קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה , ה' שבט התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

ישנה תופעה מיוחדת בפרשת השבוע, שבה היום והלילה מיטשטשים ומתערבים זה בזה.

זה מתחיל כבר משלש המכות שמופיעות בפרשה, שכולן הן בעצם מכות חושך: מכת החושך היא כמובן מכה של חושך… אך גם מכת הארבה – שעליו נאמר “ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ”, וכך גם מכת בכורות שמתרחשת בחצי הלילה, בשיא החושך, ברגע הרחוק ביותר מכל אור שהוא.

אך כמובן החושך המדומה הזה הוא גם אור גדול: “ולכל בני ישראל היה אור במושבותם”. זה בא לידי ביטוי מיוחד במכת החושך, שבה זכו ישראל לאור כפול – גם בכך שבהם כמובן לא פגעה מכת החושך, ולפי מדרש חז”ל גם בכך שבחסות החשיכה שהיו נתונים בה המצרים, יכלו ישראל להכנס לבתיהם ולראות את המטמוניות של המצרים, וכך לאחר מכן כאשר ניגשו בני ישראל אל המצרים, “ושאל איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות” (לקיים את ההבטחה שהבטיח ריבונו של עולם לאברהם אבינו ע”ה בברית בין הבתרים – “ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”), לא יכלו המצרים להכחיש ולומר שאין ברשותם רכוש, שכן עם ישראל ידעו בדיוק מה יש ברשותם. אם כן, החושך למצרים הוא אור כפול לעם ישראל.

מתי למעשה פרצה הגאולה? לכאורה בחצות הלילה, בשעת מכת בכורות, בשיא הלילה – בשעה הרחוקה ביותר משעות האור והיום. ובכל זאת הפסוק מתנסח “בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים” [שמות יב, מא]. הגמרא [ברכות ד:] מבארת שהגאולה החלה בלילה אך היציאה ממצרים בפועל ארעה רק ביום. אך שוב אנו רואים כיצד יש פה כאילו ערפול מכוון.

יש כאן רעיון עמוק ביותר. הערפול הזה, של אור וחושך המשמשים בערבוביה, נותן לנו שוב לראות כיצד החושך הגדול ביותר אף הוא למעשה גילוי של האור האלוקי המתלבש ומתגלה בעולם בדרכים שונות. אין חושך בעולם כלל! כל החושך, כל הרע שישנו בעולם, כולו אינו אלא אור וטוב. כל מה שעושה ה’ הכל לטובה – אפילו מוות, מחלות, חטאים ומצוקה כלכלית. העולם הזה שאנחנו נמצאים בו הוא ‘עלמא דשקרא’ – עולם השקר, שבו האור האמיתי, שהוא האור הרוחני, אור ה’, לא נראה תמיד כאור, ואילו החושך האמיתי גם הוא לא תמיד נראה כחושך. בתהליך הגאולה, כאשר הקדוש ברוך הוא מתגלה על עמו ישראל, מתברר פתאום מהו האור האמיתי ומהו החושך, ויותר מזה – פתאום מתגלה שאף החושך הוא מאת ה’, וממילא אין הוא חושך מהותי אלא רק בעיני המתבונן, ומנקודת מבט של עולם האמת הרי אף החושך הוא סוג של אור וסוג של הופעה אלוקית בעולם, גם אם בהסתר פנים. כך אומר ישעיה בפרק מה – “לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי, אֲנִי ה’ וְאֵין עוֹד: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה’ עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה”. אמנם אנחנו בתפילה נוקטים לשון עדינה יותר – “עושה שלום ובורא את הכל”, אך במקור בפסוק כתוב “ובורא רע”, שכן גם הרע בא מאת ה’, כפי שאמר גם איוב לאשתו – “את הטוב נקבל מאת האלקים ואת הרע לא נקבל?”

אם כן, כל המהלך של הגאולה הוא טשטוש של היום והלילה, של האור והחושך. לכן כאשר מסכת פסחים פותחת ומדברת על בדיקת חמץ, נאמר “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”, ובכלל מדברים על ליל י”ד…

מכאן נובע גם הטשטוש בזמנים של קרבן הפסח, המתבטא בפסוק בספר דברים [טז, ו] “שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים”. הגמרא בברכות דף ט. מזהה שלשה זמנים שונים בפסוק – בערב, כבוא השמש, מועד צאתך ממצרים:

רבי אליעזר אומר: בערב אתה זובח, וכבוא השמש אתה אוכל, ומועד צאתך ממצרים אתה שורף; רבי יהושע אומר: בערב אתה זובח, כבוא השמש אתה אוכל, ועד מתי אתה אוכל והולך – עד מועד צאתך ממצרים.

זו כנראה אחת הסיבות שזהו החג היחיד שמקריבים את הקרבן המרכזי שלו לפני תחילת החג – “בערב אתה זובח” פירושו שמקריבים את קרבן פסח ביום י”ד, בערב החג, כך שיהיה ניתן להפוך את ליל החג לאירוע המרכזי בו. לכן זהו הקרבן היחיד שנאכל רק בלילה ולא ביום; זהו הקרבן היחיד שקרב לאחר תמיד של בין הערבים – בהגדרה קרב בזמן הלילה, מה שאין כן בכל הקרבנות האחרים שבתורה; זהו החג היחיד שאומרים בו הלל בלילה – “השיר יהיה לכם כליל התקדש חג”. הלילה הופך ליום.

גם בגאולה השלמה שלעתיד לבוא, שעליה נתנבאו הנביאים, אנו מוצאים טשטוש וערבוב לכאורה של יום ולילה:

ישעיהו מתאר אור עצום שיופיע גם ביום וגם בלילה: “וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְקֹוָק אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא” (ל, כו). אם אור הלבנה יהיה כאור החמה, האם יהיה עדיין בכלל הבדל בין יום ללילה?

כך גם הנביא זכריה מתבטא בצורה מופלאה ונעלמת ביחס לגאולה העתידה באחרית הימים (זכריה יד, ו-ז): “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר, יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן: וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיקֹוָק לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר”. מצד אחד ביום ההוא לא יהיה אור, מצד שני דווקא לעת ערב יהיה אור. מצד אחד זהו יום אחד שיוודע לה’, ומצד שני זהו לא יום ולא לילה. על פסוק זה מיוסד גם הפיוט הנאמר בהגדה של פסח – “קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה”. הכיצד? בלי להכנס לעומק הפרשנות של הפסוק, ברור שמדובר כאן על תקופה קשה מאד לעם ישראל ולעולם כולו, ובכל זאת בתוך החושך הגדול יש אור עצום.

לא במקרה באותו זמן שמופיע אור גדול של גאולה מופיע גם חושך נורא של דין, משפט וייסורים לרשעים. לעתים האור עצמו יוצר ‘חושך’ וסינוור שמעוור את הראיה (סנהדרין צט.):

דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב +עמוס ה’+ הוי המתאוים את יום ה’ למה – זה לכם יום ה’ הוא חשך ולא אור משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור, אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה – שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה? והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אימתי אתי משיח? – אמר ליה: לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי. – אמר ליה: מילט קא לייטת לי? – אמר ליה: קרא כתיב, +ישעיהו ס’+ כי הנה החשך יכסה – ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה.

הגאולה היא טשטוש גבולות בין אור לחושך, בין יום ללילה. ראשית, יש בה אור כל כך גדול עד כדי כך שכל החושך נראה בטל כלפיו. שנית, יש בגאולה גם אור וגם חושך – אור לצדיקים וחושך לרשעים. שלישית, האור עצמו מהווה אור לצדיקים וגם חושך לרשעים, אז הנה לנו אור שהוא גם חושך. ורביעית, פתאום מזהים שגם החשיכה של שנות הגלות הקשה, הייתה חלק מתהליך אלוקי מואר של התגלות וגאולה – גם החושך הופך לפתע לאור גדול.

אנו זוכרים זאת כל השנה ולאורך כל שנות קיומו של עם ישראל, ומכנים את הלילה ‘אור’ – ‘אור לארבעה עשר’. אנו מבטאים בכך את הידיעה והאמונה הברורה שגם החושך, גם הגלות והייסורים, הפוגרומים והנפילות – הם חלק מהתגלות האור האלוקי שסופו להופיע במלוא אורו.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב