ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור , ט"ו אייר התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

הרב יששכר שלמה טייכטל הי”ד נולד בהונגריה, ושימש כרב בצ’כוסלובקיה, והיה אחד הרבנים שהתנגדו לציונות קודם השואה. מתוך תפיסה זו כתב הרב טייכטל בשנת תרצ”ו [1936] מאמר בעיתון יהודי ובו טען שבניין ארץ ישראל בידי הציונים הוא חילול הקדש וגורם לטמא את הארץ. במהלך מלחמת העולם השנייה כבשו הנאצים את סלובקיה, והרב טייכטל ברח להונגריה בשנת 1942. כידוע גם על הונגריה השתלטו הנאצים ימ”ש, וחיסלו כמעט את כל יהודי הונגריה, ובתוכם נרצח גם הרב טייכטל לאחר שהוגלה לאושוויץ.  במהלך נוראות השואה שינה הרב טייכטל את עמדתו כלפי הציונות, וכתב שחובה עלינו לעלות לארץ ישראל, לבנות אותה ולהקים בה התיישבות יהודית. הרב טייכטל אף טען כי הסבל העובר על עם ישראל בשואה נובע מכך שלא התעוררו ועלו לארץ קודם השואה.

בעיצומה של תקופה קשה ומזעזעת זו כתב הרב טייכטל את ספרו ‘אם הבנים שמחה’, ספר מדהים בעומקו ובעוצמת הבקיאות התורנית המתגלה בו [במיוחד לאור העובדה שחלקים גדולים מהספר נכתבו כאשר לא היו בפני הרב טייכטל ספרים לעיין בהם], ובו הוא מבאר את עמדתו החדשה בעד העלייה לארץ, ומוכיח ממקורות רבים בחז”ל שמעשי הציונות וההתיישבות הם אתחלתא דגאולה, גם כאשר הם נעשים על ידי אנשים חילוניים שאינם שומרי תורה ומצוות, וגם כאשר הם מלווים בבעיות רוחניות רבות.

בהקדמתו הראשונה לספר, עומד הרב טייכטל על המבנה יוצא הדופן שבפסוק המופיע בסוף הקללות שבפרשת בחוקותי: “וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (ויקרא כו, מב), וכך הוא מספר:

“ראיתי במכתב שכתב רבינו בעל “התניא” לרבינו מברדיטשוב, זכותם תגן עלינו, בשנת תקס”ב, בעת שבישרו שיצא לחפשי ממאסרו בפטרבורג 1. וזו לשונו: “…מאת ה’ היתה זאת, לגלגל זכות על ידינו בזכות הארץ הקדושה ויושביה. היא שעמדה לנו ותעזור לנו בכל עת, להרחיב לנו מצר ולחלצינו ממיצר”… ולמדתי מתוך דבריו הקדושים ממש דבר חדש שלא ידעתי עד כה, ולא ראיתי עוד בשום ספר – שבזמן שהאדם הישראלי הוא בצרה, רחמנא ליצלן, יוכל להנצל מהצרה בזכות ארץ ישראל ויושביה… ואחר בינותי בספרים, האיר ה’ עיני ושכלי למצוא מקור נאמן לדברי רבינו הנ”ל, ומתורת משה רבינו בעצמו למדתי זאת. בפרשת בחקתי כתיב: “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור” …עיין ברש”י שם, שכתב: “למה נמנו אבות אחורנית? לומר: כדאי הוא יעקב הקטן לכך; ואם אינו כדאי, הרי יצחק עמו; ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי”, עיי”ש. ועפי”ז יש להוסיף, דאף אם כולם אינם כדאיים, והיינו באופן דתמה זכות אבות ח”ו, אבל “והארץ אזכור” — דזכות ארץ ישראל תחלצם ממיצר”.

רש”י מדייק בפסוק ושואל “למה נמנו אבות אחורנית?”, כלומר מדוע התורה מציינת כאן קודם כל את יעקב, לאחריו את יצחק, ורק לבסוף את אברהם? הרי בדרך כלל האבות נזכרים כסדרם – כך למשל בשמות (לב, יג) נאמר “זכור לאברהם, ליצחק ולישראל עבדיך”, וכן במקומות נוספים. מדוע, אם כן, נזכרו כאן האבות בסדר הפוך?

על כך עונה רש”י שהפסוק נכתב בדרך של ‘לא זו אף זו’ – כלומר, אפילו זכותו של יעקב מספיקה על מנת להושיע את עם ישראל; אך גם אילו לא הייתה זכות זו מספקת, הרי זכותו של יצחק; ואם אף בכך לא היה די – הרי זכותו של אברהם. לומד מכאן הרב טייכטל הי”ד שהפסוק המסיים “והארץ אזכור”, מלמד שזכותה של ארץ ישראל גדולה אף יותר מזכות אבות – אף אם תמה זכות אבות, זכותה של ארץ ישראל, וזכותם של יושבי ארץ ישראל, מגינה על עם ישראל כולו.

כאשר הרב בעל ‘התניא’ אמר שישועתו הייתה בזכות יושבי ארץ ישראל, הוא התכוון בתקופתו לאותם יהודים בודדים שכן גרו בארץ ישראל בתקופת הגלות – דווקא בזמן שרוב עם ישראל היה מפוזר בגלות, ומיעוט שבמיעוט התגורר בארץ, גדולה במיוחד היא הזכות שלהם להתיישב בארץ למרות כל הקשיים והסכנות, וממילא גם גדולה ונעלה היא הזכות של מי שסייע ועזר להם, כגון בעל ה’תניא’ ורבים אחרים שהחזיקו בתרומות את יושבי ארץ ישראל.

כאשר הרב טייכטל דיבר על זכותם הרבה של יושבי ארץ ישראל, הוא התכוון לציונים בוני הארץ ולכל מי שסייע להם בתקופת הקמת המדינה – זכותם המיוחדת הייתה לא רק עצם המגורים בארץ ישראל אלא בניית הארץ והפרחתה, קיבוץ גלויות, ייבוש הביצות, כיבוש העבודה והמשמר, וכל ההכנות המעשיות להקמת מדינת ישראל.

גם בימינו יש זכות רבה לארץ ישראל ולכל מי שמיישב אותה. הזכות הכללית של קדושת ארץ ישראל חלה על כל מי שגר בארץ ישראל, ובמיוחד בדורנו שהוא דור של גאולה וכל אחד שמתגורר בארץ ישראל זוכה גם ‘לפעול עם אל’ ולהיות שותף בתהליך הגאולה של עם ישראל. יחד עם זאת גם כיום יש כאלו שזכותם רבה במיוחד: מאז ראשית הציונות טוענים אויבינו שאין לנו כל זכות על אף שעל בארץ ישראל. בפרט מאז מלחמת ששת הימים, כבר עשרות שנים, מתקיים גם מאבק עם אויבינו וגם ויכוח פנימי בתוך עם ישראל, על אחיזתנו באותם חלקים מארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים – גוש קטיף, יהודה ושומרון ורמת הגולן. ממילא ישנה זכות מיוחדת למי שמחזק את אחיזתנו באותם חלקי ארץ ישראל הנתונים בפולמוס ציבורי ובין לאומי.

מהי הדרך לחזק את אחיזתנו בחלקי ארץ ישראל? דרך אחת היא על ידי מגורים במקום – ביהודה ושומרון, ברמת הגולן, בשכונות מסויימות בירושלים, ובאופן כללי ככל שהקושי רב יותר וככל שסכנת הטרור רבה יותר כך גדולה המצווה וכך גדולה הזכות של המתיישבים שם.

דרך נוספת לחזק את אחיזתנו בארץ ישראל היא לשכון דווקא בתוככי ‘הקו הירוק’, בקרב עם ישראל, ולחזק את עם ישראל בחיבור לזהות היהודית באופן כללי ובחיבור לערכה וקדושתה של ארץ ישראל בפרט. דרך זו חשובה במיוחד לאור ההבנה שהמאבק שלנו היום על אחיזתנו בארץ ישראל, איננו מאבק צבאי על שטח, אלא מאבק על חוסן העמידה שלנו מול הטרור כחברה וכעם, ועל עוצמת האחיזה שלנו בארץ ישראל. במאבק כזה העיקר הוא לא המאבק אל מול האויב הערבי, אלא המאבק על הערכים היסודיים שלנו בלבב פנימה. במאבק כזה החזית המרכזית היא דווקא חיזוק עם ישראל באמונתו בצדקת הדרך, בהבנה שלו את ייחודיותו ושליחותו של עם ישראל ואת זכותנו וחובתנו לרשת את הארץ ולהיות ריבונים בה.

במיוחד בימים כאלו, שבהם אנו נאבקים על ארץ ישראל, לפעמים אל מול כל העולם ולפעמים מול אחים מבית, עלינו להעמיק ולהבין את זכותה של ארץ ישראל ואת מעלתה. כך כתב מרן הרב קוק זצ”ל באגרות הראי”ה (אגרת צו): “יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם, בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה”.

הרב קוק מזכיר את חטא המרגלים – שהוציאו דיבה רעה על הארץ, ומציין שאנחנו צריכים היום לתקן את חטאם בתשובת המשקל, כלומר בהליכה לקיצוניות השניה – עלינו לומר את שבחה של ארץ ישראל, להבין את ערכה ולפרסם את קדושתה ומעלתה. כל עוד איננו עושים כך – ישנו בעם ישראל עדיין יסוד של גלות ושפלות. רק מתוך הערכה לארץ ישראל שאנו יושבים בה והבנת מעלתה, נוכל להשתחרר מאחיזתה של הגלותיות בתוכנו, ולצאת באופן שלם מעבדות לחירות.

  1. בעל ‘התניא’ – הוא ר’ שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, המכונה גם ‘האדמו”ר הזקן’, וגם ‘בעל התניא’ על שם ספרו. בעל התניא נאסר על ידי הרוסים שחשדו בו שהוא מורד במלכותם, מפני שיהודים שהתנגדו לחסידות הלשינו עליו והאשימו אותו במספר האשמות – שהוא מייסד כת חדשה ואוסף אחריו מאמינים, וכן שהוא אוסף כספים ושולח לגורמים חתרניים בארץ ישראל. בפועל בעל התניא כמובן לא ייסד כת חדשה אלא זרם בתוך תנועת החסידות, שהוא ראה אותה כדרכה הנאמנה של היהדות ולא כדרך חתרנית וחדשה. כמו כן אמת היה הדבר, שבעל התניא שלח כספים לתלמידיו שחיו בארץ ישראל, ובאותה תקופה ארץ ישראל נשלטה על ידי הסולטן התורכי שהיה יריבם של הרוסים ולכן הם ראו זאת בחומרה. בסופו של דבר הרוסים השתכנעו שהוא איננו מורד במלכות ושחררו אותו ממאסרו בפטרבורג. הציטוט שמביא כאן הרב טייכטל הוא ציטוט מתוך מכתב שכתב הרב בעל התניא לר’ לוי יצחק מברדיצ’ב לאחר שחרורו, ובו הוא מביע את תחושתו שניצל מהמאסר בזכות הסיוע הכספי והרוחני שנתן לתושבי ארץ ישראל

שיעורים נוספים

  • פעילות בעיר בר מצווה

    ואולך אתכם קוממיות

    הרב אלעזר אהרנסון, י"ח אייר התשע"ו

    מה היה גובהו של אדם הראשון? ומה היה גובהם של בני ישראל בצאתם ממצרים? האם ייתכן שהיו בגובה מאה אמה? או תשע מאות אמה? מה פשר מדרשי פליאה אלו?

    מאמר
  • ושממו עליה אויביכם

    הרב אלעזר אהרנסון, י"ח אייר התשע"ו

    הקשר המופלא בין עם ישראל לארץ ישראל - ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל, וזהו הקץ המגולה

    מאמר
  • גאולה תתנו לארץ

    הרב אלעזר אהרנסון, י"ד אייר התשע"ו

    כיצד מתגלה הקדושה בעולם, שנה ונפש? האם גואלים את הארץ או את האדם?

    מאמר