כי שם ה’ נקרא עליך , י"ב תמוז התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

התורה מאריכה מאד בתיאור המפקד של בני ישראל ערב כניסתם לארץ – לגבי כל שבט ושבט נאמר לנו מהן המשפחות המרכיבות את השבט, מה מניינו של כל שבט בפני עצמו, וכמובן – הסך הכולל של בני ישראל, “שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים”. אולם האריכות בולטת ביותר בתיאור המסורבל של משפחות השבטים: “חֲנוֹךְ – מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי; לְפַלּוּא – מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי: לְחֶצְרֹן – מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי; לְכַרְמִי – מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי” וכן הלאה וכן הלאה, בתיאור כל משפחות השבטים.

האריכות הרבה הזו תמוהה: וכי איזו משפחה חשבנו שתהיה לחנוך? ודאי שלחנוך תהיה משפחת החנוכי, ולכרמי משפחת הכרמי – מה מחדשת התורה בסרבול המיותר הזה?

מבאר רש”י (כו, ה): “משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מבזין אותם: ‘מה אלו מתיחסין על שבטיהם? סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים, קל וחומר בנשותיהם!’ לפיכך הטיל הקב”ה שמו עליהם – ה”א מצד זה, ויו”ד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו הוא שמפורש ע”י דוד (תהלים קכב) “שבטי יה עדות לישראל”: השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם. לפיכך בכולם כתיב ‘החנכי’, ‘הפלואי’, אבל בימנה לא הוצרך לומר ‘משפחת הימני’, לפי שהשם קבוע בו: יו”ד בראש וה”א בסוף”.

רש”י מבאר על דרך הרמז, שהאותיות יו”ד וה”א שצורפו לשמות המשפחות, מעידות ששמו של הקב”ה נקרא על ישראל ומעיד עליהם. אמנם אין דרכו של רש”י לדרוש את התורה על פי רמז, אך נראה שכאן יש קשר הדוק בין הרמז לבין הפשט הפשוט: מה מעיד שמו של הקב”ה? “מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם”, שהמצריים לא משלו בנשותיהם, וכל אחד מהם אכן מתייחס לאביו, למשפחתו ולשבטו. ובכן, זהו בעצם החידוש העצום שמתגלה בפשט הפסוקים כאשר אנו מתבוננים בחזרה המסורבלת הזו על שמות המשפחות: זהו חידוש גדול שלחנוך הייתה משפחת החנוכי, לפלוא משפחת הפלואי, ולזרח משפחת הזרחי. עם של עבדים שהיה נתון לשלטונו המוחלט של המשעבד, ובכל זאת שמר על טהרתו ועל צניעותו, על שלמות המשפחה ועל נאמנות מוחלטת לדרכו – עם כזה ראוי ששם ה’ יופיע עליו ויעיד על התום והיושר שקיימים בו.

“וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” (דברים כח, י): דווקא כאשר שם ה’ נקרא עלינו, יראים אומות העולם לפגוע בנו; “בזמן שעושין רצונו של מקום – אין כל אומה ולשון שולטת בהם” (כתובות סו:). אף היום, אנחנו נקראים לתקן תיקון גדול בתחומים של צניעות ושלמות המשפחה, ומתוך כך נזכה בע”ה שייקרא שמו של הקב”ה עלינו ויעיד בנו, וייראו כל אומות העולם מאיתנו ולא יפגעו בנו לרעה.

החשיבות של המשפחה ושלמות המשפחה באה לידי ביטוי בפרשת השבוע גם בנושא נוסף – שבדרך כלל לא רגילים לראות אותו כקשור לשלמות המשפחה – וזהו נושא הירושה.

נושא הירושה חוזר על עצמו מספר פעמים בפרשה – ההקשר הבולט ביותר הוא בנות צלפחד, שאביהן מת במדבר ובנים לא היו לו, והן מבקשות לקבל בירושה את נחלת אביהן. בהקשר זה כבר מלמדת התורה את כל דיני הנחלות – מי שאין לו בנים אלא רק בנות אז הבנות יורשות אותו, מי שאין לו ילדים כלל אז האחים יורשים אותו, וכן הלאה. אך כל העיסוק הזה בדיני ירושות מופיע בגלל שכל נחלת הארץ היא בירושה: “לאלה תחלק הארץ בנחלה… לשמות מטות אבותם ינחלו”. כל אחד מקבל חלק בארץ, והחלק הזה נקרא נחלה, גם בגלל שהוא מנחיל ומוריש את החלק הזה לבניו. כל המפקד של בני ישראל למשפחותם הוא בעצם חלק מההכנה לירושת הארץ.

כאשר אנחנו מתבוננים על הסיפור של בנות צלפחד, לכאורה מדובר כאן על סכסוך או ויכוח כלכלי נטו: הבנות רוצות לקבל את החלק של אביהן בקרקע, ומולן עומדים כנראה האחים של צלפחד או מישהו אחר מהמשפחה או מהשבט, וטוענים שבנות אינן יורשות ולכן לא מגיע לבנות צלפחד לקבל את הנחלה. חז”ל כבר אומרים לנו שיש כאן שבח גדול לבנות צלפחד, שלא ביקשו את הקרקע בגלל שזה נדל”ן שיש לו ערך כספי, אלא בגלל הרצון העמוק שלהן להיות קשורות אל ארץ ישראל ולקבל חלק בקדושה של ארץ ישראל.

ובכלל הירושה היא לא רק עניין כלכלי, שכאשר ההורים הולכים לעולמם אחרי מאה ועשרים הילדים יתחילו לריב על הירושה… הירושה היא סוג של המשכיות, הרכוש שעובר מדור לדור נושא איתו גם את המטען הגנטי הרוחני של המשפחה, יחד עם הרכוש עוברת המסורת, עוברים המנהגים, האמונה חודרת לעומק הנפש, ולכן עניין הירושה הוא כל כך משמעותי בפרשה. הירושה היא עוד ביטוי ללכידות המשפחתית ולנצחיות של עם ישראל שעובר מאב לבן, מדור לדור.

שיעורים נוספים