ללמדם מלחמה – שיחה בימי צוק איתן , ט' שבט התשע"ז, הרב אלעזר אהרנסון

ללמדם מלחמה • שיחה בימי ‘צוק איתן’

במהלך מבצע צוק איתן, התעוררה תחושת אחדות גדולה ומיוחדת. אחדות זו לא ללמד על עצמה באה, כי אם ללמד על הכלל כולו. היא כאלף עדים על כל אחדות שמתעוררת באחת ממלחמות ישראל, שהיא הופעה של כוח פנימי הקיים תמיד. שהרי אם הייתה האחדות רק תגובה הישרדותית של עם מול אויביו, כפי שטוענים לפעמים, כי אז לא היינו חווים אותה כל כך בעוצמה במבצע מקומי וקטן. מסירות הנפש של החיילים, ההירתמות המלאה של האזרחים, הגבורה מלאת ההוד של האימהות. אין מילים שיתארו את גודלן של נקודות אלו, המאירות את התקופה.

מצד שני, ההתנהלות המדינית מול הטרור בזמן המבצע ובכלל, גרמה לכאב בטן. במהלך המבצע המשיכה הממשלה להיענות וליזום “הפסקות אש”, אף על פי שאלו הופרו בבוטות על ידי האויב. שוב ושוב הגשנו את כבודנו הלאומי למרמס רגלי הטרור, ועוד לפני כן דרכנו עליו אנחנו. שרים ואנשי ציבור התבטאו כך שכוח הנשק הוא הקובע וכיוון שאנחנו יותר חזקים אין לחוש לצורה שבה נתפסים ונראים מעשינו, ולמורל הגבוה שהם יוצרים אצל האויב. המילים ‘כבוד לאומי’ הפכו לרעיון פרימיטיבי ומוקצה מחמת מיאוס, ונעשה ניתוק מלאכותי בין הוויתור עליו לבין מחיר הדמים שהוויתור הזה גובה.

גם ביהודה ושומרון הכה הטרור במהלך המלחמה, אלא שעל כך לא שמענו. אין לתמוה, שכן מאז ומתמיד לא הרחיבו כלי התקשורת לעסוק בשגרת החירום באזורים אלו: זריקת אבנים בכבישים, בקבוקי תבערה, דקירות. היכולת של התקשורת להתעלם מכך מקבלת את כוחה מרוב הציבור בארץ, שאינו שותף באופן אקטיבי לאידיאל ההתיישבות. אמנם רבים הם בעלי דעה ימנית, אך אינם נוטים לפעול פעולה מעשית כלשהי בשביל כך. החולשה הרוחנית מביאה לכך שאינם מסוגלים לעמוד בעוז מול טענות היסטוריות, לאומיות או מוסריות של אויבינו, ומתוך כך נוצרת גם חולשה לפעול באופן מעשי לטובת ההתיישבות.

כפי שלמדנו, הקב”ה “הסתכל באורייתא וברא עלמא”, ועל כן התורה היא שורש המציאות ובה הצורה המתוקנת בה יש להתבונן על המציאות. אין לנו אלא לשוב לדברי התורה וללמוד מתוכם כיצד להתייחס למציאות המורכבת הזו. בספר הכוזרי אומר רבי יהודה הלוי כי גם בימי יעקב ועשיו, שורש המאבק ביניהם היה הויכוח מי יזכה בארץ ישראל, עד שזכה בה יעקב על אף חולשתו והודח עשיו על אף גבורתו. אם נעמיק בסוד נצחונו של יעקב נוכל ללמוד ממנו כיצד לנצח גם בימינו. מתי התרחש אותו מאבק בין יעקב לעשיו? כיצד ניצח יעקב? הפסוקים בסוף פרשת וישלח מתארים זאת:

וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת  צִבְעוֹן הַחִוִּי: וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת: וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵל: וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יעיש יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו:

עשיו היה ‘צבר’ של ממש. כל חייו התנהלו כאן בארץ, כל משפחתו וכל קניינו מן האדמה הזאת. אף על פי כן, כאשר יעקב מגיע לאחר שנים ארוכות בחרן עשיו נושא את רגליו, והולך. הוא אפילו לא יודע לאן הוא הולך, כפי שאומר רש”י:

וילך אל ארץ – לגור באשר ימצא:

התורה אומרת כי עזיבתו של עשיו את הארץ נובעת מכך שהאדמה לא מספיקה לתת מענה מספק לשניהם:

כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.

מה מביא את עשיו, אביר הארץ הזו, לעזוב אותה מפני אח שזה עתה הגיע מרחוק? אם באמת כל כך צפוף כאן, מה שבעצמו לא מובן בפשט, אם כן יש לצפות שעשיו הוא זה שידרוש מיעקב לעזוב את הארץ, שכן כפי שהפסוקים מדגישים – יעקב זה מקרוב בא, ואילו עשיו נשא כאן נשים, גידל כאן ילדים ורכש כאן את רכושו.

רש”י מביא את דברי חז”ל על שאלה זו:

“וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ר’ אליעזר אמר מפני שטר חוב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, ר’ יהושע בן לוי אמר מפני הבושה שמכר בכורתו”.

במדרש מובאים שתי דעות לעזיבת עשיו את הארץ. ר’ אליעזר מסביר שהיא נובעת מפחד להיות כלול בגזירה של “כי גר יהיה זרעך” המנבאת כי בני אברהם עתידים לרדת מארץ ישראל ולהשתעבד במצרים. ר’ יהושע בן לוי אומר שהעזיבה נובעת מבושה של עשיו בכך שמכר את בכורתו ליעקב. דברי חז”ל תמוהים מאוד, שכן אף שהפסוקים קשים להבנה, הרי בכל זאת כתובה בהם בפירוש הסיבה לעזיבת עשיו את הארץ, וכיצד ניתן להחליפה בסיבה אחרת?!

הרב יהושע ויצמן מבאר את הדברים, אשר בהם גנוז הרעיון המרכזי בשאלת המאבק על ארץ ישראל. יעקב בא לארץ מכוח הצו האלוקי, ומתוך כך הוא מלא ביטחון. ליעקב ברור שהוא זה שינחל את הארץ, מכיוון שזה חלק משליחותו ותפקידו בעולם, ואת התחושה הזו הוא מקרין לעשיו. זה הדבר שמביא את עשיו להרגיש לא כל כך נוח בארץ. פתאום הוא מרגיש שבעצם כבר אין לו כל כך רצון להיות פה. בעצמו הוא לא יודע להסביר את זה עד הסוף, לאנשיו הוא בטח אומר: צפוף פה מידי, יש חשש לתחרות כלכלית, ומנגד קורצת אולי האופציה של הר אדום… לא בטוח שעשיו יודע לגמרי לאן הוא הולך ולמה, אבל חז”ל המתבוננים ומקשיבים לעומק הפשט ולעומק המחשבה של עשיו, מגלים לנו:  “מפני שטר חוב” – כשיעקב בא, מתגלה שארץ ישראל היא ארץ הכרוכה בשליחות
א-לוקית, שמחייבת נכונות לשאת ייסורים קשים. יעקב הבא אליה נושא פניו לדרך ארוכה. כבר עכשיו הוא מחזיק בשטר חוב של שעבוד במצרים, מברית בין הבתרים. עשיו לא רוצה להיות חלק מדרך גדולה הכרוכה בייסורים כיוון שאיננו מתאים לה. “מפני הבושה” – עשיו מרגיש זרות מהרעיון של הארץ, מרגיש נטע זר. הארץ מקבלת עתה צביון של קודש והוא כבר לא בתוך זה – את בכורתו מכר ליעקב.

המפתח גם בימינו לישיבה בוטחת ושלווה בארץ, איתנים ומושלים – היא לבוא לארץ מתוך הצו האלוקי כמו יעקב אבינו. את הצו האלוקי הזה יש להבין וללמוד, להסביר ולהפיץ, להעלות ממצולות ולהאיר מחדש. כך תשוב השכינה לשכון בארץ, וכל העמים ירגישו שהם כאן נטע זר, מכיוון שארץ ישראל היא חלק מהשליחות הרוחנית שלנו, שאין להם חלק בה. “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”.

נתחיל מעט בלימוד הקשר הזה שבין עם ישראל לארצו, ברש”י הראשון על התורה:

בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא מ”החודש הזה לכם”, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”:

רש”י מביא את דברי חז”ל במדרש. רבי יצחק אומר שהתורה לא צריכה הייתה להתחיל מבראשית, אלא מתחילת ספר שמות בו ניתנה המצווה הראשונה לישראל. אך התורה התחילה מבראשית כדי לתת תשובה לטענת האומות על ישראל, שמאשימות: מדינת אפטרהייד! אתם מנהלים רצח עם! לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים!… נדע מה להשיב: כל הארץ של הקב”ה היא. בתחילה הפקיד אותה ביד הכנענים, וכאשר ישר בעיניו לקח אותה מהם ונתן לעמו.

הקשר שלנו לארץ לא מבוסס על העובדה שהיינו כאן ראשונים, ולא על הסכנה שנשקפת לנו בכל מקום אחר. הקשר הוא רצון ה’, שדורש מאתנו לחיות בה בצורה מסוימת. יש לדייק בדברי רבי יצחק שלמד זאת מהפסוק “כוח מעשיו הגיד לעמו”. בפסוק אומר הקב”ה את כוח מעשיו לעמו, ולא לגויים. כך גם אנחנו, לא על ידי ראיון ב-CNN  ומסע הסברה של משרד החוץ ניוושע, אלא מתוך העמקה פנימית במהות ובתפקיד שלנו עלי אדמות. עם ישראל הוא זה שצריך להבין שכל הארץ של הקב”ה, ברצונו נתנה לכנענים וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, כדי שנקיים בה את תפקידנו הגדול. וכשהוא יבין, ירגישו כל האומות בכך ויתרפו מלהציק לנו.


מוסר מלחמה

על גדות הירדן טרם כניסתם לארץ נאספים עם ישראל לשיחת מוסר מאת משה רבנו. הוא חוזר ומתאר באזניהם את החטאים שנעשו לאורך ארבעים שנות דור המדבר, ומדבר איתם על הכניסה לארץ. אומר הרב יהושע ויצמן שליט”א שיש ללמוד מכך כי בדור הכניסה לארץ ישראל, עלינו לבחון את דרכינו, להבין את הבעיות והחטאים שלנו ולהתמודד איתן. מתוך הבנה זו חשוב להגדיר שתי טעויות יסודיות שהיו בתפיסתה של הציונות החילונית את הרעיון של היישוב בארץ.

בספרו מדינת היהודים, משרטט הרצל את קוויה של המדינה היהודית אותה הוא רואה בחזונו. מעניין לגלות כי בתקופתו לא נצפה כל מאבק לאומי על הארץ עם אף אחת מהאומות. כך כותב הרצל, כי לא יהיה לנו צבא של ממש אלא חיל ייצוגי סמלי וקטן, בעיקר בשביל טקסים. אנו הרי הולכים לפלשתינה – מדבר ריק ושומם, אשר כמה אלפים של בדואים נודדים הם כל תושביו… תחזית חולמנית זו היא ביטוי לקו הכללי של התקווה הציונות החילונית. באופן המעשי, הרבה מבניינה של הציונות החילונית היה מושתת על הצורך לפתור את בעיית היהודים שנרדפו בכל העולם והיה צורך ליצור עבורם מקלט מדיני. הציונות החילונית הייתה בטוחה שהפלאחים הערבים יקבלו את בואנו בשמחה. אנחנו הרי עם משכיל: הטכנולוגיה שלנו תהיה מודרנית, שיטות החקלאות משוכללות ותשתיות הדרכים מפותחות. לכן, כאשר התנפצה הכמיהה לשלום אל סלעי המחלוקת של המזרח התיכון, חלו מנהיגי הציונות החילונית במחלת השלום. התסמינים: תשוקה להסתופפות בצל העמים, ויתור מהיר על ערך הכבוד הלאומי, וניסיון להצדיק את בואנו לארץ באישור הנכסף: הסכם שלום. ועליו כתובות בדם המילים האבודות: רגיעה, שקט… ועליו יונה לבנה עומדת, בפיה מדים של זית. כאשר בהקמת המדינה נאלצנו להשתמש בכוח הנשק ונשפכו דמים מרובים, הבטיחה לעצמה הציונות החילונית כי זה הכרח זמני, ולאחר שיתפזר העשן נשוב יחד לשדה הפורח. אך המלחמה נעשתה עקובה מדם. ושוב פיגוע ומלחמה, טרור והפגנה… בהלם מתמלאות פניה דמעות, והיא שואלת בבכי: אם גם פה בארץ “על חרבך תחיה”, אז באמת “למה זה אנוכי”?

זו הטעות הראשונה – שכל העליה לארץ הייתה מבוססת רק על הכמיהה לשקט ובריחה מנוראות הגלות.

הטעות השנייה היא שורש לראשונה, והיא משפט שהרצל אמר ונהפך לנחלת רבים: “הציונות דבר אין לה עם הדת”. הציונות החילונית הרחיקה את הרעיון הציוני ממורשת ישראל, וביססה אותו על השאיפה החומרית של עצמאות. ‘רוחניות’ ו’משיחיות’ היו למילים מאוסות של גנאי, לתאר בהן את הצבע הנורא בו פחדו שיתלבש הרעיון הציוני.

כפי שלמדנו מיעקב אבינו, ישיבת ארץ ישראל מתחזקת מכך שנעמיק בהבנת התפקיד הגדול שלנו בה. לכן ההצדקה האמתית לקיומנו על האדמה הזאת, היא העיסוק במעמקיה של תורה, לגלות בעם ישראל את התוכן הנישא של דבר ה’, שארץ ישראל היא המקום להקים אותו בתפארתו. במקום לחפש רק פתרונות צבאיים לטרור, ובוודאי במקום להכנע לטרור ולהדרדר לויתורים שונים, הטרור צריך לעורר אותנו לשאלה – למה אנחנו כאן? מה התפקיד שלנו בארץ ישראל? ואדרבה, מלכתחילה הטרור נוצר על ידי הקב”ה, על מנת שנשאל זאת, כפי שכתוב בספר שופטים (פרק ג פסוק ב):

וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה’ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן: רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם:

הנביא מספר על עמים אותם השאיר הקב”ה בארץ אחרי מות יהושע, “לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה”. הדבר תמוה, הקב”ה רוצה להשאיר גויים סביבנו, כדי להפוך אותנו ללוחמים? לכאורה נראה שעדיף היה למנוע את המלחמה מראש… התשובה היא, שיש צורך להעמיד אותנו במלחמה מול עם אחר, כדי שנשאל את עצמנו מה נותן לנו את הזכות לעשות זאת. ותשובתנו – היעוד הגדול מתוקף החובה האלוקית.

כל זמן שתשובה זו מתמהמהת על לשוננו, מציאות העמים סביבנו היא בעלת השלכות חמורות (במדבר פרק לג פסוק נה):

“וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ”.

על פי רש”י, “שִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם” אלו סיכות בעיניים, ו-“צְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם” הם גדרות קוצים מסובכות סביב. אם אין את העוז הפנימי להוריש את יושבי הארץ, הם נתקעים כמו סיכה בעין. אי אפשר לראות עם סיכה בעין, והמנהיגים של עם ישראל הולכים כמו עיוור באפילה, נופלים לבורות עמוקים ואחריהם כל העם. והסיבה לחוסר העוז הפנימי היא חיפוש פתרון קסם חיצוני שיביא להצלחתנו, במקום לעסוק במהות. וכך השאלות שמעסיקות את הציבור ואת המנהיגים, הן: במדינה – איך אנחנו שורדים? בתורה – איך אנחנו מקיימים את ההלכה? והעיסוק בצד הטכני החיצוני, הוא דווקא מתכון מוצלח להיכשל בכל מובן טכני.

כאשר במבצע האחרון (צוק איתן) הגישה ישראל את הבטן הרכה שלה שוב ושוב אל אגרופי האויב, בלוח השעונים הלאומי מחוג ההרתעה הצביע על אפס. זו השלכת כבוד האומה לעפר, שגורמת לשפיכת דם. הממשלה, במקום לקחת את הכוחות הגדולים שעם ישראל הרעיף עליה, שיחקה בהפסקות אש, תוך זלזול בחיי אדם. כאשר שיגרו לעברנו רקטות אמרנו שאלו ‘טפטופים’, כאשר רצחו שילמנו ‘מחירים’,  ולא הבנו שאם האויבים שלך ‘מטפטפים’ עליך אחרי הפסקת אש, הם צוחקים עליך כי אתה באמת מגוחך. אין עם כזה, שאוהב לשחק באש. הוויתור על הכבוד הלאומי פירושו לוותר על הריבונות. האם על האינטרסים האישיים מוותרים הפוליטיקאים בכזו קלות כפי שהשליכו את כבוד האומה אחר גוום?

ועוד יותר מזה. עם שיש לו מה להגיד לעולם, ערכים עמוקים וחכמה אדירה, צריך להופיע בעולם בכבוד. כשאין כבוד, אז “וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים”. והמוכנות לוותר עליו, נובעת מחוסר הכרת הכבוד האמתי של עם ישראל. כך כותב הרב קוק (אורות ישראל ותחייתו ח):

לא ברכב ולא בסוסים הוא יסוד גבורתנו כי אם “בשם ה’ א-להינו נזכיר, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד”. ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף הא-להי שבחיי נשמתנו, על כן מתמזמזים הנסיונות הראשונים שלנו, שקמו בלא העמקת היסוד, בלא חשיפת מעין החיים.

כך גם המוכנות לוותר על ארץ ישראל, נובעת מחוסר הכרת ערכה וסגולתה (אגרת צו):

יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את א”י, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דבה על הארץ, בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כלו הודה והדרה, קדושתה וכבודה, והלואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועלוי אור חכמתה ורוח הקדש המתנוסס בקרבה.

הרב כותב כי יש לנו תיקון לחטא המרגלים: להודיע את ערכה וחכמתה של ארץ ישראל. לתיקון חטא המרגלים מצפים כל הדורות וכל העולמות. חטא המרגלים כתוב בתורה, וכל חטא סופו לתיקון. ממילא כך גם מי שפועל לתקן את חטא המרגלים הוא כביכול כתוב בתורה – גם אם לא מסופר על תיקון זה בתורה, זהו חלק מהקדושה של הקלף הלבן שבין האותיות, שהאר”י הקדוש אמר עליו שקדושתו גדולה מקדושת הכתב… זאת עלינו לדעת בבואנו לעסוק בפעולה היסטורית זאת של המאבק על ארץ ישראל. הדרך להודיע את ערכה וחכמתה של הארץ, היא להתמיד בפיתוח דרכי לימוד תורתה, ולגלות את אורחות חייה כולם.

בסגנון מיוחד כותב זאת בעל “אם הבנים שמחה”, רבי יששכר טייכטל הי”ד. הרב טייכטל השתייך לפני השואה ליהדות החרדית הקיצונית יותר, שהתנגדה בחריפות לציונות. במהלך השואה הרב שינה את גישתו מן הקצה, ומתוך המהפכה שהתחוללה בנפשו כתב בדם ליבו את הדברים, והם יצאו לאור בספר אשר מגולל את מחשבותיו הנסערות. הרב נרצח בשואה, וכתביו הובאו אל הדפוס מחדש בידי צאצאיו. (ציטטות מעמ’ רנ”ה ועד עמ’ רנ”ט):

עוד זאת תדע, דאנו מחויבים לעשות כן, לחבר את כל כלל ישראל כחבורה אחת בעסק מצוה זו, מצד חוב ישן שהועמס עלינו מאז, מראש היותינו לעם, שבשביל תשלום חוב זה אנו בגלות, וסובלים שעבוד קשה כל כך אלפי שנים, וגרם לנו כל כך בכיות עצומות שבכינו ביושבינו על אדמת נכר. והוא כמו שאומר בסיעתא דשמיא.

[הרב טייכטל מביא את מדרש חז”ל – ] …כיון שבאו [=המרגלים] מתור הארץ, עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל, כל אחד ואחד בתוך שבטו, ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו (רצה לומר, שהשליך עצמו לארץ בכל פינות וזויות הבית), ובניו בנותיו באים עליו והיו אומרים לו: מה לך מרי? ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם: אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי, האיך האמוריים עתידים לתעתע בכם, האיך הם עתידים לשלוט בכם, מי יוכל לראות פני אחד מהם?… אני יודע מה שראיתי, מיד הם כולם גועים בבכיה, בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, אף הן היו בוכות, עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה. וכן חברו מבכה שבטו, וכן כל אחד ואחד, עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת, וגעו ונתנו קול בכייתם למרום… אמר הקב”ה: אתם בכיתם בכיה על חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות… וראו אחיי, איך שהשתמשו אז במידות מודרניות שמשתמשים בזמנינו כשרוצים לרכוש את לב ההמון, לדבר מה שקורין “תעמולה”. והשתמשו בעבודת התעמולה במדה גדולה כל כך, כאשר יסופר במדרש הנ”ל, שכל נשיא הלך בתוך שבטו, ונכנס לתוך ביתו, ועשה עצמו כאדם הנופל מחמת חולשא או צער, עד שנבהלו כל בני המשפחה והקימו אותו, וחזר ונפל. ושאלו אותו: מה לך אבי! מה לך מרי! והוא אומר להם שמחמת דאגה להם ולחייהם ולכבוד בנותיהם הוא בחולשה גדולה כל כך, עד שנפל ארצה. והתחיל לבכות, עד שהם בוכים עמו. וכה עשו בכל משפחה ומשפחה, ומשכונה לשכונה, עד שנעשתה כל העדה חבורה אחת, חבורה של בוכים בקול גדול עד למרום. האם תמצא תעמולה גדולה מזו: אפילו גם בזמנינו לא במהרה תמצא כזו. והגיעו לזה על ידי שלא חסו על הטרחה להכנס לתוך הבית של כל אחד ואחד מששים רבוא אנשים, על ידי שלוחיהם ושלוחי שלוחיהם, ולאיים ולהפחיד את אנשי הבית… על ידי זה עלה בידם להמאיס אצל כל העדה כחבורה אחת את ארץ חמדה… אך צריך אתה לדעת אהובי אחי! מה שאמרו חז”ל במדרש, שצדיקים במדה שמקלקלין – בה במדה הם מתקנים. על כן, במדה שהיו משתמשין אז אבותינו לקלקל חשקת ישראל לארץ ישראל, בה במדה מחויבין אנו להשתמש להלהיב לבם, ולהבעיר בקרבם את אש החמדה לארץ ישראל, וכמו שעשו אז בהשתדלותם, כל העדה כחבורה אחת נגד ארץ ישראל. וכמו שעשו אז הדור של המרגלים עבודה רבה של פראפאגאנדא [=עשו ארגון תעמולה שלם, וארגנו אנשים לשכנע נגד ארץ ישראל], מה שקורין עתה משרד התעמולה, כמו כן צריכין אנו להעמיד גם כן מערכת תעמולה שתחדור לכל בית יהודי ותעבוד על כל נשמה יהודית למען ארץ ישראל, ממש כמו שעשו אז המרגלים, וכמו שמספר לנו המדרש הנ”ל באריכות.

אם נעבוד בפעולות כאלה, אז יעלה בידינו בעזה”י לעשות את כל כלל ישראל כחבורה אחת בעד ארץ ישראל, ובזה ישולם “החוב בישא” הנ”ל, ויקרע השטר, ויתוקן הקלקול, ויסתלק הקטגור ויתגבר הסנגור, ויום הישועה יבוא, ויקוים בנו הפסוק “ישמחו שמים ותגל הארץ”, כי השמחה תהיה בעליונים ובתחתונים, אכי”ר”.

אחת הנקודות המרכזיות העולות מדברי הרב טייכטל, היא ‘פנים אל פנים’. מתוך דברים אלו, ומכוח סלילת הדרך הזו על ידי הרב יהושע ויצמן שליט”א, הישיבה שותפה בארגון “פנים אל פנים”. הרעיון – לעבור מבית לבית וליצור מפגש בלתי אמצעי של שיח ערכי אשר מחבר בין ציבורים שונים בעם ישראל. ההצלחה – התפתחות קשר המשך עם משפחה. הסוד – קביעות והתמדה. תלמידי הישיבה החפצים עוברים בין הבתים בזמן המוקדש לכך במהלך השבוע, דופקים על הדלת: “שלום, אנחנו תלמידים מישיבת ההסדר חולון. היינו רוצים להכיר ולהיפגש אתכם, חשוב לנו שייפגשו ציבורים שונים בעם ישראל, שתהיה אחדות וחיבור בעם. חשוב לנו לשתף אתכם בערכים שלנו וללמוד מערכי החיים שלכם. האם מתאים לכם היום לשבת יחד?”

שיעורים נוספים