“כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלקיך מייסרך” , כ"ג אלול התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

כבר עשרות שנים נתון עם ישראל באחת המלחמות הקשות והמתישות – מלחמת הטרור. מלחמה זו
פוגעת בעורף, בנשים ובילדים, בחיי היום-יום של כל אחד ואחת מאיתנו. המכות שבמלחמה זו כואבות במיוחד מכיוון שאנחנו מרגישים את הרשע שבהן – הן באות לנו מידי מחבלים צוררים שהאכזריות והרשע שלהם באים לידי ביטוי בדרכים מזעזעות. מצד שני אנחנו יודעים שגם המכות האלה באו אלינו מאת הקב”ה.
פרשתנו מתייחסת התורה לייסורים שמייסר אותנו הקב”ה, ומלמדת אותנו (דברים ח, ה): “וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה’ אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ”. כיצד מייסר איש את בנו? ראשית, מטרת הייסורים אינה להעניש או להתנקם – אלא ללמד ולחנך, שהרי האב אוהב את בנו ומיצר בצרתו. ממש כך אומרים חז”ל שהקב”ה מצטער בצרתן של ישראל, “בכל צרתם לו צר”: כאשר עם ישראל בגלות כביכול ‘שכינתא בגלותא’, וגאולת ישראל היא ‘לאוקומי שכינתא מעפרא’ – להקים השכינה מעפר. שנית, מתוך הגדרה זו של המטרה נובע גם שכאשר האב מייסר את בנו, הוא איננו מכה אותו מכת מוות ואובדן, שכן מטרתו היא לתקנו ולחנכו ולא לפגוע בו. לנו לעיתים קשה לראות זאת, כיוון שהייסורים קשים ביותר, וגובים מאיתנו מחיר קשה מנשוא. אף על פי כן, בצד הכאב הנורא על האבידות האישיות, עלינו לזכור כי במישור הלאומי “לא ייטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב”, הקב”ה לא נטש אותנו וחלילה איננו חפץ בהשמדתנו. עם ישראל הוא עם הנצח – “כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה’, כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם” (ישעיהו סו, כב), ועל כן גם הייסורים שמייסר אותנו הקב”ה הם “כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ”, ואינם אלא צעד הכרחי בתוך התהליך השלם של תיקון וגאולה.
לפני כשלש מאות שנה חזה הגר”א את תחילת צמיחת תהליך הגאולה, ושלח את תלמידיו לעלות ארצה, להפריח את השממה ולגלות רזי תורה. תלמידו ר’ הלל משקלוב – שאף הוא היה אז בין העולים לארץ, כתב ספר בשם ‘קול התור’, המבאר את דרכו של הגר”א בהבנת תהליכי הגאולה. ר’ הלל משקלוב מביא שם את הגזירה המוזכרת בגמרא, שנגזר על משיח בן יוסף לההרג (משמעות הגזירה על פי הגר”א היא שלאחר שהגאולה כבר תתחיל, יהיה שוב חורבן ורק לאחריו יתגלה הקב”ה בגאולה שלמה בבחינת ‘משיח בן דוד’). למרות תחזית קשה זו, “השיטה היסודית של רבנו (הגר”א) היא ‘עוד יוסף חי’, היינו שמשיח בן יוסף חי ויחיה ותתבטל הגזירה לההרג… הגזירה מתבטלת באופן שנחלקת לחלקים קטנים, כמשל המובא במדרש: משל למלך שכעס על בנו ונשבע לזרוק בו אבן גדולה (ולסוקלו). אח”כ ניחם וריחם עליו, ובכדי לקיים שבועתו, שבר את האבן הגדולה לחלקים קטנים וזרק עליו את החלקים האלה אחד אחד. נמצא שלא נהרג, ובכל זאת סובל גם מהחלקים הקטנים. והם חבלי משיח הבאים קמעא קמעא… “ועת צרה היא ליעקב – ממנה יוושע” (קול התור פרק ראשון אות ו’). זהו “כאשר ייסר איש את בנו” – הייסורים הם אכן קשים וכואבים, אך הם באים על מנת להיטיב לנו, “שבטך ומשענתך המה ינחמוני” – לא רק משענתו של הקב”ה מנחמת אותי, אלא גם השבט המכה אותי הוא חלק מהנחמה.
השר ר’ משה מקוצי, שהיה אחד מבעלי התוספות, כתב גם את ‘ספר מצוות גדול’, שבו הוא מונה את תרי”ג המצוות על פי שיטתו (כידוע ישנן דעות שונות לגבי מניין המצוות). בהקדמתו לספרו הוא מספר את הסיפור המופלא הבא:
וגם בעניין לאוין בא אלי בחלום עניין מראה בזה הלשון: “הנה שכחת את העיקר – ‘השמר לך פן תשכח את ה’ אלוקיך’ (דברים ח’, יא’)”. כי לא היה בדעתי לחברו במניין הלאוין, וגם רבינו משה (=הרמב”ם) לא הזכירו במניין. ואתבונן אליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם, וחיברתיו בעיקרים גדולים במקומן. וה’ אלוקים יודע כי לפי דעתי איני משקר מענין המראות, וה’ יודע כי לא הזכרתים בספר זה אלא למען יתחזקו ישראל בתורה ובתוכחה וחפץ ה’ בידי יצלח”.
עם ישראל עלול לשכוח את ה’ (דברים ח, יד-יח)– “וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה”. ועל כך בא האיסור “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ”, והציווי “וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה”.
חז”ל ביארו זאת במשל על בת המלך שאביה סיפק את כל צרכיה עד כדי כך שמעולם לא פנתה אליו ולא הרגישה מי הוא המביא לה את כל הטוב. שלח אליה אביה המלך את עבדיו מחופשים לליסטים שיתקפו אותה – ורק אז זעקה בת המלך לאביה בקול גדול שיבוא ויושיע אותה. דווקא מתוך “עת צרה היא ליעקב” – “ממנה יוושע”, מתוך הצרה באה הישועה, כאשר מתוך הייסורים עם ישראל שב אל ה’ ומצפה לישועתו.
את האמירה הזו עלינו להשמיע בקול גדול ובצורה ברורה: ודאי שאין פיתרון מדיני שיכול להגן על מדינת ישראל; אך גם פיתרון צבאי איננו מספק. עם ישראל זקוק לפתרון רוחני, לגלות את זהותו היהודית כעם ה’. הקב”ה הולך ומדגיש לנו זאת במלחמה הנוכחית – מדוע החיזבאללה תוקף אותנו? מדוע איראן רוצה בהשמדתנו? מה יש למחבלי החמאס לתקוף אותנו בגבול מצרים? יש כאן מלחמה נגד עם ישראל, נגד העם היהודי, נגד אלקי ישראל. ולכן כל כך חיוני שגם אנו נילחם בשם ה’, “ואנחנו בשם ה’ אלקינו נזכיר”. לעיתים התחושה היא שאנחנו באים ברכב ובסוסים, כגליית שבא להלחם עם דוד חגור בשריון כבד, ואילו אויבינו הם באים כדוד, זריזים ונועזים, ומכים בנו. ההבדל הגדול הוא קודם כל בצד המוסרי: דוד ביקש לפגוע בגליית שבא להכות בישראל, ואילו אויבינו יורים ללא אבחנה על אזרחים, על נשים וילדים, ומשתמשים אף באוכלוסיה האזרחית כמגן חי מפנינו. ממילא, נצחוננו לא יבוא לנו מכוח פלדת השריון או מאימת הפצצות חיל האוויר, ואף לא רק בזכות לחימה עיקשת של חיל הרגלים, אלא רק כאשר נבוא כדוד ונאמר “וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ”, כאשר נבוא כשלוחי ה’ יילחם הוא את מלחמתנו, ויקויים בנו “לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא” (דברים ז, כא).

שיעורים נוספים