אך בגורל יחלק את הארץ , י"ב תמוז התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

הפסוקים המתארים את חלוקת הארץ לנחלות השבטים מעוררים תמיהה: מצד אחד הפסוקים מדגישים שהחלוקה תהיה שווה לכל אדם ואדם, כלומר כל שבט יקבל נחלה לפי מספר אנשי השבט שצריכים לחלוק נחלה זו. כך, לדוגמא, שבט דן – שהוא הגדול ביותר בשבטים, אמור לקבל נחלה גדולה ביותר: “לרב תרבה נחלתו, ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו” (במדבר כו, נד).

אך מאידך, מייד מוסיפה התורה “אך בגורל ייחלק את הארץ, לשמות מטות אבותם ינחלו” (שם נה). כלומר: השבטים מגרילים ביניהם איזו נחלה מקבל כל אחד. לכאורה החלוקה בגורל סותרת לחלוטין את החלוקה ההגיונית, המוזכרת קודם לכן: לאחר שהכנת נחלה מתאימה לפי גודלו של כל שבט אתה שב ומחלק על פי גורל? הרי בקלות יכול לקרות בהגרלה ששבט דן, המרובה באוכלוסין, יקבל דווקא את הנחלה שהוכנה לשבט קטן יותר! אם כן, מה הטעם לטרוח ולהכין לכל שבט נחלה לפי פקודיו, אם בסופו של דבר הוא עלול לקבל נחלה שאינה מתאימה לו כלל?

רש”י, על פי חז”ל, מלמד שיש כאן עוד חלוקה שלישית נוספת, הנלמדת מן המילים ‘על פי הגורל’:

“ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא ע”י גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב א) אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים, ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו. והשבטים היו כתובים בי”ב פתקין, וי”ב גבולים בי”ב פתקין, ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני, לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל“.

כלומר, מעבר לחלוקה הריאליסטית, על פי גודל השבט, ומעבר לחלוקה בהגרלה, נערכה גם חלוקה על פי רוח הקדש. אך אין צורך להתבלבל או להבהל, שכן כל שלש המערכות עבדו בצורה מתואמת, ובכולן יצאו נחלות השבטים כפי שתוכננו מראש בחלוקה המתאימה על פי גודל השבט.

מדוע, אם כן, יש צורך בשלש מערכות שונות של חלוקת הארץ, אם כל השלש נותנות את אותה התוצאה? הרי לפי הגמרא שמצטט רש”י, אותו חלק שהוכן על פי מספר האנשים בשבט יהודה, למשל, הוא זה שעלה בגורלו, ועליו נאמר ברוח הקדש שיעלה בגורלו של יהודה. אם כן, מדוע יש צורך בכל החלוקות הללו?

נראה שכל חלוקה כזו מלמדת דבר נוסף על משמעותה של חלוקת ארץ ישראל לעם ישראל.

כל אחד מעם ישראל שמגיע לארץ אמור לקבל נחלה. הנחלה הזו היא רכושו הפרטי, היא הקרקע שלו, שעליה הוא בונה את ביתו הפרטי השייך אך ורק לו.

אך בנוסף לכך, כל אחד מישראל  הוא גם חלק מהעם השלם – לא  מדובר כאן על אוסף של אנשים פרטיים בלבד, אלא על עם שלם, שכולו יחד כובש את כל הארץ. כל שבט מקבל אמנם נחלה שונה, אך אין אלו שנים עשר מדינות לשנים עשר  עמים. את האחדות הלאומית הזו מדגיש הגורל – כל השבטים נמצאים יחד בתוך אותה קלפי, ללא הבדל בין שבט מיוחס יותר או פחות, ללא הבדל בין שבט גדול או קטן – ותיאורטית כולם יכולים לקבל כל חלק בארץ! אמנם בסופו של דבר קיבל כל אחד את החלק המיועד לו, אך בגורל מדגיש את העובדה שכל ארץ ישראל שייכת לכל עם ישראל. הבית שלי איננו רק הבית שלי, אלא גם חלק מהמדינה שלך, חלק מהארץ של כולנו.

והרובד השלישי הוא הרובד האלוקי: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לא רק כרכוש פרטי של כל אדם ואדם; וגם לא רק כריבונות של עם על מדינתו – ארץ ישראל שייכת לנו מתוקף הצו האלוקי, כמקום קדוש שהשכינה שורה בו, ודרך המקום הזה אנו צריכים לגלות את השראת השכינה בעולם. לכן הארץ מתחלקת לא רק בחלוקה טבעית וגם לא רק בגורל, אלא גם על פי ה’, באורים ותומים, לבטא את הקדושה שיש בארץ ישראל וללמד שישיבת עם ישראל בארצו יש לה גם תוכן אלוקי ומקודש.

שלשת הרבדים הללו צריכים להיות במודעות שלנו ביחס לקשר שלנו אל ארץ ישראל, וכמובן גם כאשר אנחנו נאבקים על הזכות לאחוז בארץ ישראל, שכן המאבק על ארץ ישראל הוא מאבק על שלשת הרבדים בקשר שלנו אליה. נדגים את הדברים לאור המשמעות של עקירת גוש קטיף: קודם כל יש כאן רובד טבעי – הבית של תושבי גוש קטיף, ממנו נעקרו באכזריות כה רבה, היה קודם כל הבית האישי שלהם, שבנו בעמל כפיים במשך עשרות שנים, ובאופן טבעי לאחר הגירוש אנחנו יכולים לראות את השבר הגדול ואת הפגיעה העמוקה במשפחות העקורים – ברובד הפרטי והאישי; בנוסף לכך, כל בית וכל חלק מארץ ישראל הוא גם חלק מהריבונות של כל עם ישראל על כל ארץ ישראל, וכל עקירה היא פגיעה בריבונות הלאומית, בכוח ההרתעה הלאומי, ובכוחנו להאבק מול הטרור המשתולל – ובכך יש פגיעה ברובד הלאומי; ולבסוף, הישיבה בארץ ישראל היא גם גילוי שכינה בעולם, ומקודשת בציווי האלוקי “וירישתם אותה וישבתם בה”, ומכוח ציווי זה כל חלק מארץ ישראל מסייע לנו מבחינה פנימית רוחנית לגלות את ייעודנו כעם סגולה, כעם ה’ היושב בארץ ה’.

שיעורים נוספים