רוצח בשגגה , ד' אב התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

בפרשת מסעי, לקראת הכניסה לארץ, מצווה ה’ להפריש ערי מקלט עבור הרוצח בשגגה, שדינו לגלות לעיר מקלט ולהיות בה עד מות הכהן הגדול.

מהי מטרת הגלות לעיר מקלט?

במבט ראשון ניתן לראות זאת כדאגה לשלומו של הרוצח בשגגה, וכרצון להציל את הרוצח בשגגה מיד גואל הדם. כך משמע לכאורה מהפסוק “וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה” [במדבר לה, כה]. כך משמע גם מהנאמר בספר דברים [יט, ו-ז]: “פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:  עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ”.

מאידך, קשה לומר שכל המטרה היא להציל את הרוצח בשגגה. הרי מדוע צריך בכלל להציל אותו? רק בגלל שהתורה התירה את דמו, והתירה לגואל הדם להרוג אותו! אם התורה הייתה רוצה להגן על הרוצח בשגגה, שכן הוא רצח רק בשוגג – לא הייתה התורה אומרת “וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה, וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם” [במדבר לה, כו-כז].

עצם זה שהתורה מתירה את דמו של הרוצח בשגגה, זה מה שהופך אותו לטעון הגנה, ולכן לא ניתן לומר שכל מטרת ערי המקלט היא להגן על הרוצח בשגגה מפני גואל הדם.

בנוסף, ההלכה היא שאם נגמר דינו של הרוצח בשגגה לגלות לעיר מקלט, ומיד לאחר גמר הדין מת הכהן הגדול – הרי הרוצח בשגגה פטור מן הגלות. ואם הסיבה לגלות היא כדי להצילו מגואל הדם – מדוע לא יגלה? הרי עדיין חם לבבו של גואל הדם והוא עלול לרדוף אחריו! אלא שמכיוון שהתורה תאסור על גואל הדם להורגו, ממילא אין צורך בהצלה – ומכאן שההצלה איננה ערך עצמי, שכן אפשר היה מראש לאסור על גואל הדם להורגו ואז לא היה מתעורר צורך להציל אותו.

ועוד ראיה לדבר, שהרי במקרה שהרוצח נס לעיר מקלט, ושם הרג בשוגג אדם נוסף – דינו שהוא צריך לגלות משכונה לשכונה אחרת בתוך אותה העיר. ואם כל סיבת הגלות הייתה הצלתו מגואל הדם, איזה ערך יש לכך שהוא גולה משכונה לשכונה?

יותר מכך: אם אדם רצח בשגגה, ובית הדין הגיע למסקנה שהוא חייב גלות לעיר מקלט, ואז מת הרוצח בשגגה – הדין הוא שצריך לקחת את עצמותיו ולהגלות אותן לעיר מקלט! האם עצמותיו של הרוצח בשגגה ז”ל צריכות הגנה מגואל הדם?…

אם כן, אין ספק שהמטרה היא לא רק הצלת הרוצח בשגגה, אלא יש כאן מטרות נוספות.

מטרה אפשרית נוספת היא עונש לרוצח בשגגה. אמנם הרצח היה לא במכוון, ובכל זאת ‘רצח זה רצח זה רצח’.  אם לא מדובר על אונס גמור [שבו באמת הרוצח באונס פטור מגלות לעיר מקלט], הרי הרצח בשגגה היה מלווה גם ברובד מסוים של רשלנות שהיא אשמת הרוצח בשגגה. אם לא נזהרת בנהיגה ברכב וגרמת למותו של אדם – הרי האחריות מוטלת גם עליך, למרות שלא רצחת אותו בכוונה. לא במקרה התורה קוראת למי שהרג את הנפש בשוגג – ‘רוצח’! ללמדך שגם זה הוא סוג של רצח ויש להענש עליו.

הבנת הגלות כעונש, מתחזקת על ידי ההשוואה שעורך הפסוק  בין  עונש  מוות  לרוצח  במזיד  לבין  עונש  גלות לרוצח בשגגה:

“וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:  וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן” [במדבר לה, לא-לב].

כשם שהרוצח במזיד  נענש  בעונש  מוות,  ואסור  לקחת ממנו כופר ממוני כדי לוותר על הריגתו, כך הרוצח בשגגה חייב עונש גלות, ואסור לקחת ממנו כופר ממוני כדי לוותר על גלותו לעיר המקלט.

הגלות לעיר מקלט היא אכן עונש – לא פשוט לעזוב את עיר מגוריך, את פרנסתך, את כל מרקם החיים שאתה רגיל אליו, ולעבור לעיר אחרת שבה אתה בעצם כלוא עד מות הכהן הגדול.

ובכל זאת, נראה שהגלות איננה רק עונש לרוצח בשגגה. אילו זה היה רק עונש, מדוע דווקא עד מות הכהן הגדול? מדוע לא לקבוע זמן מאסר קבוע בחוק? איזה הגיון יש בכך שאדם אחד יהיה בעיר מקלט שנה, וחברו יהיה בעיר מקלט חמישים שנה?

ועוד ראיה לדבר: ערי מקלט הן דין מיוחד בארץ ישראל. אדם שרצח בשגגה בחו”ל – אין לו עונש גלות, ולמעשה אין לו עונש כלל! אם הגלות לעיר מקלט ניתנה כעונש, מדוע לא להעניש גם מי שרצח בשגגה בחו”ל?

ועוד: ההלכה היא שיש לדאוג לפרנסה לרוצח בשגגה בעיר המקלט, ולא עוד אלא שרוצח בשגגה שגולה – מגלים גם את רבו איתו. ורב שרצח בשגגה – מגלים את כל ישיבתו איתו. שנאמר – “ונס אל אחת הערים האלה וחי” – עשה לו כדי שיחיה”. אם כן, איזה מין עונש זה?

לכן יש להבין שיש כאן שלשה רבדים.

אכן הגלות היא גם הצלה מגואל הדם, היא גם עונש, אבל היא גם כפרה ותיקון.

רצח, אפילו אם הוא בשגגה, הוא נטילת חיים. החיים הם דבר כה קדוש ומרומם, שנטילתם מחייבת כפרה. והכפרה המיוחדת נדרשת דווקא בארץ ישראל, שנקראת ‘ארץ החיים’. לכן בפרשת השבוע, בסוף העיסוק בדין רוצח במזיד ורוצח בשגגה, אומרת התורה:

וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [במדבר לה, לג-לד].

לכן הרוצח בשגגה גולה דווקא לעיר המקלט שבה מתגוררים לוויים, שהם לא קיבלו חלק ונחלה בארץ – אין להם קשר לעולם המעשי והחומרי אלא הם עוסקים רק ברוחניות ובתורה ובעבודת ה’, ולכן זו החברה המתאימה לרוצח בשגגה לעבור בה תיקון רוחני.

וכך כותב מלאכי [פרק ב פסוקים ד-ז]:

“לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה’ צְבָ-אוֹת הוּא”.

המגורים עם הלוויים, מפיצי התורה המחברים את האדם אל ברית ה’ – זהו  חלק מהתיקון של הרוצח בשגגה. 

לכן גם “עשה לו כדי שיחיה”, שכן המטרה היא לא רק להעניש אותו אלא ליצור תהליך של העמקה ובירור ערכי שיוביל לתיקון.

שיעורים נוספים

  • מה ה’ אלקיך שואל מעימך?

    הרב אלעזר אהרנסון, כ"ח אב התשע"ו

    בכל יהודי יש פוטנציאל לקשר עוצמתי עם הקב"ה באותה מידה שהתגלה אצל משה רבנו

    מאמר
  • שוב ושוב!

    הרב יגאל פסו, ט"ז אלול התשע"ה

    יש כאלה שזה קורה להם הרבה. שבים בתשובה אבל כעבור זמן נופלים באותו החטא בדיוק. האם לשוב שוב ושוב?

    מאמר
  • 3

    ספר יהושע פרקים א’-ה’

    הרב אלעזר אהרנסון, כ"א אלול התשע"ז

    השיעור עוסק במרגלי יריחו, בחציית הירדן ובכניסת עם ישראל לארץ.

    האזנה
    מאמר