשם שהקב”ה יבקש עלבונו של ספר התורה כך הוא יבקש עלבונו של ר’ חנינא, יינקם מהרומאים ויושיע את ישראל

שיעורים נוספים