אנוכי ה’ אלקיך , י"ז שבט התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

המצווה הראשונה בעשרת הדברות היא “אנוכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.

מה בעצם המצווה כאן? אין כאן שום ציווי, לא אומרים לך עשה כך, או אל תעשה כך… לכאורה זו רק היכרות – “אנוכי ה’ אלוקיך”.

נעים מאד להכיר, אנחנו עם ישראל…

אף על פי שהפסוק לא מנוסח בתור מצווה, הרמב”ם למד מכאן את המצווה הראשונה בספר המצוות, היא מצוות האמונה:

מצוה א  היא הצווי אשר צוונו בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה [=שיש בורא שהוא הגורם לכל הבריאה] והוא פועל לכל הנמצאים, והוא אומרו “אנכי ה’ אלוהיך”.

על מנת להוכיח שאכן מדובר פה במצווה למרות שאינה בלשון ציווי, מוסיף הרמב”ם:

“ובסוף גמרא מכות אמרו: תרי”ג מצוות נאמרו למשה בסיני. מאי קראה? [=מהו הפסוק שממנו לומדים זאת?] “תורה צוה לנו משה”, רצה לאמר מנין תור”ה [=מספר המצוות הוא כמניין הגימטריה של המילה תורה], והקשו על זה [בגמרא] ואמרו: תורה בגמטריא תרי”א הוי! [=הרי המילה תורה בגימטריה היא רק 611 ולא 613!] והיה המענה: “אנכי” ו”לא יהיה לך” מפי הגבורה שמענום [ולכן באמת 611 מצוות נצטווינו על ידי משה מסיני, ועוד שתיים שמענו בעצמנו מסיני]. הנה נתברר לך ש”אנכי ה'” מכלל תרי”ג מצוות [=אנו רואים מדברי הגמרא האלו שסופרים את ‘אנוכי ה’ אלוקיך’ כאחת מתרי”ג מצוות], והוא צווי בהאמנת האלוהות כמו שביארנו”.

אם כן, מדוע לא נאמר “האמן בי שאני אלוקיך”? או לחילופין למה לא נאמר “קבל עליך עול מלכותי”? מדוע הפסוק לא נאמר בלשון ציווי?

המהר”ל מפראג עונה על כך שתי תשובות.

א. אילו היה הפסוק נכתב בלשון ציווי, היה נשמע כאילו זה תלוי באדם – אם תקיים את המצווה הרי ה’ הוא אלוקיך, ואם לא תקיים את המצווה הרי ה’ כביכול איננו אלוקיך. והרי האמת אינה כן – בכל מקרה ה’ הוא האלוקים והאדם צריך לדעת ולקבל דבר זה.

ב. לא ניתן לכתוב את המצווה הזו בלשון ציווי, שהרי “אם אין הוא מלך ואלוקים – לא שייך גזירה עליהם [=אם אינו מלך, הרי אינו יכול לצוות עליהם מצוות כלל], כי אין גוזר גזירה אלא אם כן הוא מלך קודם, ואחר כך גוזר גזירה. ואם הוא מלך כבר עליהם, אם כן אין צריך לומר ‘קבלו מלכותי’, שהרי כבר מלך עליהם. ולכך לא יכול לומר המלך ‘גוזר אני על הבריות שיקבלו אותי למלך’.

לפי פירוש זה של המהר”ל, מצוות האמונה איננה מצווה רגילה ככל המצוות, אלא היא שורש ובסיס לכל המצוות כולן. רק מתוך שאנו מאמינים בריבונו של עולם ומקבלים מלכותו, מתוך כך אנו מקיימים את כל שאר המצוות.

ר’ צדוק הכהן מלובלין ענה על כך תשובה נוספת שלישית [בספר צדקת הצדיק אות רכט]:

ג. “והיינו ‘אנוכי’ דלא אמר בלשון ציווי, כמו שכתבנו במקום אחר, שהוא כנגד האמונה הפשוטה הקבועה בלב כל איש ישראל. ולא שייך על זה ציווי, דמי שאינו מאמין – מה יועיל ציווי? רק ישראל מאמינים בני מאמינים”.

ר’ צדוק מבאר שבכוונה תחילה התורה כתבה את מצוות האמונה שלא בלשון ציווי, כדי לומר לך שהאמונה היא לא דבר חיצוני, דעה שאתה צריך לסגל לעצמך. האמונה היא דבר שקיים כבר בתוך עצמך – “ישראל מאמינים בני מאמינים”!

בכל אדם מישראל יש נשמה אלוקית, חלק אלו-ה ממעל ששוכן בקרבו. ממילא, בכל אדם מישראל יש אמונה חזקה ואיתנה – אלא שהיא שוכנת עמוק בנשמתו, ולא תמיד הוא מרגיש אותה. בנפש האדם יש כמה וכמה רבדים: פרויד כבר לימד אותנו על המודע והתת-מודע שבנפש, אך מעבר לרגשות התת-מודעים יש עוד ועוד רבדים. בעומק הנפש שוכנת הנשמה האלוקית – ככל שאדם יותר מודע לנפשו פנימה, כך הוא יותר מושפע מהנשמה האלוקית שבעומק נפשו, וכך האמונה שלו בה’ חזקה יותר.

האמונה לא נובעת משכנוע שכלי או מרגש חולף, אלא ממודעות עצמית עמוקה לנשמה שבתוכנו. פעמים רבות אנחנו פוגשים אדם שאיננו שומר תורה ומצוות ואף מגדיר את עצמו כאתאיסט שאינו מאמין, והנה ברגע אחד פתאום הנקודה היהודית נדלקת ומוארת, פתאום הניצוץ בוער בקרבו והוא מרגיש אמונה חזקה בבורא עולם. לעיתים זה קורה בעקבות איזו תאונה או מחלה של האדם או של הקרובים אליו [או חלילה בעקבות מוות של אחד הקרובים], לעיתים כאשר הוא ניצל מאיזה אסון, ולעיתים כתוצאה של אירוע משמח כמו לידת ילד.

האירוע המשמעותי הזה לא יצר אמונה בלב האדם.

האמונה כבר הייתה קיימת שם, אלא שהיא הייתה מכוסה בהרבה מחיצות וקליפות, טמונה וחבויה בעומק מסתרי הנשמה. האסון או ההצלה פשוט קילפו מהאדם את כל המחסומים שהסתירו ממנו את נשמתו, ולפתע הוא פוגש את הקב”ה בתוך נפשו, ומתקיים בו “מבשרי אחזה אלו-ה”.

פעמים רבות אתה שומע סיפורים מישראלים שנסעו לחו”ל, ופתאום במוצאי שבת הם מרגישים ריקנות גדולה, והם משתוקקים למשהו יהודי – לעשות הבדלה, לשמוע שיעור תורה, להתפלל משהו – למרות שבדרך כלל הם רחוקים מתורה ומאמונה, פתאום משהו זע בקרבם והם משתוקקים לקשר. מתברר שביום-יום, מכיוון שהם חיים בתוך חברה יהודית ומסביבם יש אנשים ששומרים שבת ומקיימים מצוות, הם מרגישים חלק מעם ישראל ולא חווים את הצורך המיוחד במזון רוחני לנשמתם. דווקא המרחק מהחברה היהודית ממוטט את כל החומות והמחסומים שהאדם בנה סביב נשמתו, והנשמה בוקעת ועולה, דורשת את חלקה.

אם כן, דווקא הניסוח השונה של מצוות האמונה מלמד אותנו את משמעותה העמוקה של המצווה: אין זו מצווה להאמין, כי כל אחד מאיתנו כבר מאמין, כלומר – בכל אחד מאיתנו יש נשמה שהיא חלק אלו-ה ממעל, וממילא אם נהיה מודעים לעומק נשמתנו – נהיה מודעים לקב”ה ששוכן בתוכנו. המצווה היא , אם כן, להיות מודעים לנשמה זו ולאמונה זו שקיימת בנו, לחזק אותה ולהתחזק בה, ולמצוא את הדרכים והמסילות אל האמונה האיתנה שבתוכנו.

 

שיעורים נוספים

  • בל תשחית בבזבוז מים

    הרב דוד ניסני, ז' כסלו התשע"ו

    "מאבד מאכלות או משקין או ממאסם, וכן המקלקל שאר כל דבר הראוי ליהנות בו בני אדם עובר בלא תעשה"

    מאמר
  • PIC_0063

    שיר לכת אחר הרוב

    ב' אדר התשע"ז

    סיכום שיעור כללי בנושא הליכה אחר הרוב, בחרוזים, מאת בעז דוד אהרנסון

    מאמר
  • חצי שבט המנשה

    הרב אלעזר אהרנסון, ד' אב התשע"ו

    מדוע בעצם קיבל חצי שבט המנשה נחלה בעבר הירדן המזרחי?

    מאמר