והיתה שבת הארץ לכם , י"ד אייר התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

כאשר התורה מצווה אותנו על מצוות השמיטה, היא חוזרת פעמיים על הציווי לארץ, עוד קודם שהיא מזכירה את הציווי לאדם: “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'” – כביכול יש כאן ציווי לארץ עצמה, שעליה לשבות. כך גם בהמשך: “ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'”, ורק לאחר מכן מופיע הציווי לאדם, בלשון ‘לא תעשה’ – “שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור” – ושוב חוזרת התורה על המצווה לארץ – “שנת שבתון יהיה לארץ”.

מה פשר הציווי הזה לארץ – ושבתה הארץ? וכי  הארץ שובתת? הרי האדם הוא זה ששובת ממלאכת הקרקע בשנת השמיטה, ומדוע  מגדירה התורה את המצווה כאילו היא מצווה על הארץ?

ועוד, יש לשים לב לכך שהתורה מדגישה הדגשה יתירה את הדמיון שבין שנת השמיטה לבין יום השבת – מעבר לכך שהשמיטה מכונה שבת, היא מכונה גם שבת לה’, כפי שמכונה יום השבת, “וביום השביעי שבת לה’ אלקיך”. על כך עמדו גם חז”ל בספרא, הוא ספר תורת כהנים, ואמרו: “כשם שנאמר בשבת בראשית, כך נאמר בשביעית – שבת לה'”. אלא שהתורה לא הסתפקה בהשוואה הלשונית, וחזרה עליה בהרחבה בפסוקים הבאים: “ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'”, ואף פירות השביעית נקראים על שם השבת: “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה” – מהי ‘שבת הארץ’? אלו הפירות והתבואה שצמחו בשביעית גם ללא עיבוד של הקרקע, והנה גם הפירות נקראים ‘שבת’.

דיוקים אלו מתבארים על פי דברי מרן הרב קוק זצ”ל, בהקדמתו לספר ‘שבת הארץ’. הספר ‘שבת הארץ’ הוא ביאור עיוני והלכתי של הרב זצ”ל להלכות שביעית ברמב”ם (לצערנו ישנם כאלו שמנסים היום להקטין את דמותו הענקית של הרב קוק זצ”ל, או שחושבים בטעות שהרב קוק זצ”ל היה ענק רק במחשבת ישראל ובקבלה, אך האמת היא שהרב היה מגדולי דורו גם בהלכה, בגמרא, ובעיון בדברי הראשונים והאחרונים, ואף אותם גדולים שחלקו על דרכו ועל תפיסת עולמו, לא יכלו להתכחש להיותו ענק בתורה בכל תחום ובכל קנה מידה), ובהקדמת הספר מבאר הרב את עניינה של מצוות השמיטה:

“היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים – בכל שבת. “באה שבת באה מנוחה”. מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים… ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות, חפצים רוחנים, כפי טבע מקורה, ‘טוב להודות לה’ ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכנור’.

את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה האלהית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלקי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, והזעף והתחרות אשר להם.

ישנו קשר פנימי בין השמיטה לבין השבת: יום השבת הוא יום המנוחה עבור היחיד, אך אין זה סתם יום של מנוחת הגוף, אלא יום של אחדות בין הגוף והנפש, יום שבו האדם מרומם את הגוף שלו לקדושה, מעורר את הנפש, ועוסק בעבודת ה’, בשמחה רוחנית, וב’מנוחה נכונה שאתה רוצה בה’. מכוחה של השבת יכול האדם לקדש גם את ימי החול, ולהמשיך את קדושת השבת על השבוע כולו.

השמיטה היא השבת של האומה כולה. התחרות הממונית והקנאה שבין בני האדם, המתח והלחץ של החיים הכלכליים והמעשיים – כל אלו יחד יוצרים חברה לחוצה וכועסת, אלימה ומתנכרת. התורה נותנת לנו את השמיטה, שבה אין תחרות ואין קנאה, שבה כל החובות נמחקים, כל היבול והפירות הם הפקר ומותרים באכילה לכולם, ועל ידי כך מתחברת האומה כולה לשרשיה הרוחניים ומתגלה כחברה מוסרית וסובלנית, שהערכים הנצחיים הם אלו שמנחים אותה, ולא המרדף אחרי הנאות העולם הזה. מכוחה של שנת השמיטה שואב העם כולו כוח להנחות את כל חייו גם בשאר השנים על פי ערכים אלו.

לכן הציווי המרכזי אינו על האדם היחיד, אלא על הארץ. לא די בכך שאדם פרטי ישמור ולא יעבד את אדמתו בשביעית, השבתון חייב להיות של אומה שלמה בארצה. רק כאשר תשבות כל האומה בשביעית, תהיה לכך משמעות לאומית, של יצירת חברה אחרת, מוסרית וערכית יותר.

שיעורים נוספים

  • גאולה תתנו לארץ

    הרב אלעזר אהרנסון, י"ד אייר התשע"ו

    כיצד מתגלה הקדושה בעולם, שנה ונפש? האם גואלים את הארץ או את האדם?

    מאמר