ב”ק דף כ’ ע”ב – הדר בחצר חבירו – גרמא ודינא דגרמי , ט"ו כסלו התשע"ז, הרב ישי ויצמן

סיכום של עיקר הדיונים והמחלוקות בסוגיה

עיקר הדיון המסועף בסוגיה הוא על מה שלא כתוב, כפי שביארנו בשיעור הקודם – המקרה של זה לא ניהנה וזה חסר. הראשונים מבינים שהגמרא לא כתבה את המקרה כיון שהדין בו פשוט, אך נחלקו הראשונים האם פשוט שחייב או פשוט שפטור…

הרמב”ם מביא את ההלכה לגבי דין זה בהלכות גזילה, ומכך עולה שטעמו לפסוק שחייב הוא שהמגורים בחצר של מישהו זה חיסור ממון של ממש, כדברי הרי”ף בפירוש “דהא חסריה ממונא”. התוס’ לעומתם סבר שאינו חייב במקרה זה, כיון שאין זה נזק אלא חיסור ממון בגרמא. הרא”ש מביא את דברי תוס’ ודברי הרי”ף, דן בהם ולבסוף פוסק כרי”ף אך מדייק שאין זה מהסיבה אותה ניתן לשייך לרי”ף (חיסור ממון), אלא מפני ש”אכל חסרונו של חבירו”, כלומר עצם השימוש במה שחבירו מפסיד מחייב אותו. ועל כן אם רק ינעל את דלת ביתו של חבירו ולא ישתמש בבית, יהיה פטור. ויש עוד מה לעיין בטעמו המדוייק של הרא”ש. בסוגיה זו בא לידי ביטוי אופיו של הרא”ש. הרא”ש מצד אחד היה מבעלי התוספות, ומצד שני סידר את חיבורו על הרי”ף, ועל כן פעמים רבות הוא מסנכרן בין שיטותיהם.

הרמ”א בשם הטור בשם הרא”ש כותב שהסיבה לחיוב היא שיש כאן צורה חלשה של “משלמת מה שנהנית”. אמנם הוא לא ניהנה, אבל הוא אכל בסופו של דבר מחסרונו של חבירו. כמו כן הוא מביא את הרמ”ה שדן בדבר ומחייב מצד “דינא דגרמי”. בין שני טעמים אלו יש נפקא מינה. בדין מי שנעל בחצר חבירו ולא השתמש בה כלל, לפי הרמ”א הוא יהיה פטור, שהרי לא אכל מחסרונו של חבירו. לפי הרמ”ה הוא יהיה חייב, כי עצם המעשה הוא דינא דגרמי.

נראה ששורש המחלוקת הוא בשאלה האם השכירות היא דבר הסכמי בין האנשים או שזה “בעצם”, כלומר שהשכירות יוצרת מציאות עצמית של אוצר קנייני השייך למשכיר. אפשר להגדיר את זה כחילוק של סימן או סיבה. לפי התוספות העובדה שאחרים היו באים לגור בחצר הם סיבה למחשבה לחייב אותו, ועל כן פטור כי זה גרמא. לפי הרי”ף וסיעתו העובדה שהחצר עבידא למיגר והיו באים אחרים לגור, היא סימן לכך שיש כאן אוצר קנייני עצמי של ‘שכירות’ אותו גוזל הדר בחצר חברו שלא מדעתו.

הדיונים שנידונו באחרונים על המקרה הזה הם: האם יש להתבונן במקרה מצד החיסרון למשכיר או מצד ההנאה לנשכר? אם תמצי לומר מצד ההנאה, האם היא גדר של נזיקין או לא – והנפק”מ היא האם משלם בעידית או בזיבורית.

 

“גרמא” ו”גרמי”

כתוב בגמרא שרבי מאיר היה דן דינא דגרמי לחייב. מנגד ידוע ומקובל שגרמא בנזיקין פטור. מה ההבדל ביניהם? הדיון הזה העסיק בתי מדרשות רבים במהלך הדורות, ושיטות רבות נאמרו בדבר. יש המסבירים ש”גרמי” זה ממש בידיים אך שאינו ניכר, ו”גרמא” זה לא בידיים כלל. אחרים, כמו הר”י, התוס’ והרא”ש, אומרים שההבדל נעוץ בשאלה האם נעשה מעשה בגוף הדבר. הסבר אחר שניתן בדבר הוא שדינא דגרמי הוא כאשר ברי היזקא (כלומר ההיזק ברור ומובהק) וגרמא הוא כאשר לא ברי היזקא. באנציקלופדיה התלמודית מובא סידור מפורט של השיטות השונות, ועיין שם.

באופן כללי, בהבנת השמות “גרמא” ו”גרמי”, כותב בעל הלבוש שהניקוד במילה “גרמא” מורה על פעולה קלה, ואילו הניקוד במילה “גרמי” מורה על דבר כבד יותר. בפשטות נראה להוסיף על כך שמעצם הפירוש הלשוני נראה שגרמא מדבר על צורת הפעולה, וגרמי על הגורמים לפעולה. ואם כן, המילה גרמא מבטאת פעולה שכביכול נעשתה מעצמה, ומידת העקיפין בה היא חלק מהאופי של הפעולה. לעומת זאת גרמי מתחבר יותר ליוצר הפעולה, ועל כן מובן שהפעולה נעשתה יותר באופן ישיר.

 

 

ביאור האר”י הקדוש על הסוגיה

ראשית נקדים כי הדברים המובאים להלן בשם האר”י הקדוש הם עמוקים ונשגבים, “כבוד אלוקים הסתר דבר”, ומיועדים למי שהיה בשיעור ושמע את הדברים ממקורם………… [תוכן החלק הזה של השיעור שמור במערכת ולא הועלה לאתר].

מתוך פרשת השבוע

בעניין זה של שפע הבא מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, נוסיף כמה דברים מתוך פרשת השבוע. חז”ל מספרים על מותו של עשו (סוטה יג). כאשר באו בניו של יעקב לקבור את אביהם במערת המכפלה, ניגש עשו ועמד על פתח המערה, בטענה שיש לו זכות עליה. הם כמובן אמרו שיש להם שטר של מכירת הבכורה ליעקב, אך דא עקא שהשטר היה במצרים. שלחו את “נפתלי איילה שלוחה” לרוץ להביא את השטר. אדהכי והכי, חושים בן דן שהיה חירש שם לב למהומה, ושאל מה מעכב את קבורת יעקב? הצביעו לו על עשו, והוא הגיב בהנחתת נבוט על ראשו של עשו אשר התגלגל פנימה אל תוך מערת המכפלה עד בין רגליו של יעקב אבינו. על כך אמרו חז”ל “ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע”.

המהר”ל (חידושי אגדות שם) שואל כיצד התגלגל הדבר כך שדווקא חושים בן דן הרג את עשו? ומסביר, שכאשר מתחילים בדיבור עם האויב, כבר נכנסים באווירה מסויימת, שממנה אי אפשר להתעורר לצאת בבת אחת ולהרוג. האחים נכנסו לדו שיח עם עשו, ולכן גם כאשר היה ברור שצריך להרוג אותו הם לא עשו זאת, ורק חושים בן דן החירש, שלא נטל חלק בדיון ובא ממקום אחר, יכול היה להגיב בקנאות כזו.

בירושלמי מופיע אחרת, שלא חושים בן דן הוא זה שהרג את עשו, אלא יהודה. הירושלמי מביא זאת בהקשר של המנהג שהיה ביהודה שהחתן בא על הכלה עוד בהיותה בבית אביה, על מנת שתהיה אימתו של בעלה עליה, ולא תיבעל מרצון לאיסטרטיוס (ירושלמי כתובות פ”א ה”ה, דף כה ט”ג):

בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה התקינו שיהא בעלה בא עליה עודה בבית אביה שמתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה עוד היא נגררת מכל מקום אין סופה להיבעל מאיסטרטיוס אנוסה הוא ואנוסה מותרת לביתה.

אמנם באותה תקופה ביהודה שלטו היוונים, אולם חז”ל קושרים את גזירותיהם למניעים של כעס על מות עשו הוא אדום, הקשור למלכות רומי. אכן שתי מלכויות אלה קרובות וקשורות זו אל זו. בסדר של ארבעת המלכויות, יוון היא המלכות השלישית ורומי הרביעית, וידוע הדבר שבמבנים מרובעים בתורה, השלישי והרביעי קשורים (עיין באריכות בספר “מיטב הארץ” מאת מו”ר הרב יהושע ויצמן, עמוד 158).

כיצד היה המאורע שהרג יהודה את עשו לפי הירושלמי? המדרש (תהילים יח) מספר שכאשר באו יעקב ועשו לקבור את יצחק אביהם נכנסו שניהם לבדם אל תוך המערה. יהודה שהיה בחוץ חשש לשלום אביו, ועל כן נכנס פנימה והרג את עשו.

אין ספק שהמחלוקת הזו בין הבבלי לירושלמי איננה שאלה מי הרג את עשו, כי אם מי הורג את עשו, ומי יהרוג את עשו בסוף הימים. ההתמודדות הגדולה של חז”ל הייתה עם אותה מלכות רביעית, שהם זיהו אותה בתור המלכות האחרונה והקשה לפני בוא משיח צדקנו. כך למשל במדרש על סולם יעקב אומרים חז”ל שראה יעקב את שרה של רומי עולה ולא יורד. זה מה שחז”ל רואים, את שרה של רומי עולה ולא יורד.

מתוך כך צדדי המחלוקת משלימים זה את זה, שיהודה ודן הם אלה שבונים את המשיחיות בישראל שמתמודדת עם עשו. חז”ל אומרים שכאשר בירך יעקב את דן בנו, ראה ברוח קודשו את שמשון וחשב שהוא מלך המשיח. כיון שראה שאף הוא עתיד ליפול, אמר “לישועתך קיויתי ה'”. ההו”א של יעקב מעידה על חלקו של דן בהתמודדות עם עשו. אביו של שמשון היה מדן ואמו מיהודה, ועל מלך המשיח אמרו חז”ל שאביו מיהודה ואמו מדן. אנו רואים אצל שמשון סוג של הופעה מוקדמת של בחינתו של מלך המשיח, באופן שעדיין לא מוכן דיו להשלמת התהליך כולו.

חלקו של יהודה בהתמודדות הוא הובלת עם ישראל, ודן מאסף באחרונה. כך הלכו גם במסע המחנות במדבר, בדרך לארץ ישראל. בעשיית המשכן, בצלאל מיהודה היה מלא רוח אלוקים, ואיתו – אהליאב בן אחיסמך למטה דן. הצבת יהודה במלחמה מול עשו מתאימה לירושלמי, והצבת דן אופיינית לבבלי. יהודה מסמל את הצד האיכותי יותר בעם ישראל ודן את הצד הכמותי, המבטא את הסגולה. על כן הירושלמי האמון על ההסתכלות מלמעלה למטה, מביא את יהודה. והבבלי שדרכו להסתכל מלמטה למעלה, הוא מביא את דן. המהר”ל שם כותב שעשו נופל או בקצה העליון של השבטים – יהודה, או בקצה התחתון – דן.

הדבר מתאים גם לדרך שבה הרגו יהודה וחושים את עשו. יהודה עשה חישוב – מה עלול לקרות ליעקב בתוך המערה, במסגרת המפגש הזה עם עשו. חושים לעומת זאת פעל מתוך אינסטינקט טבעי. יהודה פעל מתוך שכל וחושים פעל מתוך החושים הטבעיים. מתאים הדבר שחושים הוא הורג את עשיו ולא דן. חושים, הוא כבר הנכד של יעקב אבינו ולא אחד מהשבטים, השבטים אשר מבטאים יחידה מקשרת בין האבות לעם. חושים הוא כבר ממש העם.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב