והנצח – זו ירושלים! , כ"ו אייר התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

“והנצח – זו ירושלים”

 

שחרור ירושלים מידי הכיבוש הערבי היה רגע מרגש ומכונן בתולדות האומה – קול השופר עולה בהר הבית, הצנחנים עומדים ודומעים מול הכותל, מוטה גור מכריז בקול צרוד ברשת הקשר: “הר הבית בידינו, אני חוזר – הר הבית בידינו! כל הכוחות חדל, הר הבית בידינו”.

הרגעים האלו היו רגעים של חיבור לנצח.

הייתה באוויר [ובלבבות] תחושה חזקה של חיבור למשהו גדול, משהו נצחי. נצח ישראל לא ישקר – על הפרק עמדו לא רק תשע עשרה השנים שחלפו מאז נפילת העיר העתיקה במלחמת השחרור, אלא אלפי שנים של כיסופים ותפילות, של ציפיה ומסירות נפש.

נצח מקופל ברגע, נצח שמשתקף בדמעה.

הגמרא במסכת ברכות [דף נח עמוד א] דורשת את הפסוק שאנו אומרים בתפילת שחרית [דברי הימים א’ כט, יא]: “לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ ה’ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ”. וזה לשון הגמרא:

“במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא: לך ה’ הגדולה – זו קריעת ים סוף, והגבורה – זו מכת בכורות, והתפארת – זו מתן תורה, והנצח – זו ירושלים, וההוד – זו בית המקדש”.

המהרש”א [שם] מבאר את דרשת התלמוד, ונעיין בדבריו שלב אחר שלב:

“הגדולה – זו קריעת ים סוף” – “שבמידת חסד עברו ישראל ונצלו בקריעת ים סוף, כדאיתא במדרש”.

המהרש”א מתבסס על ההבנה שפסוק זה כולו נאמר על סדר שבע הספירות התחתונות [מתוך עשר הספירות] המקובלות בתורת הנסתר – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

‘גדולה’ הוא כינוי למידת החסד, שכן משמעות החסד היא התפשטות מעבר לגבולות האישיים והפרטיים המצומצמים. האדם הגומל חסד אינו מסתגר בד’ אמותיו, איננו מסתכל רק על טובתו האישית, אלא מרחיב את ה’אני’ שלו ומרגיש אכפתיות גם כלפי האחר. ככל שהאדם חש אכפתיות כלפי מעגלים רחבים יותר, כך הוא מבטא את גדולתו ונעשה אדם גדול יותר. גדולה זו של חסד אנושי, היא מעט מזעיר מההתגלות של אותה בחינה אינסופית ואלוקית הנקראת ספירת החסד, או גדולתו של הקב”ה. יציאת מצרים הייתה כולה במידת החסד – הקב”ה הושיע את ישראל אף שהיינו שקועים במ”ט שערי טומאה, ובמיוחד בקריעת ים סוף שבה נאמר “ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון” – עם ישראל אינו נדרש לנקוף אצבע ואפילו לא לפתוח פתח כפתחו של מחט, והקב”ה ילחם להם.

“והגבורה – זו מכת בכורות” – “דהיינו במדת הדין נדונו במכת בכורות”.

מכת הבכורות הייתה גילוי של מידת הדין כלפי המצרים ולא כלפי ישראל. מידת הדין קשורה למידת הגבורה, שכן עניינה של מידת הגבורה הוא הצבת הגבולות, היכולת להגדיר מה מקומו של כוח מסוים ומתי צריך לומר לו ‘עד פה תבוא’. יכולת זו היא מידת הדין – לדון איש כדרכיו וכפרי מעלליו.

“והתפארת – זו מתן תורה” –  “שהיא  לישראל לשם ולתפארת, כמו שנאמר “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים” וגו’.

התורה היא תפארתם של ישראל ועל כן מידת התפארת היא כנגד מתן תורה. יש להוסיף שמידת התפארת מאזנת וממצעת בין החסד לבין הגבורה, בין ההתפשטות לבין הצבת הגבולות, וכך התורה היא מצד אחד התפשטות של דבר ה’ מהעולמות העליונים עד לעולם הזה, ומאידך התורה מציבה גבולות מאד ברורים ומדוייקים לפרטי פרטים בכל מצווה והלכה.

“והנצח זו ירושלים” – “שהיא נצחונן של ישראל, כמו שנאמר “ירושלים הרים סביב לה” וגו’. “וההוד – זו בית המקדש” – “שהיה הדרן והודן של ישראל”.

בהקשר למידת הנצח, נראה שכוונת המהרש”א להמשך הפסוק שהוא מזכיר. הפסוק המלא הוא “יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה’ סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם” [תהלים קכה, ב] – כשם שההרים מקיפים את ירושלים ומגינים עליה, כך הקב”ה מגן על עם ישראל. על כן ירושלים היא נצחונם של ישראל על העמים. ובפשטות בית המקדש מלא הוד מעצם יופיו והמשאבים הרבים שהושקעו בהדרו.

אלא שעדיין הדברים צריכים ביאור – אמנם הפסוק ממשיל את הגנת ה’ על עם ישראל להרים המקיפים את ירושלים, אך בסופו של דבר זהו רק משל, ובמציאות ה’ יתברך הוא המגן על עם ישראל ועל כן עליו יש לכאורה לומר שהוא נצחונם של ישראל. וגם אם ניצמד למשל כפשוטו, הרי גם במשל ההרים הם המגינים על ירושלים, ולא ירושלים היא המגינה – ומדוע, אם כן, דווקא ירושלים נקראת ‘נצח’?

גם על כך שבית המקדש נקרא ‘הוד’, יש לשאול – מדוע לא לקרוא לו ‘תפארת’? מה בעצם ההבדל בין הוד לבין תפארת? שניהם לכאורה מבטאים את ההדר של גילוי היופי כלפי חוץ, ומדוע דווקא בית המקדש נקרא הוד?

הדברים מתבארים היטב על פי המשמעות הקבלית של נצח והוד בתורת הנסתר: מידת הנצח מבטאת תמיד שפע אלוקי שיורד משמים לארץ. כך למשל משה רבינו מקביל למידת הנצח, שכן משה מוריד תורה מן השמים, האוכל שהוא נותן לבני ישראל הוא מן היורד מן השמים, ובאופן כללי משה מהווה מעין צינור וגשר משמים לארץ. לא במקרה מידה זו מכונה ‘נצח’ – שכן כל דבר שבא מאת ה’ הוא נצחי במהותו. כך תורת משה היא נצחית ואינה מוחלפת; כך חז”ל אומרים שאילו משה רבנו היה מכניס את ישראל לארץ היה עושה זאת באופן ניסי שמיימי, ולאחר מכן ישראל לא היו חוטאים ולא היו גולים וכך קבלת ארץ ישראל הייתה נצחית. אפילו המן שלמעשה נרקב לאחר יום אחד, והוא נראה הדבר הזמני ביותר שיכול להיות, אף הוא נשמר בצנצנת המן למשמרת לדורותיכם, ורימה לא הייתה בו.

לעומת מידת הנצח, מידת ההוד מבטאת את ההיפך – את התנועה מלמטה למעלה, את העשייה וההשתדלות האנושית. כך בית המקדש – שנקרא כאן על שם מידת ההוד – עיקר מטרתו היא העבודה שאנו נעבוד בו. אכן, ישנה התגלות אלוקית במקדש, המתגלה בקול המדבר אל משה רבנו מבין שני הכרובים וכן באש היורדת מן השמים לאכול את החלבים על המזבח. אך גם התגלות אלוקית זו מופיעה רק בעקבות העשייה האנושית – בעקבות הזדככותו של משה, פרישתו ממשפחתו, עלייתו להר סיני וכניסתו לאהל מועד, ובמקביל בעקבות עבודתו של אהרן הכהן, שחיטת הקרבן וזריקת דמו, העלאת איבריו ונתינת אש על המזבח – שכן אף שהאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט, מלמטה למעלה.

מתוך כך נשוב לבאר את דברי הגמרא שבהם פתחנו: “והנצח זו ירושלים”.

ירושלים, שהיא עיר הבירה של עם ישראל, איננה רק עיר בירה או עיר מלוכה. כל קיומה של ירושלים נובע מתוך קדושת ‘ירושלים של מעלה’ – הקב”ה משכין שכינתו בירושלים של מעלה, ועם ישראל זוכה להכנס לירושלים של מטה. קדושת ירושלים היא קדושה נצחית, מכיוון שהיא מתחילה מהעולמות העליונים והיא איננה תלויה במעשינו ובהתנהגותנו. האם הקדושה תתגלה בפועל? זה כבר תלוי בנו. אבל הקדושה קיימת ונוכחת מכוח קיומה בעולמות העליונים.

וזהו סוד הנצח של עם ישראל, וזהו סוד נצחונם של ישראל על האומות. עם ישראל שואב את כוחו מעולם עליון, שאינו תלוי לא בציר הזמן ולא בכוח צבאי או פיזי. הנצחיות הרוחנית הזו של ירושלים של מעלה, היא סוד נצחונם של ישראל.

 

 

שיעורים נוספים