בכל לבבך – תנ”ך בגובה הלב

השיבה אל לימוד התנ"ך בדור האחרון ומשמעותה

בכל לבבך – תנ”ך בגובה הלב , ט' שבט התשע"ז, הרב אלעזר אהרנסון

בכל לבבך  • תנ”ך בגובה הלב

השיבה אל לימוד התנ”ך

עם יציאת עם ישראל לגלות, נדם קול לימוד התנ”ך מבתי המדרש. בתחילה פשוט חדלו מללומדו, ועם הזמן – ביחוד לקראת סוף הגלות – גם הרעיון ללמדו נתפס כפסול ושלילי. לא עזרה צעקתם של יחידי סגולה, העם אמר את דברו והתנזר מעיסוק בספר הספרים. מתי מעט עוד המשיכו לעסוק בפרשנות התנ”ך, ובדרך כלל הסתכלו עליהם בעין עקומה או בתימהון.

בדור האחרון, כאשר זרח אור הגאולה על עמנו, חזר התנ”ך לקדמת הבמה. רבים ממחדשי הציונות חשו שהחזרה אל ארץ ישראל היא גם חזרה טבעית אל גיבורי האומה מימי קדם, אל המקומות המוזכרים בתנ”ך והאירועים שהתרחשו בהם, ובכלל – שהתחייה הלאומית היא גם שיבה אל מקורות המסורת שלנו כעם.

השיבה אל התנ”ך ברובד הלאומי שאיננו דתי או אמוני, הולידה גם לימוד תנ”ך בדרכים מקולקלות – על ידי אנשים ששנאת המסורת הייתה בלבבם, וביקשו לאחוז את הצד התרבותי שבתנ”ך תוך זניחת החלק המעשי והאמוני שבתורה. מוסדות לימוד שונים קמו ברוח של כפירה, ובהם נלמד התנ”ך בצורה מסורסת: המורים בררו להם קטעים שהתאימו לתפיסת עולמם, ואת השאר עקרו או עיוותו עד שיתאים… חוקרי המקרא העלו שאלות חשובות בפשט המקרא, אך השתמשו בהן כדי לקדם אג’נדה התואמת את הנחת היסוד שלהם – שהתנ”ך איננו אלוקי אלא תרבותי ובוודאי איננו יכול להיות מקור מחייב.

זמן רב לקח עד שגם בבתי המדרש שבו לעסוק בתנ”ך, דבר אשר קרה כמעט אך ורק בבתי המדרש של הציבור הדתי לאומי. בהדרגה חזרו להעמיק בתנ”ך ולחדש בו, ובין השאר פנו גם להתמודד בכובד ראש גם עם השאלות העיוניות שהעלו חוקרי המקרא החילוניים ועמלו ליישב כל שאלה על פי תפיסת עולם אמונית.

נראה שיש קשר עמוק בין התחדשות לימוד התנ”ך לבין חזרת עם ישראל לארצו. אין זה מקרה שהדברים קרו במקביל, זוהי תוצאה של השגחת ה’ המובחנת בהתבוננות עמוקה – גם אם בתחילה הופיע לימוד התנ”ך באופן פגום ומלא סיגים, בכל זאת ההופעה הזו הייתה ביטוי להשתוקקות פנימית של נשמת עם ישראל, שהרגיש שכאשר הוא חוזר לארצו, הדבר המתאים וההכרחי ביותר הוא לחזור גם אל מקור חייו – התנ”ך.

בימי בית ראשון ובית שני, וגם לאחר החורבן בימי המשנה והתלמוד, עסקו חז”ל רבות בפסוקי התנ”ך. יש לזכור כי בימי חז”ל היה התנ”ך הספר היחידי, שכן כל התורה שבעל פה הייתה בעל פה… התורה שבכתב היא התגלות הנבואה, דברי א-לוהים חיים פשוטו כמשמעו, ואילו התורה שבעל פה התבססה בעיקר על היכולת לדרוש את פסוקי התורה – משמעות הדבר היא שגם כל דרך הלימוד של התורה שבעל פה הייתה מאד קרובה לנבואה. מדרגה זו נבעה מכוחה של ארץ ישראל – ארץ הנבואה, ארץ אשר עיני ה’ א-לקיך בה וכל הנביאים לא נתנבאו אלא בה או בעבורה (כדברי ריה”ל בספר הכוזרי). בדורנו עדיין לא זכינו לנבואה, אולם עצם שובנו ללמוד את התנ”ך ולהבין את מעמקיו בזכות אורה של ארץ ישראל, מחבר אותנו שוב אל המקור הנובע של מעיין הנבואה.

על הגובה

שתי אסכולות מרכזיות מתמודדות בימינו על נקודת הכובד של לימוד התנ”ך, ולצורך הבירור נציג את שתי הקצוות שלהן.

בקצה האחד ממוקמת הגישה המבקשת לקרוא את התנ”ך מנקודת מבט אנושית. ממבט כזה, המגמה היא לבחון את הסיפורים והנבואות בעיניים ביקורתיות, מחקריות והיסטוריות, וכך להתחבר לתנ”ך, ללמוד ממנו לקחים וערכים רלוונטיים לימינו, ולדון בשאלות מוסריות העולות בו. לטענת המצדדים בשיטה זו, אין סיבה ואין הצדקה לצייר את גיבורי התנ”ך באיזו אידיליה מושלמת, עליונה. אדרבה, יש מקום גם לדון בחטאים של גדולי האומה, בחסרונותיהם ובאופיים המורכב. נהוג לכנות אסכולה זו “תנ”ך בגובה העיניים” – אנו מביטים על גיבורי התנ”ך בגובה העיניים שלנו, אין הם מורמים מעם ואין הם חסינים מפני חטא וכשלונות.

בקצה השני ניצבת האסכולה הנחרדת לשמע אמירות כאלה, ורואה בהן סימן לחוסר יראת שמיים על גבול האפיקורסות. לדבריה, גיבורי התנ”ך עומדים אלפי פרסאות מעלינו, אין לנו רשות לדון בהם כאחד האדם ובוודאי שלא לנתח בכלים ספרותיים או אקדמאים. לפי גישה זו, המקור המרכזי גם להבנת הפשט בתנ”ך הוא מאמרי חז”ל ודרשותיהם בעניין, והם ממעטים להבחין ולחלק בין פשט לדרש. מתוך ההתבוננות המרוממת על גדולי האומה, נובע גם שכאשר התורה מספרת על חטאיהם, מובן מאיליו שאסור לנו לחשוב שאנחנו מסוגלים להבין את הדברים כפשוטם, וכן כאשר חז”ל מבארים את החטאים האלו, אסור לנו להניח שירדנו לסוף דעתם, שכן חטאים אלו אינם כפשוטם והם סתומים באופן שאין ביכולתנו לתפוס. כנגד הגישה הראשונה המכונה ‘תנ”ך בגובה העיניים’, ניתן לכנות את הגישה השנייה ‘תנ”ך בגובה השמיים’…

האחיזה באחת מהדרכים הללו לבדה, עלולה להוליד חסרונות גדולים בלימוד. למשל, הנטייה של האסכולה השנייה, להתעלם מכל מה שהוא חוץ ממאמרי חז”ל המפורשים על התנ”ך, הופכת את הלימוד למתחם מאובן ומקובע אשר מאליו הופך לשדה פחות נעבד, במקום שיהיה הלימוד מרחב חי ומלבלב הכולל חשיבה עצמאית וקריאה מחדש של הדברים המתרעננת בכל דור. כמו כן, היחס לדברי התנ”ך כבלתי ניתנים להבנתנו ברמה האנושית, יוצר דיסטנס המפריד בין רעיונותיו של התנ”ך לערכי החיים של הדור הלומד. כך נוצרת מלחמה בה אמורים להתגבר הרעיונות התורניים על הערכים המודרניים, במקום לזהות את שרשי הערכים המודרניים בתורה ולברר אותם לאור התורה. מאידך, הגישה הביקורתית המוגזמת הממעיטה בערכם של אבותינו ורואה בהם אנשים מן השורה, היא גישה הנגועה בחוסר יראת שמים וגורמת באופן כללי לפגיעה ביכולת לקבל מן הכתובים ולהתבטל אליהם. בנוסף, שיטה זו המעלה על נס את ההתחדשות הפרשנית נוטה פעמים רבות להתעלם מדברי חז”ל על התנ”ך, אשר ברוח קדשם האירו את הפסוקים בהתבוננות פנימית, ובכך גם מפסידים רובד עמוק מאד בלימוד התנ”ך וגם משדרים זלזול בדברי חז”ל.

כיצד נלמד תנ”ך? הדרכים השונות מתעמתות זו עם זו, והלומד נותר קרח מכאן ומכאן. אל מול שאלה כעין זו, כדאי תמיד לקרוא שוב את דברי הרב קוק על הדרך הנכונה להתנהל עם מחלוקות בדברים נשגבים (איגרת עט):

כלל גדול אומר לכבודו, שההשקפה היותר מאירה בעניני אמונות ודעות, כמו בכל ענינים נשגבים, היא לצאת מהחוג הצר, שבו נמצאים שיטות מחולקות, הצוררות זו את זו ומבטלות אלו את אלו, ולבא עד מרום הפסגה, שמשם נשקפות כל הדעות בשרשן, איך שכולן עולות למקום אחד, ורק שינוי תנאים בארחות החיים ובמצב הנפשות הוא המחלק ביניהן.

הדרך הנכונה להתמודד עם מחלוקת בענייני השקפה ובכלל, היא להשתחרר מן הצורך להגדיר את הדרכים כסותרות זו את זו, ולהבין שהדרכים נובעות בשורשן ממקום אחד ועל כן ראויות להשתלב. אם נהוג לכנות את האסכולה הראשונה ‘בגובה העיניים’ ואת השניה ‘בגובה השמיים’, אפשר לומר כי דרכנו בישיבה היא ללמוד תנ”ך בגובה הלב. הלב הוא נשמת התורה – העומק הרוחני הגנוז בסיפורי התנ”ך ובנבואות בכל פסוק ובכל אות, בכל פרשיה ופרשיה. נשמת התורה מאירה את הנצחיות שבדברים, שכן הרעיון הפנימי אינו תלוי בשינויי מצבים ותנאים. ומתוך כך מאירה בהתייחסות תורנית כל מיני שאלות גדולות שעולות בדור שלנו, ביחס לנושאים שעלו לדיון מודרני ביותר כמו מעמד האשה. לא נסתפק בהערות מוסריות ומוסרי השכל נחמדים, אלא מתוך עיון בדברי חז”ל ושקידה על לימוד הפסוקים נשתדל להבין את הרעיונות העמוקים בהם. אין דרכנו להתעלם מכלים נפלאים שנוצרו בדור החדש הזה, הן מהמרחב האקדמאי והן מעצם סגנון המחשבה של הדור. אך לא על מנת לחקור את המהלך ההיסטורי או הפסיכולוגי של הדברים, אלא כדי לבנות על גבי זה את הקומה העליונה: העמקה למשמעות הרצינית של הדברים, המדויקת בפסוקים ומחוברת לתכנים הפנימיים של התורה, בחלק הסודי שלה. החלק אשר בהדרגה מדריך אותנו לחיים גדולים ואדירים וגם נוגע בכל השאלות התרבותיות שעולות בדור שלנו. הדרך היא דרכה של תורת ארץ ישראל.

 

רגילים אנו לומר, כי דברי חז”ל במסכת אבות – ‘דע מאין באת ולאן אתה הולך’ מהווים שני שומרי ראש לאדם הבוחן את דרכו.

דע- מאין באת?

יש נשמה לתורה – יש מקור רוחני נשמתי, עמוק, וממנו הכל נובע. כאשר אתה לומד תורה, זכור מאין באת אתה, ומאין התורה באה – כל פרט בסיפורי התורה ובדברי הנביאים הוא דברי א-להים חיים ומקפל בתוכו משמעויות רוחניות עמוקות. ולא רק התורה באה ממקור עליון, אלא גם אתה – בכל אדם שוכנת נשמה שהיא ‘חלק א-לוה ממעל’, והמפגש של נשמתך עם נשמת התורה הוא המטרה הגדולה של הלימוד. המפגש הזה מתרחש מתוך ההתבוננות אל העומק הנסתר הגנוז בתורה.

מאחר שאנו חיים בעולם הזה, סגנון המחשבה שלנו התכהה והתרחק מלהיות מדויק לאור האמת הפנימית שבנשמתנו. לכן עלינו להישמר בלימוד לרומם את עצמנו לצורת החשיבה של התורה ולא להיפך. לא לכלוא את האור הגדול שלה בגבולות צרים של הבנה פשטנית, אלא ללמוד מגובה הלב של התורה.

כאשר אנו לומדים בדרך זו, אז מצד אחד התנ”ך מופיע בכבוד ויקר כראוי למעלתו האינסופית. ומן הצד השני זה לא הופך אותו להיות עליון ומופלא מהשגתנו באופן כזה שלא תהיה לנו יכולת בכלל לאחוז בו ולקבל ממנו לכל מרחבי חיינו. כך נחשף מקור נשמתי שהוא עמוק מאוד ואין סופי, והוא גם יורד לתוך החיים ומתלבש בסגנון של כל דור. ולא רק מתלבש בסגנון של הדור, אלא יותר מזה – דן בשאלותיו הגדולות ביותר ושופך עליהן אור.

אנחנו ניגשים אל הלימוד בגובה הלב של התנ”ך, בהבנה שדווקא מתוך הפשט אנחנו מחפשים את התוכן העליון אותו הפשט מבטא. כנראה איננו יכולים להשיג במלואו את הסוד השלם של דברי התורה, אבל הסוד הזה יורד ומתבטא בתורה בצורה שבה נוכל לקבל ממנה מושג ממה שהקב”ה רוצה לגלות לנו. חז”ל ממשילים את עומקי התורה לנשמת האדם: כמו האדם שיש לו גוף, ובו נפש רוח נשמה חיה יחידה, כולן רמות רבות ושונות בנשמת האדם, וכולן הן האדם. לא את כולן אתה יכול לפגוש, אבל את האדם אתה מכיר. כאשר אתה פוגש את האדם, אתה רואה ראשית כל את הלבוש שלו ורק אחר כך את הגוף. אחרי זמן עומד אתה על הנפש ומכיר אותה יותר לעומק, ועם הזמן אתה נחשף לעומקים יותר גדולים – שכן עומק הנשמה נשקף מדיבורו של האדם ומהנהגותיו. כך גם בתורה אתה מביט תחילה על הפשט, וככל שאתה מעמיק יותר, תוכל לראות את הביטוי של הנשמה של התורה, שמופיע בתוך פשט הדברים.

 

לאן אתה הולך?

‘לאן אתה הולך’ – לאן זה מוביל אותך? דרך הלימוד שלך, לאן היא מביאה אותך? האם ליראת שמיים? השאלה הזו משמעותית לא רק בנידון זה, כי אם בהמון פולמוסים בציונות הדתית ובכלל. בהקשרים של ליברליות דתית, פמיניזם, אינטגרציה או אליטיזם ועוד. בחן את עצמך, האם עמדתך בנושאים אלו ואחרים אכן מקדמת אותך באמת ובתמים – בעבודת ה’, ביראת שמיים, בעשיית טוב בעולם? אם כן, זה אמנם עדיין לא אומר שכל האמת ברשותך, אבל וודאי אתה בכיוון הנכון. המשך בלב טהור, וה’ “לא ימנע טוב להולכים בתמים”. אם אתה חש שלא זה המצב, אם כאשר אתה מביט בכנות אתה מבחין שדבר מסוים מביא אותך – או את הציבור שאתך או שהולך אחריך – למציאות של פָּחוֹת יראת שמיים, פחות הקפדה במצוות, פחות אכפתיות מרצון ה’ – הרי שיש כאן בעיה.

גם ביחס ללימוד התנ”ך, השאלה ‘לאן אתה הולך’ בונה בנו תכונה של זהירות מפני הקטנת התוכן הקדוש בעיני הלומד. על כך אנו מתפללים אל הקב”ה שלא יארע דבר תקלה על ידינו ולא נכשל בדבר הלכה. מחד, אין לנו ספק כי אבותינו הקדושים היו ענקי עולם בקומתם הרוחנית, והמגמה לגמד את דמותם ולראות אותם כאנשים יצריים, קטנוניים או אנוכיים, היא מגמה פסולה. מגמה זו נובעת לעיתים מתוך השלכה של הלומד מחייו שלו על הדמויות בהן הוא עוסק, כפי שכתב הרב זצ”ל בעניין דומה (עולת ראי”ה ב עמ’ ד, בהקדמתו לשיר השירים):

אבל מה נמוכים הם הגמדים, בעלי עיניים טרוטות, הזוחלים סביב לשדרת-האבנים התחתונה של מגדל עופל, ורושמים את קומתו – אשר לעב תגיע – רק כדי פשיטת ידם הקטנה ומעוף עינם, שדוק ותבלול שמו עליה מצור. ואם מראש מגדל עופל יוגד להם, שרואים את הכוכב מלא הוד ויפעה, מיד יחליטו כמה נמוך הוא הכוכב הנהדר”.

מאידך, אין ספק שהתורה מתארת חטאים של גדולי עולם. גם דוד המלך, שחז”ל אמרו עליו “כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה”, הוא עצמו התוודה ואמר חטאתי לה’… אין ספק גם בכך שהתורה מתארת זאת על מנת שנלמד את הדברים. ועדיין, אם נתבונן בגובה הלב – מתוך התבוננות עמוקה בנשמת התורה, נבין שיש כאן מורכבות, המגלה את העומק. למשל, כאשר מדובר על חטאים, נדע שבאופן כללי כל חטא מתחיל בעולמות מאוד עליונים שם הגבולות דקים והסטייה מהאמת קטנה. אלא שכשהוא יורד אל העולם הזה הוא מתבטא בצורה בהמית ומושחתת. אצל גדולי עולם גם כאשר מדובר בחטא הוא מופיע מהשורש של הדברים ולא מהתגלותם הבהמית. אם יש כאן חטא, הרי שאינו נבחן במושגים רדודים ויצריים כי אם במקור שמביא אליהם שהוא דבר גבוה ועדין הרבה יותר. לכן חז”ל היו רגילים ללמד זכות על גדולי עולם של ספר הספרים, אפילו שלא על דרך הפשט לכאורה. הם מציבים לנו בכך מדרגה שעלינו לעלות אליה, להבנה פנימית של הדברים.

אין בדברים אלו לשלול את הצדדים החיוביים של החשיבה הביקורתית. לא נכון לומר באופן גורף שהביקורת פוגעת תמיד ביראת שמיים, כי אדרבה, במידה הנכונה היא מביאה למחשבה כיצד חיי הדור וערכיו נובעים מהתורה. ולהיפך, הסתופפות בצל העקשנות של קיבוע הלימוד בנוסח הישן מביאה למסכה של יראת שמיים מזויפת. ועוד, לחיצת הנפש בחוזקה שלא להתבטא בשאלותיה ובתביעותיה התמידיות, עלולה להביא להתפרצות מקולקלת של כוחות שנסתמו ונכלאו תקופה ארוכה.

נוסיף, שמצד ‘לאן אתה הולך’ יש קצת מקום לבחון את הדברים גם באופן הפרטי, סובייקטיבית. מי שיכולה מידה של דרך מסוימת לגרום לו רק טוב, יעלה ויצליח. ואדם אחר, ייאלץ להגביל את צורת המחשבה הזו כדי שלא תגרום לעזיבה רוחנית ומרידה פנימית.

אופן החשיבה של ‘לאן אתה הולך’ מחזיר אותנו להתבונן בתקופה שבה החל להתחדש לימוד התנ”ך לאחר אלפיים שנות הגלות: בישיבות באותה תקופה, אם מצאת את אחד התלמידים מעיין בספר תנ”ך, היה זה פעמים רבות סימן קרוב לכך שהוא עומד לעזוב את כותלי בית המדרש. מציאות זו מעידה על החשיבות שיש בשאלה ‘איך לומדים תנ”ך’ ולאן זה מביא אותך. אמנם עצם החרדה וההסתייגות מלימוד תנ”ך היא כמובן שלילית, אך יש לשים לב למקום שממנו היא באה. “מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד” [ברכות ח עמוד א] – לא בכדי טמנו חכמינו ז”ל את הדורות היורדים לגלות בנבכי הגיליונות המצהיבים של ד’ אמות של ההלכה, הם הרגישו כי בגלות לא יהיה ניתן להרגיש את גדלות דרכו של עם ישראל, ובמציאות כזו עדיף לא להרגיש כלל – עדיף לכלוא את עולם הרגש ולהתעסק נטו במה שצריך לעשות. כשקם דור התחייה, נולדה התביעה הפנימית להחיות את הדרך הלאומית ובתוכה את התנ”ך, אך בתחילה לא היו עוד הכלים לעשות זאת בצורה נכונה. רק לאט לאט נבנה עוד נדבך ועוד אחד במורכבות של העיסוק האמוני בתנ”ך.

 

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב