ארבע מידות ביושבים לפני חכמים , ט' שבט התשע"ז, הרב אלעזר אהרנסון

ארבע מידות
ביושבים לפני חכמים

מדוע, בעצם, חשוב ללמוד תורה? מדוע לימוד התורה הוא ערך כה מרכזי בחיינו, עד כדי שהוא גובר על ערכים רבים אחרים?

ככל שאדם מודע יותר לחשיבות ולערך של המעשה שהוא עושה, כך הוא עושה אותו יותר במסירות ובנחישות, ולכן חשוב שנגדיר לעצמנו באופן מדוייק וברור את המשמעות של לימוד התורה באופן כללי, וגם את המשמעות המיוחדת של לימוד התורה בדור שלנו.

מתוך דברי חז”ל ניתן לראות ארבעה כיוונים בהקשר לחשיבות לימוד התורה – ארבעה כיוונים שאינם סותרים זה את זה כי אם נבנים זה על גבי זה, הולכים ומתרחבים.

 

“כאשר ציוני ה’ א-לוהי”

בימי שלטון הרומאים בארץ גזרו על עם ישראל שלא יעסקו בתורה. קהילות ישראל המשיכו ללמוד תורה על אף הסכנה, ועל כך נשאלו שני תנאים באותם ימים קשים: ‘למה אתה לומד תורה’? שניהם מסרו את נפשם ונהרגו על קידוש ה’ בהפרתם את הגזירה – כחלק מעשרה הרוגי מלכות, וממילא תשובותיהם לשאלה זו הן זעקה פנימית של אמת גדולה, אשר עלתה למעלה מקדושת החיים.

בהעמקה אל תשובותיהם השונות מתגלים שני רבדים במשמעות לימוד התורה, אשר יהיו לנו לאלומת אור להנחות את דרכנו בבית המדרש ולכוון את מיתרי ליבנו לעבוד את ה’ באמת.

כך מסופר על רבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה דף יז עמוד ב):

“אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? אמר להו: כאשר צוני ה’ א-להי. מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות… בשעה שיצאו שלשתן – צדקו עליהם את הדין, הוא אמר: “הצור תמים פעלו וגו'”, ואשתו אמרה: “א-ל אמונה ואין עול”, בתו אמרה: “גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי וגו'”. אמר רבי: כמה גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין”.

במבט ראשון נראה שר’ חנינא בן תרדיון אומר דבר פשוט – למה אני לומד תורה?! כי זו מצווה! אני אדם מאמין וקיבלתי על עצמי עול מלכות שמים ועול מצוות, וממילא אני לומד תורה כחלק משאר המצוות שאני מקיים.

ודאי, זהו רובד בסיסי ונכון – גם ללא התחברות ללימוד התורה וגם בלי הבנת חשיבותה, הרי זו מצווה שחובה לקיים. אך אין בהסבר זה כדי למצות את כל עומק גישתו של ר’ חנינא בן תרדיון, שהרי בהמשך הגמרא מסופר שהוא לא הסתפק בלימוד תורה כשלעצמו, אלא הקהיל קהילות ברבים ועסק בתורה, וספר תורה מונח לו בחיקו! במילים אחרות, ר’ חנינא בן תרדיון קיים הפגנה אל מול גזירות השמד הרומאיות: הוא הרי יכול היה ללמוד תורה בסתר במרתף ביתו, אך עשה זאת ברחובה של עיר, וספר התורה אשר מונח לו בחיקו – איננו כדי ללמוד מתוכו, אלא כחלק מהאמירה הציבורית של הופעת התורה. מתברר שזו לא רק עוד מצווה שרבי חנינא בן תרדיון מקיים מתוך חובתו, אלא מסירות נפש מיוחדת במינה, מעל ומעבר למינימום של קיום המצווה…

הבנה זו בתשובתו של רבי חנינא בן תרדיון ניכרת גם מתוך ההקשר הכללי: תשובתו אינה לקוחה מתוך ראיון במשרד ממוזג, כי אם ניתנה במעמד למשפט רומאי. ר’ חנינא בעצם אומר לרומאים הרבה יותר – אינני מתייחס אליכם כלל כשלטון מצווה ובעל סמכות עלי, ה’ א-לקי ציווני ואליו אני מחויב.

בדורות האחרונים מצאנו תשובה דומה של עולי הגרדום לבריטים. דב גרונר, למשל, הצהיר בתחילת המשפט שערכו לו הבריטים: “איני מכיר בזכותכם לשפוט אותי, בית דין זה משולל יסוד חוקי מאחר שנתמנה על-ידי שלטון שאין לו יסוד חוקי!” כפי שאמרנו, כך יש להבין את תשובתו של רבי חנינא –  אין בסמכותכם לשפוט אותי, שכן אינני תחת מלכותכם אלא תחת מלכותו של הקב”ה. רבי חנינא לא ניגש להסברים על המהות, החשיבות, העניין או המשמעות: “כאשר ציוני ה’ א-לוהי!”. מדוע הוא איננו מסביר? מעבר לכך שאינו מכיר בסמכות השופטים, נראה כי רבי חנינא מרגיש שההסבר לא ניתן לביטוי במושגים רומאיים, מושגים הלקוחים מעולם החומר וערוכים בגסות רוח. לימוד התורה בא ממקום עליון –  “כאשר ציווני ה’ א-לוהי”.

עומק גישתו של רבי חנינא בן תרדיון ללימוד התורה בא לידי ביטוי בשיחתו הנדירה עם ר’ יוסי בן קיסמא (בהמשך הגמרא שם, דף יח עמוד א):

“תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו?! תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!” אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי.

רבי יוסי החולה עומד טרם מיתתו ותובע מרבי חנינא להבין לרוח התקופה. העובדה  שהאומה הרומאית ממשיכה להתקיים אפילו אחרי מעשי רשע כאלה, מלמדת על רצון הקב”ה! כיוון שכך, אין זו העת הנכונה להפגין על לימוד התורה, אלא להוריד את הראש ולחכות שהגל יעבור. מדוע אתה מקהיל קהילות ברבים?? אין כוונתו של רבי יוסי למנוע את רבי חנינא מלימוד תורה כליל, אלא לבקש ממנו שיעשה זאת בסתר. רבי חנינא משיב לכאורה תשובה שאיננה ממין העניין – “מן השמיים ירחמו”. מדוע שמן השמיים ירחמו, אם זה לא רצון ה’? נראה, שרבי חנינא אומר את דבריו מעולם מושגים אחר. השיקולים עליהם מדבר רבי יוסי בן קיסמא לא נוגעים אליו, הוא לומד תורה כיוון שהוא לא מסוגל אחרת. בטבעו הוא לא מסוגל להשתלב, אפילו כלפי חוץ, בעולמם הרדוד של הרומאים. כאשר הוא שומע את דבריו של רבי יוסי הוא אמנם מקבל אותם, אך אינו מסוגל לזוז מתביעת נשמתו.

סיפור מותו של ר’ חנינא בן תרדיון מגלה את חזונו האדיר. כך מספרת הגמרא (שם):

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס”ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס”ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס”ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס”ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו”.

ברגע היסטורי מזעזע, מוצאים הרומאים בחזרתם מלווייתו של רבי יוסי בן קיסמא, את מי אם לא רבי חנינא – יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הם כורכים את גווילי ספר התורה סביבו, ומציתים בם את האש. שאלת בתו קורעת לב – אבא, אראך בכך? תשובתו של רבי חנינא מפתיעה ותמוהה. היינו מצפים מצדיק כזה להגיד – מילא, אם הייתי נשרף לבדי… אבל שספר תורה נשרף – אוי גווועלד… רבי חנינא אומר דבר הפוך: “אלמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני”. מה השמחה ששמח ר’ חנינא בכך שספר התורה נשרף עימו? ועוד, וכי אם היה נשרף לבדו, חלילה לא היה מאמין שהקב”ה יבקש עלבונו?

על מנת לענות על שאלה זו, נתבונן תחילה בסיפורו של ר’ עקיבא, דרכו מופיע לימוד התורה ברובד נוסף.

 


“כי הוא חייך ואורך ימיך”

גם רבי עקיבא נשאל על לימוד התורה, כמו שמספרת הגמרא (ברכות דף סא עמוד ב):

תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה.

פפוס בן יהודה[1] שואל את רבי עקיבא שמקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה: האם אינך מתיירא מפני המלכות? בתשובתו רבי עקיבא מגלה זווית חדשה בלימוד התורה. התורה היא מעיין החיים של עם ישראל. העולמות הפנימיים שנגלים לנו בתורה, מחיים אותנו. עם ישראל איננו יכול לחיות ללא התורה, כשם שהדגים אינם מסוגלים לשהות מחוץ למים.

דרכו של רבי עקיבא מאירה יותר את המימד הלאומי של לימוד התורה – למרות שבמישור הפרטי מי שלומד תורה עלול להיתפס ולהיהרג, הרי שבמישור הלאומי כולנו חיים וקיימים בזכות לימודה. ר’ חנינא בן תרדיון, לעומתו, מדגיש את הציווי הפרטי על כל אחד ואחד – אמנם מי שלומד תורה עלול להיהרג, אך למרות זאת כל אחד מאתנו חייב ומצווה על לימודה, שהרי התורה היא א-לוקית ונצחית ואינה תלויה בשינויים העוברים על הדורות. נמצא אם כן, ששני צדיקי עולם אלו האירו שני רבדים בלימוד התורה. האחד הוא הרובד הפרטי “כאשר ציוני ה’ א-לוהי”, והרובד השני – “כי הוא חייך ואורך ימיך”, נוגע יותר לכלל ולאומה.

בין הסיפורים של רבי עקיבא ורבי חנינא בן תרדיון משוך קו של דמיון, והוא אשר מבליט את ההבדלים בשיטות ובגישות השונות. לעומת הניסוח האישי של רבי חנינא “כאשר ציוני ה’ א-לוהי”, בוחר רבי עקיבא לדבר על קבוצה כללית – הדגים, שהמים הם להם בית הגידול ומרחב החיים המשותף. דבר זה בא לידי ביטוי אף בייחוס העממי המוזכר בדבריו של השועל: “אבותי עם אבותיכם”. בנוסף, על רבי חנינא בן תרדיון אומרת הגמרא שהיה ‘יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים’. ואילו אצל רבי עקיבא נאמר כי היה ‘מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה’. מה ההבדל? רבי עקיבא ניגש לתורה בתור מרחב החיים הלאומי של עם ישראל כשם שהמים הם מרחב החיים של הדגים, ולכן הנקודה המרכזית היא להקהיל קהילות ברבים בעסק לימוד התורה. רבי חנינא מקהיל קהילות ברבים אף הוא, אך עושה זאת “כאשר ציוני ה’ א-לוהי” כדי להרבות את עצם לימוד התורה של כל אחד ואחד. אצל רבי חנינא בן תרדיון אף מסופר כי היה יושב “וספר תורה מונח לו בחיקו”, דבר אשר מעיד על קשר לתורה שבכתב. אנו יודעים כי רבי עקיבא הוא ‘עמוד התורה שבעל פה’, אשר כל מהותה היא גילוי נשמת האומה.

כאשר אנחנו מעיינים היטב בסיפורו של ר’ חנינא בן תרדיון, ניתן לחוש מבין השורות שדרכו מטרידה אותו – אף שהוא נחוש ומוסר את נפשו. הדבר בא לידי ביטוי גם בתשובתו לרבי יוסי – “מן השמיים ירחמו”: לכאורה, אם אתה בטוח שהדבר הנכון ביותר הוא לצאת עם ספר תורה לרחוב ולהקהיל קהילות ברבים, מדוע אתה עונה תשובה כל כך מתחמקת? במקום לומר “מן השמים ירחמו”, אמור בקול רם ובתקיפות: “אדרבה, מן השמים המליכו אומה זו בגלל שלא עסקנו בתורה במסירות, ורק על ידי מסירות הנפש על לימוד התורה נזכה לשרוד”… אלא שר’ חנינא בן תרדיון באמת מתלבט התלבטות אמיתית – אינני יודע אם אני פועל נכון, אך אינני יכול אחרת, ו”מן השמים ירחמו”.

ההתלבטות של ר’ חנינא באה לידי ביטוי גם בשאלתו “רבי, מה אני לחיי העולם הבא?” לכאורה, מה מקום יש לשאלה זו? הרי אתה מוסר את נפשך למען לימוד התורה! הייתכן שלא תזכה לחיי העולם הבא? השאלה הזו עצמה בלתי נתפסת, אך עוד יותר מוזרה היא התשובה: בסופו של דבר אומר ר’ יוסי בן קסמא לר’ חנינא שאכן הוא יזכה לחיי העולם הבא – אך בזכות ההידור שלו במצוות הצדקה… ומה עם מסירות הנפש על לימוד התורה?

ניכר, אם כן, שעל אף המסירות של ר’ חנינא, היו לו ספקות והתלבטויות שהטרידו את מנוחתו.

נראה שהסיבה לכך היא שהדרך של “כאשר ציווני ה’ א-לוהי” מצמצמת את לימוד התורה לכדי סעיף חיוב של האדם הפרטי מול אלוקיו – הצורך האישי לעמוד בחובה הקדושה של מצוות לימוד תורה. וברובד הפרטי הזה, אכן מניין שעל אדם לצאת בהפגנתיות וללמוד תורה ברחוב העיר, ובכך לסכן את נפשו? אולי צודק ר’ יוסי בן קסמא, והדרך הנכונה היא ללמוד תורה בסתר? הרי את הציווי האלוקי מקיימים גם באופן זה! האם מצוות לימוד התורה מתירה לאדם להכניס עצמו למצב סכנה חמור ולגרום למותו?

לר’ עקיבא לא היה הדבר קשה או נתון בספקות, שכן אצלו נבע לימוד התורה מהרובד הלאומי, וודאי שאדם מצווה להכניס עצמו לסכנה למען הצלת הכלל, כפי שאנו רואים במלחמות מצווה וכדומה. אך לר’ חנינא בן תרדיון היה הדבר בגדר סימן שאלה אשר הותיר את ההתלבטות עד הרגע האחרון האם אכן פעל נכון, האם חפץ הקב”ה במסירות הנפש שלו על לימוד התורה ברובד של “כאשר ציווני ה’ א-לוהי”.

על כן, רק כאשר נשרף רבי חנינא כשגווילי ספר התורה כרוכים סביבו והוא משמש כ’עץ החיים’ של ספר התורה, שבה נפשו אליו. כעת הוא כבר איננו מתלבט האם פעל נכון, הוא יודע עתה כי בשבילו הייתה זו לא רק האפשרות היחידה אלא גם הדרך הנכונה. כאשר הוא נשרף כעץ חיים, כמחזיק התורה, הוא מבין שאכן היה זה באמת תפקידו, להיות מחזיק התורה שבכתב, אשר מבליטה את היסוד של מצוות לימוד התורה, בשם החובה הא-להית. זו הסיבה שהוא אומר “אילו נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי”, שכן אילו כך היה – גם עתה כאשר אני נשרף למוות על קידוש השם, עדיין לא הייתי יכול להיות בטוח שאני מקיים בזה את רצונו. אבל “עכשיו שאני נשרף וס”ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס”ת הוא יבקש עלבוני”.

ואכן, האמת הפנימית הזאת עמדה לרחב”ת במותו להבחין בכך שגווילים נשרפים, אבל אותיות פורחות באוויר. תורת הנצח ממשיכה להאיר לדורי דורות.

גם רבי עקיבא מת על קידוש ה’ מתוך שעסק בתורה. וכך מסיימת הגמרא (שם בברכות):

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? ממתים ידך ה’ ממתים וגו’! – אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.

בחייהם ובמותם, ציוו לנו ר’ חנינא בן תרדיון ור’ עקיבא את הקריאה הגדולה ללמוד תורה מתוך כוונה לשני אפיקים אלה: לימוד התורה עבור היחיד – “כאשר ציווני ה’ א-להי”[2], ולימוד התורה למען עם ישראל כולו, מתוך הבנה שעם ישראל איננו יכול לשרוד כעם אלא מתוך לימוד התורה – “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”[3].

שילוב שני הדרכים הללו בונה נכון יותר את עולם התורה. עבור היחיד, ברור לנו שלימוד התורה בונה את נפשו של האדם, והופך אותו לאדם בוגר יותר, עמוק וערכי יותר. אנו רואים במציאות את לומדי התורה ונוכחים לדעת שככל שהם מעמיקים בה כך הם נבנים יותר. דברים אלה ביטאו חז”ל במימרא מופלאה (סנהדרין צט ב):

אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן.

בתורה יש כוח לברוא עולמות “הקב”ה אסתכל באורייתא וברא עלמא”, וכל שכן כוח לברוא את האדם. מתוך כך, המלמד את בן חברו תורה כאילו עשאו, ואף האדם המלמד את עצמו נמצא למד שהוא בונה את עצמו, את אישיותו ואת נפשו.

וכמובן ברובד הלאומי לימוד התורה משפיע על עם ישראל – בין אם מהבחינה הסגולית, לימוד התורה מעשיר את עם ישראל בכוחות רוחניים גדולים אשר מאפשרים מציאות של הצלחה לאומית; וכן באופן סיבתי פשוט, החיבור לאמונה ולזהות היהודית מביא את עם ישראל לחוסן פנימי, וכוח עמידה לאומי[4].

 

וחיי עולם…

במקומות רבים בחז”ל מודגש הקשר בין התורה לעולם כולו – מוסף על הרובד הקודם, בו עם ישראל חי ממקורה של התורה, לא זו בלבד אלא אף העולם כולו מיוסד על קיומה. בזוהר הקדוש כתוב (ח”ב קסא א) כפי שהזכרנו לעיל, כי ‘הקב”ה אסתכל באורייתא וברא עלמא’ – הקב”ה הסתכל בתורה וברא את העולם. כיוון שהעולם נברא מתוך התורה, הרי שהיא התנאי לקיומו והוא מהווה במהותו מקום להופעתה.

אחד הביטויים לכך בדברי חז”ל הוא שהבריאה לא התייצבה עד שקיבלו ישראל את התורה (שבת דף פח עמוד א):

כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה”א יתירה למה לי? – מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

ריש לקיש דורש את הה”א היתירה שנאמרה ביום השישי מבריאת העולם, ללמד על תנאי שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית – שקיומו מותנה בקבלת ישראל את התורה[5].

בדברי הרב קוק מופיע יחס נוסף של קשר זה (אורות, ישראל ותחייתו, ח):

הגבורה הא-להית השרויה בעולם, שחדשה את העולם ומחדשתו בכל יום, היא היא שמפיה שמענו את התורה.

הרב קוק זצ”ל מאיר את הדברים מזווית הפוכה: לא מצד המציאות, שהתורה יוצרת את העולם, אלא מצדנו – שאת התורה שמענו מפיה של הגבורה הא-להית השרויה בעולם ומחדשת אותו.

שתי הזוויות משלימות זו את זו: התורה קדמה לעולם, לא במובן הכרונולוגי אלא מצד זה שבה הייתה גנוזה כל תכנית העולם, ועל כן תכונותיו וחוקיו של העולם הם ביטוי לרעיון פנימי שבמקור התורה. אך מצד הברואים, במידה מסוימת העולם קדם למתן תורה. קודם כל הופיעה בעולם המציאות החומרית על כוחותיה הבהמיים, ורק לאחר אלפי שנים הופיעה התורה על עם ישראל. נמצאת למד שהעולם הזה לא רק שנעשה על פי תכנית אלוקית, אלא הגבורה האלוקית שרויה בו וממשיכה לפעול ולחדשו בכל יום, ומכוח זה קיבלנו את התורה מתוך העולם. על שתי הדברות הראשונות אשר כוללות את התורה כולה נאמר: “מפי הגבורה שמענום” – מכוח הגבורה האלוקית, כלומר התגלותו של הקב”ה בעולם הזה, שמענו אותן ומאליו את כל הנובע וכלול בהן. חסד גדול עשה אתנו הקב”ה, שזיכה אותנו באפשרות לגעת באותה חכמה אלוקית. לפתוח ספר, ולקלוט את התכנים העליונים שבהם נברא כל העולם.

כיוון שמעשה בראשית, העולם וכל הברואים, כולם נובעים מכוח התורה – אזי אילו לא הייתה נותנת היא את כוחה על ידי קבלת עם ישראל את התורה, לא יכול היה העולם לעמוד.

מעמד הר סיני נתן תוקף לקיום העולם, אך אין זה מעמד חד פעמי, כי אם מעמד שממשיך ופועם בחכמים העומדים בכל דור ודור, אשר ממשיכים לקיים את העולם. וכך דרשו חז”ל (שבת דף י עמוד א):

“כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית”

וכן אמרו (שמות רבה פרשה כח אות ו):

“ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני, וכה”א (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה’ אל כל קהלכם, קול גדול ולא יסף”.

מדברים אלו עולה שדברי חז”ל הקודמים על קבלת התורה שמקיימת את העולם, נוגעים לא רק לאותו רגע היסטורי שהתרחש בו’ בסיון בשנה הראשונה ליציאת מצרים, אלא לאירוע בלתי פוסק, בו הקב”ה בכל דור ודור נותן את התורה מסיני אל חכמי אותו דור, ובכך כל הלומד תורה מקיים את העולם כולו.

ירמיהו הנביא מתנבא בשם ה’ (פרק לג פסוק כה):

כֹּה אָמַר ה’ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי:

חז”ל דרשו פסוק זה בגמרא (מסכת פסחים דף סח עמוד ב):

אמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי!

 

תורה לשמה

ראינו עד עתה שלש דרגות של מעלת לימוד התורה: א. בתור קיום מצוות ה’ אשר בונה את הקשר של האדם הפרטי עם הקב”ה – “כאשר ציווני ה’ א-להי”, ב. כצורך קיומי של עם ישראל – “כי הוא חייך ואורך ימיך”, ג. ההבנה שלימוד התורה מקיים לא רק את העם אלא את העולם כולו – “הסתכל באורייתא וברא עלמא”.

מעל לכל אלו, לימוד התורה הוא מטרה בפני עצמה – תורה לשמה.

הרב קוק מבאר את הנקודה הזו באורות התורה, בפרק שכותרתו “תורה לשמה” (אורות התורה פרק ב פסקה א):

עִנְיַן תּוֹרָה לִשְׁמָהּ – לְשֵׁם הַתּוֹרָה. כִּי מְצִיאוּת הַחָכְמָה הוּא רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁתִּהְיֶה בְּפֹעַל, וְהיא מְצִיאוּת יוֹתֵר נֶחְמָדָה וּמְעֻלָּה מִכָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְהֵחָשֵׁב, וְאֵין הַחִסָּרוֹן כִּי-אִם מִצִּדֵּנוּ, שֶׁמִּצַּד הֱיוֹתֵנוּ שְׁקוּעִים בְּגוּף אֵין אָנוּ מַכִּירִים כָּל עִנְיַן גֹּדֶל וְחֹזֶק וְעִלּוּי מְצִיאוּתָהּ. וְחָכְמַת הַתּוֹרָה הֲרֵי הִיא הַגִּלּוּי הָאֱ-לֹהִי כְּפִי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הַבָּא מִצַּד עֲבוֹדָתֵנוּ וְתַלְמוּדֵנוּ. וְהִנֵּה כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה הוּא מוֹצִיא מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת מְצִיאוּת חָכְמָתָהּ מִצַּד נַפְשׁוֹ, וּבְוַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ מִצַּד חִבּוּר הַתּוֹרָה לְנֶפֶשׁ זוֹ לָאוֹר הַנּוֹלָד מֵהִתְחַבְּרוּתָהּ לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת, וְאִם-כֵּן הוּא מַגְדִּיל הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּלִמּוּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּגְדִּיל תּוֹרָה, הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר הוּא שֶׁיִּלְמַד הָאָדָם מִצַּד אַהֲבָתוֹ אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל, שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּגִלּוּי מְצִיאוּתוֹ, שֶׁיִּתְגַּדֵּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וּמִכָּל-שֶׁכֵּן לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא וַדַּאי הַגְדָּלַת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּאוֹר כָּפוּל.

הרב קוק עומד על הלשון “תורה לשמה”, שיש בה משמעות עצמית נוספת על זו שבביטויים “לשם ה'” או “לשם שמיים”. מדברי הרב עולה כי ללמוד תורה לשמה, אין הכוונה רק שלא לערב אינטרסים זרים בלימוד, או שלא לעשות את התורה קרדום לחפור בה. ללמוד תורה לשמה פירושו ללמוד את התורה לשם המהות העצמית שלה. התורה היא לא אמצעי לשום ערך אחר, עליון ככל שיהיה. לימוד התורה הוא המטרה עצמה –  התורה היא אור אלוקי עליון, ולימוד התורה הוא גילוי האור האלוקי הזה.

כל אדם מישראל שלומד תורה, הרי הוא מגלה את האור האלוקי הזה בעולם. שכן אין נפש אחת הדומה לחברתה, והמפגש של התורה עם הנפש הייחודית שלך מגלה אור מיוחד שאיננו מופיע בלימוד תורה על ידי אדם אחר. על כן, האדם הלומד תורה מגדיל ומרבה בכך את האור האלוקי של התורה בעולם. ואם חלילה ימעט האדם בלימוד, נמצא שהוא מבטל תורה – אין זה רק בזבוז זמן אלא התמעטות של אור התורה בעולם, התורה עצמה חסרה ובטלה כאשר האדם איננו עוסק בה.

וזוהי המעלה העליונה ביותר של לימוד התורה, כאשר אדם לומד תורה לשמה – לשם התורה: לא כדי לבנות את נפשו האישית, לא כדי לקיים את עם ישראל ואפילו לא כדי לקיים את העולם כולו, אלא כערך עצמי של הגדלת האור האלוקי של התורה יותר ויותר: כאשר האדם יודע ומרגיש שהתורה היא גילוי אורו של הקב”ה, הרי הוא אוהב את האור האלוקי הזה ולומד על מנת שהאור הזה יתגלה בעולם עוד ועוד.

ראינו אם כן ארבעה רבדים במגמת לימוד התורה, אשר אחוזים זה בזה ונובעים זה מזה: ציווי הנפש הפרטית, חיי עם ישראל, קיום מעשה בראשית, והופעת התורה עצמה הכוללת כל.

[1]  ב”אמרי נועם” מאת הגר”א על מסכת ברכות מובא בעניין פפוס בין יהודה- כי היה גדול הדור, עשיר ומכובד גדול. כך נשקף מעוד מקורות, ועולה שהיה אדם חשוב, הן בתורתו והן בעשייתו הציבורית.

[2]  כפי שאכן נאמר משפט זה – בלשון יחיד.

[3]  ר’ סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמר שלישי פרק ז.

[4]  על כך ראה עוד להלן במאמר ‘ללמדם מלחמה’.

[5]  כאמור, ריש לקיש דורש דבר זה מייתור האות ה”א. כיצד? רש”י על הפרשה מביא שני פירושים: א. האות ה”א רומזת לחמישה חומשי תורה. ב. ה”א הידיעה רומזת לאותו יום השישי המפורסם והחשוב, ו’ בסיון בו קיבלו ישראל את התורה. בעניינה של האות ה”א נוסיף ונאמר, כי ביחס לאות דל”ת אשר מבטאת את העולם החומרי- ארבע רוחות השמיים לאורך ולרוחב- מוסיפה הה”א על הדל”ת את הנקודה הפנימית, מאירה אותה ונותנת לה משמעות. האות ה”א של ‘יום השישי’ מבטאת את התלות של המציאות החומרית, שאינה יכולה להשתלם ולעמוד כי אם על ידי הקשר לנשמת המציאות. “אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו- אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו”.

שיעורים נוספים