ויקחו לי תרומה , כ"ט שבט התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

קודם שמצווה הקב”ה את ישראל לבנות את המשכן, הוא פותח בקריאה לתרום למלאכת המשכן:

“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם…” וכו’.

הציווי הנפרד לתרום הוא יוצא דופן: בדרך כלל התורה מצווה אותנו את המצווה עצמה ולא את מכשירי המצווה – התורה לא כותבת לך לקחת קרשים ולבנות סוכה, אלא מסתפקת בציווי לשבת בסוכה; כך גם אין ציווי לשחוט פרה ולהכין מעורה תפילין, אלא פשוט “וקשרתם לאות על ידך”.  כאן נראה שהתורה רוצה להדגיש שיש עניין עצמי בתרומתם של עם ישראל, גם מלבד ערכה כהכשר מצווה לבניית המשכן. יש כאן ערך מיוחד בכך שעם ישראל נתבעים למשכן ונותנים, הנתינה שנותן אדם מרכושו לדבר מצווה היא בעלת ערך חיובי בפני עצמה, ולא רק כאמצעי למצווה.

יש מקום לעיין בלשון ציווי זה – “ויקחו לי תרומה”. וכי תרומה לוקחים או נותנים? לכאורה היה הקב”ה צריך לומר לישראל “ויתנו לי תרומה”!

תשובה ראשונה לקושי זה נמצאת במדרש:

“ויקחו לי – כתיב ‘לי הכסף ולי הזהב האום ה’ צבאות’ – אמר הקב”ה לישראל: התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל – לפיכך אמר ‘ויקחו לי’ – משלי”.

למי שייך הרכוש? במיוחד בחברה המערבית והנהנתנית שאנחנו חיים בה, אנו מרגישים לפעמים שהכסף שהרווחנו בעמל וביושר שייך לנו, ולנו בלבד. נראה לנו כאילו מי שנותן כסף לצדקה או לתרומה הרי הוא ‘פראייר’… אומר לנו המדרש, זכרו כי הכל הוא משלי, משל רבונו של עולם, וממילא החלק שאנחנו נותנים כתרומה אינו אלא מעט מאד ממה שאנחנו חייבים לקב”ה… כך מלמדת גם המשנה בפרקי אבות (פרק ג’ משנה ז’) “תן לו משלו [=תן לקב”ה תרומה מכספו שלו], שאתה ושלך שלו [=שהרי גם אתה וגם כספך שייכים לקב”ה], וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך”. בעצם כאשר אנחנו נותנים תרומה אנחנו לוקחים מידו הרחבה של הקב”ה, ומשיבים חזרה לצרכי מצווה ולימוד תורה, וכך משיבים אותו לקב”ה.

הסבר נוסף לשאלה הלשונית שבמילה ‘ויקחו’, מביא האלשיך הקדוש, ולומד מהלכות קידושין, לענייני תרומה:

על פי דין צריך הבעל לתת לאשה  כסף הקידושין [ובימינו נותן הבעל לאשה טבעת]. ואם נתנה היא לו – אינה מקודשת. אבל באדם חשוב [=אם הבעל הוא אדם חשוב ומוערך], גם אם נתנה היא את הכסף לבעל – מקודשת, “דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה, גמרה ומקניא נפשה” [כלומר: במקרה זה, שהבעל הוא אדם חשוב, למרות שהאשה היא זו שנותנת כסף לבעל, היא זו שנהנית מעצם נתינת המתנה – שהרי אדם חשוב איננו מקבל מתנה מכל אדם, ואם קיבל ממנה הרי  היא נהנית מהנתינה, וממילא הרי זה כאילו נותן הבעל לה הנאה זו ומקדש אותה בהנאה]. ולכן כאשר הבורא יתברך מקבל מאיתנו נדבה למשכן, נחשבת הנתינה כאילו לקחנו אנו, וזהו ‘ויקחו לי’.

למעשה נתינת התרומה הופכת לקבלה העמוקה והמשמעותית ביותר.

על דרך הרמז ייתכן עוד לומר, שרמוזים כאן דברי חז”ל המופיעים במסכת תענית דף ט ע”א:

אשכחיה (=מצאו) רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש. אמר ליה: אימא לי פסוקיך (=אמור לי את הפסוק שלמדת היום). אמר ליה: “עשר תעשר”. אמר ליה (=אמר התינוק לר’ יוחנן): ומאי עשר תעשר? אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא (=מנין) לך? אמר ליה: זיל נסי (לך נסה). אמר ליה: ומי שרי לנסוייה (=והאם מותר לנסות) להקדוש ברוך הוא??? והכתיב “לא תנסו את ה’!” אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא – חוץ מזו (כלומר, בכל דבר אסור לנסות את הקב”ה, מלבד בנושא המעשר, שמותר לנסות ולהווכח שאכן מי שמעשר מתעשר), שנאמר: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די”.

מסתבר שנתינת תרומה פועלת על האדם לקבל שפע אלוקי משמיים, ואם כן ניתן לומר גם “ויקחו לי תרומה”, שהרי האדם הנותן הופך גם למקבל. הבטחה אלוקית זו חושפת בפנינו יסוד מרכזי בהנהגת הקב”ה את העולם: האדם הוא כלי לקבלת השפע האלוקי. כמה שפע הוא מסוגל לקבל? לפי גודל הכלי… וגודל הכלי נקבע לפי השליחות של האדם בעולם, שהיא מגדירה ממילא את תפקידו ואת הרכוש הדרוש לו כדי לבצע אותו על הצד היותר טוב. הקב”ה ידאג שלאדם יהיה את כל הדרוש לו על מנת לבצע את תפקידו כראוי. לכן, כאשר אדם נותן משלו, הרי הוא נוטל על עצמו שליחות נוספת, לעזור ולסייע גם לאחרים – או לעניים ולנזקקים, או לכהנים וללוויים לומדי התורה ועובדי ה’ במקדש – ואם כן הרי רק טבעי הוא שהקב”ה ישלח לו שפע נוסף, למלא ולחזק את ידיו בשליחויות הרבות שהוא נוטל על עצמו.

כך הדבר לא רק בשפע גשמי, של עושר ממוני, אלא גם בעושר רוחני ובכוחות רוחניים גדולים: כאשר אדם נוטל על עצמו שליחות רוחנית, הדבר מעשיר אותו בכוחות המתאימים לביצוע שליחותו. אדם שמקבל על עצמו ללמוד תורה, הקב”ה נותן לו את הכוחות הדרושים לכך; אדם שנרתם לשליחות להפיץ תורה ואמונה, מקבל גם את הכוחות הדרושים לכך.

כיום אנו עומדים בפני אתגרים לא פשוטים בשדה החינוך והזהות היהודית. השליחות מוטלת במיוחד עלינו, ציבור דתי לאומי, המאמין בתורה ובדבר ה’ ומשתית את חייו על אמונה ועל ערכי קודש, ומאידך מבין שחלק מדבר ה’ אלינו הוא הצורך להיות שייכים וקשורים לעם ישראל, למדינת ישראל ולמוסדותיה, ולתהליך הגאולה שהקב”ה מוביל אותנו בו. האחריות הרוחנית מוטלת עלינו – להוביל ולהנהיג את עם ישראל לחיים ערכיים יותר, שנובעים מתוך אמונה בה’ ובתורתו. איננו רשאים להניח לשליחות זו, כי אין מי שיעסוק בה תחתנו. ממילא, אנו יכולים ואף צריכים לבטוח בקב”ה שייתן לנו את הכוחות הגדולים שנצרכים לשליחות הזו.

הרב קוק זצ”ל כותב באגרת צו: “ההכרח מרומם אותנו למדרגות גדולות”. אנו מוכרחים להתעלות מעל עצמנו, כיוון שעם ישראל מחכה לנו. ההכרח הזה עוד ירומם אותנו, וייתן לנו כוחות ליצור הנהגה רוחנית ואמונית חדשה לעם ישראל כולו.

שיעורים נוספים

  • מלחמה ושלום

    הרב אלעזר אהרנסון, י"ב תמוז התשע"ו

    מתי צריך לקרוא לשלום ומתי צריך לחתור למלחמה? האם עלינו לשאוף להפסקת אש עם החמאס?

    מאמר
  • היפה והמכוער

    הרב אלעזר אהרנסון, ו' ניסן התשע"ו

    האם זהו היחס הראוי לאדם חולה - לגרש אותו מהמחנה? מהו היחס הראוי ליופי חיצוני?

    מאמר
  • מה’ אישה לאיש

    הרב אלעזר אהרנסון, כ"ב חשון התשע"ו

    בגמרא במסכת מועד קטן דף יח עמוד ב, אומר שמואל: "מותר לארס אשה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר". כלומר, אמנם אסור לשאת אשה בחול המועד, שכן אין מערבין שמחה בשמחה;…

    מאמר